אירופה והפליטים: ללמוד מישראל על איזונים

מנהיגת גרמניה אנגלה מרקל ניצבה אין־אונים נוכח הטרור האיסלאמי שהיכה בברלין, וכמו ברק אובאמה לפניה הכריזה בקול נוגה כי הרוצחים לא יגרמו לארצה לסגת מהערכים הנעלים שאימצה לאחר מלחמת העולם. מה המשמעות? שמירה על זכויות החשוד בטרור בכל מחיר? לפני הביטחון האישי?

זו הטעות. מי שרוצה לדבוק בזכויות אלה כאילו בינתיים לא פרצה כבר בעולם "מלחמת הציביליזציות" שחזה הפרופסור סמואל הנטינגטון גורם דווקא להחלשת הדמוקרטיה. מפני שהבוחר נוטה אחרי מפלגות ברוטליות, שמבטיחות לו לדכא מיעוט איסלאמי המזוהה עם הטרור. מרקל עלולה להפסיד במערכת הבחירות הקרובה אם תנסה להגן על הדמוקרטיה באמצעים אשר יגרמו לעמה להפנות לה עורף.

אמנם גם מול מתקפת טרור מעצימה אסור לוותר על זכויות החשוד והנחקר, אבל נחוץ למצוא קו איזון אחר, נקודה ארכימדית חדשה. ישראל היא מופת לאיזונים כאלה. לאחר רצח המחבלים בדם קר בפרשת קו 300 הקימה ועדה בראשות ד"ר משה לנדוי, שהגבילה את השב"כ משימוש באמצעים פסולים, אך הביאה בחשבון את צורכי הביטחון וטבעה את המונח המתיר לחקור חשודים בטרור תוך הפעלת "לחץ פיזי מתון".

הבג"ץ, בניגוד למלעיזים מימין, העמיד את הביטחון הלאומי בראש דאגותיו, ושיכלל את האיזון בינו לבין זכויות האדם, ולא רק הרחיק את ישראל מבית הדין הבינלאומי בהאג אלא איפשר חיים דמוקרטיים שאינם נמוגים נוכח הצורך להתגונן מטרור. אם תחקה אירופה את ישראל, ואם זו תוסיף לקיים את מגדלור הבג"ץ כהלכתו - ניתן יהיה לקבוע כי מציון תצא תורה. 

 

 הברירה היחידה

יפי הנפש, אלה שבדרך כלל מטיפים נגד הפעלת כוח צבאי גם בנסיבות חיוניות, נזעקו השבוע מדוע ישראל עומדת מן הצד נוכח הטבח הנורא - באמת נורא - בחאלב. מצפונם הסלקטיבי ייסר אותם. להתערב? אבל לטובת מי?

למען דאעש בגלגוליו השונים, שמבשר אפלה לאנושות כולה? הן אלה ניגפו השבוע לפני כוחות הרשע של איראן ורוסיה וחיזבאללה וסוריה; ואולי להתערב דווקא למען מבצעות הטבח כדי להשאיר בשלטון את בשאר אסד האכזר?

כל גורם המשתתף במערכה תופס צד, עמדה. אך באופן הגיוני, אפילו פרדוקסלי, אילו התערבה ישראל בלחימה היה עליה לתקוף את שני הצדדים. בנימין נתניהו רשם לזכותו נקודות בעומדו מן הצד בעוד התופת משתוללת בסמוך לרמת הגולן השלווה. 

 

 למנוע את הגטאס הבא

מבריח הטלפונים הניידים לאסירים הביטחוניים ד"ר באסל גטאס העלה את רף הפליליות של ח"כי הרשימה המשותפת. העבירה לכאורה הדהימה גם את עמיתיו אם כי הוא אינו ראשון (בעבר היה ח"כ ערבי חביב, שנסחט על ידי ארגוני הטרור על רקע אישי־אינטימי, ושלח בעל כורחו את ידו במעשים כאלה).

ראשון לכולם היה בן דודו ד"ר עזמי בשארה שנמלט מהארץ. גם חנין זועבי הורשעה. אחרים לא הועמדו לדין פלילי, אבל החריפו את האיבה בין יהודים לבין ערבים למימדים חסרי תקדים. קל, ובמידה מסוימת גם נכון, לומר כי הסיעה הנגרפת אחרי הקיצונים אינה משקפת את הלוך הרוח של הציבור הערבי, אבל בקלפי הוא בוחר בה.

בשארה. קל לומר כי הרשימה המשותפת אינה משקפת את הציבור הערבי, אך הוא בוחר בה // צילום: ליאור מזרחי

אך אם לא אבדה תקוותנו לשמר את שיתוף הפעולה היהודי־ערבי בישראל, ואולי לשפרו, הדחת הסיעה מהכנסת תהיה משגה מהותי, שידחוף את כל הציבור לזרועות התנועה האיסלאמית הצפונית. אביגדור ליברמן אינו מזיק ל־13 ח"כי המשותפת בקהלם בכנותו אותם "בוגדים ומרגלים", מה גם שלא כולם כאלה. 

טבעי שחשיפת מעשיו של הח"כ שנולד נוצרי והתאסלם לאחרונה הציפה שורה של הצעות כיצד לנהוג בו ובדומיו. שתיים ראויות לעיון מעמיק:

• בנימין נתניהו וזאב אלקין צידדו בהפעלת חוק ההדחה המאפשר לגרש מהכנסת אחד מחבריה בתנאי ש־70 לפחות תומכים בצעד, ובהם גם 10 מהאופוזיציה. יאיר לפיד התנגד. נתניהו כינה אותו "שמאלן" והשיג בכך את מטרתו, וספק אם יש לו עניין להמשיך בהליך.

רק שראוי לדעת לעתיד: החוק בעייתי. לא דמוקרטי במהותו. לא כדאי לעשות בו שימוש אלא אם הגיעו מים עד נפש. אך במצב שבו גטאס מודה במעשה המיוחס לו וניתן להעמידו במהירות וביעילות לדין פלילי, עדיף שבית המשפט יחליט מה יעלה בגורלו, ולא פוליטיקאים.

• גלעד ארדן הציע לאסור על ח"כים לבקר אסירים ביטחוניים. אמנם המתווה יעיל, אך יש יעיל ממנו: לאשר רק מפגשים עם מחיצה בכל ביקור אצל כל אסיר ביטחוני כפלילי. לא ח"כ ולא עורך דין ולא חבר, אלא דרך זכוכית עבה אך מחוררת עם איסור על שירות בתי הסוהר להאזין בסתר לתוכן השיחה. רק בני משפחה - רעיה, ילדים, הורים - יורשו לקיים את המפגש ללא מחיצה לאחר שהאורחים יעברו בידוק ביטחוני.

 

 בין עמונה לבג"ץ

עדיין לא ידוע כיצד תסתיים פרשת עמונה, אבל כבר ברור כי היא תיזכר כפיאסקו גמור. הכל יכול היה להתנהל ולהסתיים אחרת. במבט לאחור, הנושא שהיה כואב ממילא היה מגיע לסיום עצוב אך מכובד וחוקי אלמלא הודח משה (בוגי) יעלון ממשרד הביטחון (עם זאת, ייתכן כי אילו אביגדור ליברמן היה צובר ניסיון וסמכותיות בתחום משרדו, והכל היה מופקד בידיו, היה מבצע פינוי נחוש, ללא גמגום ותעתוע בשלטון החוק).

מפני שכל עוד יעלון היה במשרד הביטחון רטנו בימין על בג"ץ וכנגדו, אבל התרחקו מן הצומת הבוער והשאירו לו לטפל בסוגיה. כך אירע כאשר פינה את המבנים בבית אל בעוד שרים וח"כים מהקואליציה מפגינים באתר נגד מהלכי הממשלה, וכך גם יכול היה להתרחש בעמונה. מה גם שהיתה (ונותרה) הצעה חלופית של זאב (זמביש) חבר ליישוב קבע בקרבת מקום.

עד לפיטורי יעלון הסבירו בנימין נתניהו ונפתלי בנט ואיילת שקד וליברמן כי אין מנוס מפינוי עמונה. אך מן הרגע שבו לא היה קולב לתלות עליו בעיני הימין את האחראי לפירוק השכונה, נפתחה התמודדות בלתי מרוסנת בימין. אורית סטרוק ובצלאל סמוטריץ' הכתיבו לממשלה את הסיבוך. הם התגרו באורי אריאל, שגרר את איילת שקד ונפתלי בנט, והם לחצו על בנימין נתניהו. כל אחד רצה להצטייר כשומר החותם העיקרי של המתנחלים ולא כמנהיג אחראי, וזו סיבת הדרדור.

כאשר נתניהו ובנט התחרו ביניהם מי נאמן יותר לעמונה, הם נטשו את מה שלחשו עד לרגע הפרידה מיעלון - שדין עמונה להתפנות מפני שהיא יושבת על קרקע פרטית שנגזלה מפלשתינים. התחרות העצימה את הזעם. בתוך כך נשמעו דברים אסורים, ובעיקר לא נכונים.

הממשלה מעולם לא הקימה את עמונה. השבוע הזכרתי לד"ר יובל שטייניץ בשידור הבוקר של ערוץ 2 כי לפני עשור עמד בראש ועדה פרלמנטרית לחקירת הפינוי האלים, שכפה אהוד אולמרט על דיירי תשעה בתים בעמונה. אילו הממשלה אכן יישבה את השכונה - מדוע שלחה שוטרים לסלקם?

בהתמודדות ביניהם הטיחו נתניהו ותומכיו כדברים האלה בבנט ובעמיתיו ולהפך, ואז אירע הבלתי ייאמן. נתניהו ובנט הבינו כי התחרות ביניהם דומה לחיבוק דוב ושניהם עלולים להידרדר לתהום. הדרך היחידה לצאת מן הסבך בשלום פוליטי היא ללכת יחד ולתכסס עוד הסדר. 

אז כבר היה ברור כמה נבוב חוק ההסדרה שעלול לסבך את ישראל בבית הדין הבינלאומי בהאג, וגם ההשתלטות על חלקות סמוכות, ולבסוף נמצא בדוחק מעין פתרון שישתלטו על אדמת פלשתינים המתגוררים באמריקה, ולזה נתן גם ד"ר אביחי מנדלבליט את ידו ברפיון. 

כך עומדים הדברים עתה. לא לזמן רב. בסופו של יום, יתברר כי הממשלה אינה יכולה לעמוד בהתחייבותה להחזיר את עמונה להר. היא מבטיחה להם כי אם לא תוכל לעמוד בדיבורה - תפר התחייבות בת 20 שנים ותקים יישוב חדש. אולי, מי יודע? נשיאותו של דונלד טראמפ היא עדיין בבחינת חידה. 

הניחוש שלי הוא שכולם יכפישו את בג"ץ, אך לבסוף ידבקו בפתרון של זמביש ללכת ליישוב סמוך. כמה צער ומפח נפש וזעם וכעס היו נחסכים מכל המעורבים אילו הניחו לבוגי ולזמביש לסיים את המלאכה. הן זה מה שאומרים בדרך כלל למי שהחל במצווה - "אומרים לו גמור". 

 

 בין פינטו לקצב

משה קצב ויאשיהו פינטו הורשעו בעבירות חמורות, ואין בפי מילה של הבנה למעשיהם. לשניהם הוצעו עסקות טיעון נוחות. פינטו מימש, קצב סירב. עד כאן הכל ברור אם גם שנוי במחלוקת. מכאן ואילך - לא כל כך.

הנה כי כן קצב סירב ממש עד לדקה זו להכיר במעשיו ולהתחרט. פינטו הודה והביע חרטה. אפילו ייאמר כי מדובר בתכסיסים של מורשעים ותו לא - בכל זאת במבחן החזיתי־מילולי הרב פסע בכיוון הנכון בעוד הנשיא לשעבר נותר על עומדו.

משה קצב. עד לדקה זו סירב להכיר במעשיו // צילום: גדעון מרקוביץ

גם זאת: פינטו עד מדינה. קצב לא סייע לתביעה כהוא־זה. הפרקליטות עתידה להעיד את פינטו נגד מנשה ארביב. האם הפוך־על־הפוך היא דווקא מעוניינת באורח סמוי לריב עם פינטו כדי שיפר את התחייבותו להעיד, וכך יצא ארביב יבש מן המים העכורים?

זה לב התמיהה. ועדת השחרורים החליטה לנכות שליש ממאסרו של פינטו והפרקליטות עמדה על רגליה, וסיכלה. ניחא, אז כיצד אירע שנשארה לשבת כאשר הוחלט לשחרר את קצב, שלפחות מילולית ופורמלית מדדה אחרי פינטו בקבלת האחריות על עבירותיו? לפרקליט המדינה שי ניצן הפתרונים. 

 

 העצה של אלתרמן לנבון

התרגשתי כש"בוסתן ספרדי" הועלה מחדש ב"הבימה". לא ידעתי להסביר לעצמי מדוע. כירושלמי משך שנים רבות הייתי מודע לפולקלור הלדינו שלה, אבל לא הכרתיו מקרוב. סיפרתי על כך למחבר יצחק נבון, שישב באולם לפניי.

עתה, במלאות שנה למותו, ראה אור ספר מהודר (בהוצאת "ידיעות ספרים") המוקדש למי שהיה הנשיא החמישי ושר החינוך ומחזאי וסופר, והופתעתי עד כמה מחברו של המחזה הצבעוני הזה תהה בליבו אם כתיבתו ראויה לפרסום, או שמא עדיף להטמינה בשולי המגירה.

יצחק נבון ז"ל // צילום: יוסי זליגר

בעודו מתייסר בכתיבה, נקלע נבון לחגיגת יום הולדתו של דוד בן־גוריון בשדה בוקר ופגש בנתן אלתרמן. "אני מלא חששות", אמר למשורר הדור, "איך אדע שמה שאני כותב הוא טוב וראוי".

הוא נענה בזריקת עידוד, שמילאה תפקיד בפרסום "בוסתן ספרדי": "כשאתה הולך לקופת חולים לבדיקת דם אין בודקים את כל דמך אלא טיפה אחת, ומה שיש בטיפה יש בדם כולו", הפליג אלתרמן, "כך גם בכתיבה. קראנו כמה דברים שכתבת והם יפים מאוד, אין סיבה שלא כך יהיה גם במחזה שאתה כותב עכשיו".

והשאר היה להיט על בימת התיאטרון הלאומי.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו