"האנס משה קצב השתחרר אחר הצהריים מכלא מעשיהו", קידם עודד בן עמי את התמונות מקריית מלאכי. חזרתו לחברה האזרחית של קצב, אחרי קיצור עונשו, לוותה בתזכורת "הנשיא לשעבר והאנס המורשע". ביום השחרור, "נס חנוכה" כפי שכינו חברי קצב ומקורביו, חידדו העורכים ומגישי החדשות עבור מי ששכח, מי גיבור היום, בעוד המצלמות עוקבות אחרי גילה קצב ואחרי האסיר לשעבר, מלוות אותם בצעידה המהירה למכונית ומהמכונית החונה לבית. תמונות דרמטיות? לא בדיוק. הדרמה האמיתית לא הגיעה למסך, עדיין. שתיקתו של קצב, שלא החליף מילה עם העיתונאים שחיכו למוצא פיו - וראו על פניו כמה קשה לו המצב הזמני הזה - הידהדה אתמול יותר מאלפי מילים. המילים עוד יגיעו, הדרמה הזו רחוקה מלהסתיים.
אבל גם מיום ששיאיו הן שתי צעידות מהירות צריכים לייצר חדשות, ולכן הזדרזו בערוץ 2 להציב כתבים במוקדים. תמיר סטיינמן קיבל את העמדה המאתגרת בקריית מלאכי ("גילה רעייתו, מכינה את האוכל שהוא אוהב, מאכלים פרסיים") ויאיר שרקי זכה בכלא מעשיהו. ההמתנה לרגע הדרמטי שבו יצעד קצב כאזרח חופשי היתה קצרה, והאירוע עצמו התגלה כנון־דרמה. "עולם חדש מבחינתנו ומבחינת משפחת קצב", הודיעה עורכת דינו של האזרח, בניסיון להעצים את הרגע. "לישון בבית, זה מה שהוא חיכה לו", ניתח אורן ויינגפלד בידענות את חוויותיו של האסיר לשעבר.
ההמתנה להגעת קצב לקריית מלאכי הפכה למסע מורט עצבים, בעיקר עבור סטיינמן. הפקקים, נו. לבסוף זה קרה. אחרי הרבה "ציפייה דרוכה", "הנה זה קורה", "מייד הוא יגיע לכאן" - הכתב, שהחזיק שידור עם כלום, הצליח לאסוף את קולות השמחה והנשיקות המבוקשים. באולפנים ניהלו מגישי החדשות קרבות עם מקורבי קצב ("מה שאני יודע כמובן לא אספר פה", הכריז עו"ד דוד מנע. רגע, למה בעצם?), אבל הכל הסתיים בתחושה של ריקנות איומה. חכו, צופים יקרים, לפרק הבא של הדרמה המשפטית - שצפוי להיות דרמטי, יצרי, מסעיר ומרגש יותר - ובו האנס משה קצב יפתח את סגור ליבו וידבר למצלמה. ולשאלה הדרמטית באמת: למצלמה של מי?
• • •
או־בוי
אטלנטה, yes Oh, 22:00
"אני פשוט ממשיך להפסיד, כלומר, יש אנשים שפשוט... אמורים להפסיד? כדי שיהיה איזון ביקום? כאילו, יש בעולם אנשים שאמורים להיות פה רק כדי להקל על המצליחנים?" שואל את עצמו ארן, צעיר אפרו־אמריקני, בן 20 פלוס, אב לפעוטה, שנורר, עני, אינטליגנטי, בן דור ה־Y או ה־Z, חצי בוגר פרינסטון, איש מצחיק ומריר, גיבור. ארן נכנס בבכורה לסצנת הראפ באטלנטה באמצעות בן דודו, "פייפר בוי", ראפר בדרך לפיסגה. הסצנה, כפי שהיא מצטיירת מעיניו של ארן, מלאה סמים, אקדחים, שליליות, אטטיוד, סטלנות והרפתקאות, חלקן מצחיקות וחלקן פילוסופיות. לא בדיוק מה שהייתם מצפים מדרמה קומית טיפוסית. "אטלנטה" רואה את המיינסטרים ולוקחת ממנו פנייה חדה, ואז עוד אחת. יופי.
"אטלנטה" מגיעה לשבור מוסכמות ולנפץ מיתוסים, והיא עושה זאת עם הרבה חן וקצב. דונלד גלובר ("קומיוניטי") לוקח את כל הקופה עם כתיבה קולחת, שבוחרת לחדש מבחינה תוכנית וסגנונית גם יחד.
הוא לא מעודן, לא נחמד, לא עומד בציפיות ולא מבטיח פאנץ' בסוף כל סצנה. למה לתת לו צ'אנס? כי הוא אחר, כי הוא מועמד לשני פרסים בגלובוס הזהב וכי הוא מבריק.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו