"אקזיט? העיקר שהמשק ימשיך לחיות"

באופן סימבולי משהו, הגשם שירד כל הדרך מתל אביב עד לקיבוץ דגניה ב' פסק בדיוק בכניסה לשערי הקבוצה - כך מדויק יותר לכנות את צמד הדגניות, א' ו־ב' - ושמש חמימה האירה את המדרכות המטופחות והמדשאות הירוקות. הללו ידעו ככל הנראה היטב מדוע הן מתמרקות דווקא השבוע. בקיבוץ, כמו בקיבוץ, שמועות מתפשטות מהר. 

כך הגיעה גם לאוזני התקשורת הידיעה כי חברת "דגניה סיליקון", שהוקמה ב־1984 ועוסקת בייצור מוצרים רפואיים כמו שתלים, שקיות אינפוזיה, בלונים קרדיולוגיים ובעיקר קטטרים, נמכרה בסכום שהוערך בין 200 ל־250 מיליון דולר והפכה, לפי הדיווחים, את חברי הקבוצה למיליונרים (ראו מסגרת בעמוד 18) . דגניה ב' החזיקה ב־30% ממניות החברה, כך שהעיסקה הכניסה לקופתה (השיתופית) כ־75 מיליון דולר. בחישוב פשוט של שער הדולר, במידה שיוחלט לחלק את הכסף שווה בשווה בין החברים, עתיד כל אחד מ־170 חברי דגניה ב' לגרוף לכיסו לא פחות ממיליון ו־700 אלף שקלים; אלא שביקור בקבוצה, שחגגה לאחרונה 96 שנים לעלייתה לקרקע, ומפגש עם שורת חברים וחברות בה, מציגים מציאות מורכבת יותר ושורת שאלות שנוגעות לעתיד הכסף, ולעתידה של הקבוצה השיתופית כולה. 

מיליונרים, אם תהיתם, לא הסתובבו מעולם ועדיין אינם מסתובבים בחצר המשק. מי כן מסתובב במדרכות? החברה הוותיקה ובת המקום נגה רוזנברג, שמזמינה אותנו לסיבוב בנבכי עברה של הקבוצה. ארכיון דגניה ב' ממוקם בבית צנוע, ומספר את סיפורה של הקבוצה שעלתה לקרקע בערב יום כיפור תרפ"א (21.10.1920) - עשר שנים אחרי אחותה הגדולה דגניה א', הממוקמת בצמוד לה. 

אשכול ביקש: "בלי קונצים"

גרעין המקימים מנה בין עשרה ל־20 חברים, תלוי את מי שואלים, שהגיעו לדגניה ב' אחרי שעבדו יחד כקבוצה בחקלאות ובבניין באזור כפר אוריה, סמוך לפתח תקווה. על פי אחת הגרסאות, שאותה לוחש על אוזני חבר בחצר המשק, "בגרעין הראשון היו 12 חבר'ה, 'פליטי דגניה א'', שהתארחו אצלם ביום חם מאוד עם המון יתושים. החבר'ה היו מיואשים, אבל בערב לקחו אותם חברי דגניה א' לשיט על הכנרת עם גיטרה וכינור, וזה שבה את ליבם והם נשארו". באותה קבוצה היה גם אחד בשם לוי שקולניק - לימים ראש הממשלה לוי אשכול - שעזב אמנם לאחר מכן, אולם נהג להגיע לדגניה ב' לעתים תכופות, בעיקר כדי לנוח בסופי השבוע, והארכיון נמצא בבית שבו התגורר. על הקיר, לצד תמונתו של אשכול, תלוי גם פתק בכתב ידו, שבו הוא מבקש מאחת החברות לדאוג שהחדר יהיה פנוי עבורו. כדי להדגיש את חשיבות הבקשה, פונה אשכול בסוף הפתק לחברה במילים: "אל תעשי קונצים". 

חבר מפורסם נוסף מדגניה ב' (שגם לו מוקדש קיר מיוחד בארכיון) הוא קדיש לוז, שהיה לימים ח"כ, יו"ר הכנסת ושר בממשלה. לוז לא נמנה עם גרעין המייסדים של דגניה ב', אלא הצטרף לקבוצה כשנה לאחר הקמתה וחי בה עד יום מותו. בנו, הסופר וחוקר הספרות הפרופסור צבי לוז, הוא חבר דגניה ב' היום. "קדיש הגיע לפוליטיקה דרך אשכול, בגלל שהיה טוב מאוד במתמטיקה", מספרת נגה, "אשכול אמר לבן־גוריון שאין בכנסת אף אחד שטוב במספרים, ומוכרחים שיהיה אחד כזה, אז בן־גוריון ענה לו, 'נו, תביא מישהו'".

את העין צדה תמונת שחור־לבן של אישה עבת בשר עומדת בלב הרפת, חמושה במגפיים גדולים, במטפחת ובסינר, ואוחזת בידה מטאטא קש גס. "זאת שושנה האפט, הרפתנית המיתולוגית שלנו", אומרת נגה בגאווה. "תראה", היא מצביעה על זוג מכנסיים כחולים בגודל סדין סטנדרטי התלויים על הקיר מתחת לתמונה, "אלה מכנסי העבודה המקוריים שלה, מכנסי שושנה".

על שולחן צדדי מונחים שני ספרם עבי כרס, שבהם מתועדים בכתב יד תולדות הקבוצה מיום הקמתה ועד היום. כל תינוק שנולד, זוג שהתחתן, אדם שנפטר, חבר שנבחר לתפקיד ציבורי או מבנה ששופץ מתוארים בו במשפט קצר. עלעול קצר בספר מלמד כי בשנת 1924, למשל, נרכש "הטרקטור הראשון בעמק הירדן וככל הנראה בהתיישבות העובדת כולה". ב־1932 נחנך חדר האוכל, ש"נחשב בורגני בעיני חברי קיבוצים שכנים", ובאותה שנה ביקר בו גם חיים ויצמן, והכיסא שעליו ישב סומן. שנים אחר כך, ב־1981 "הותקנה במטבח מכונה חדשה לרחיצת כלים, במקום האמבטיה הישנה". 

הביקור בארכיון הקבוצה מלמד משהו על הכבוד שרוחשים כאן לעבר ולמסורת, ומסייע גם להבנה עמוקה יותר של הדרך שבה בדגניה ב' מביטים קדימה, לעבר העתיד והשינויים הבלתי נמנעים שהוא טומן בחובו. דגניה ב', שבה חיים כ־700 איש שמהם 170 חברים, היא קבוצה שיתופית. בניגוד לאחותה הבכורה דגניה א', הנמצאת מעבר לגדר ובמצב כלכלי רעוע הרבה יותר, ובניגוד למרבית הקבוצות והקיבוצים בארץ, דגניה ב' טרם עברה שיוך נכסים וככל הנראה גם לא תגיע לכך בקרוב. זה קיבוץ כמו פעם, מעין שמורת טבע. 

אבל יש שינויים שכן הגיעו גם לכאן, ויש רבים שמעוניינים להרחיב אותם. כך, למשל, נחנכה לפני כעשר שנים שכונת הבנים, שהיא והקבוצה מאוגדות יחד במסגרת אגודה קהילתית. עיסקת מכירת דגניה סיליקון והשאלות ה"בוערות" על המדרכות בנוגע לאיך, כמה, למה ולמי יחולקו פירותיה, עשויות לזרז את הליך השינוי - מילה נפיצה מאוד בקיבוצים בכל הארץ ובדגניה ב' בפרט - שהקבוצה נמצאת היום עמוק בתוכו. 

"קושי רגשי להיפרד מהתעשייה שהקמנו". עובדים במפעל "דגניה סיליקון" // צילום: גיל אליהו - ג'יני

הגיל הממוצע: 68 

במזכירות, הלב הפועם של הקבוצה, אני פוגש כמה חברים ותיקים וחלק משדרת ההנהלה. לא כולם חברי דגניה ב'. חלקם עובדים שכירים - כמו למשל יו"ר הקיבוץ רוני קינן, שהוא חבר קיבוץ כפר חרוב; מנהל הקהילה היוצא נדב אמיתון, תושב שדמות מחולה; ומי שרק השבוע נבחר להחליפו, אשר צימרמן מקיבוץ אלומות. "בקיבוצים עובדים על פי שתי אסכולות", מסביר אמיתון, "יש כאלה שמאמינים שהמנהלים חייבים להיות חברי משק, ויש כאלה שמעדיפים לתת לשכירים מבחוץ לנהל את ענייניהם. לכל אסכולה יתרונות וחסרונות, אבל אני חושב שכמי שבסוף היום נוסע לביתו, שלא נמצא כאן, כשאני אומר לחבר קיבוץ שאני מגיע לטפל בעניינו בצורה נקייה, יש סיכוי גדול יותר שהוא יאמין לי". 

מקרב חברי הקבוצה נמצאים כאן החבר הוותיק מלאכי כץ בן ה־78, יליד המקום ומנהל דגניה סיליקון בעבר. "אבא שלי מהמייסדים, אמא הצטרפה אליו והם התחתנו כאן", הוא מספר. לצידו יושב בן גילו עמוס רם, שמעיד על עצמו כי הוא "מבוגר ממלאכי בחצי שנה, והוריי ממייסדי הקבוצה. בדגניה ב' יש ראשונים, יש 'מייסדי', ויש ראשוני המייסדים. אז אבי הוא מראשוני המייסדים, מהקבוצה הראשונה שעלתה לקרקע, כשעוד לא היה כמעט כלום מסביב".

נציג דור ההמשך סביב השולחן הוא רם חכמון בן ה־47, המשמש מרכז המשק. תחת אחריותו נמצאים ענפי הייצור והחקלאות, והוא חבר בהנהלת דגניה סיליקון. חכמון, אילתי במקור, הגיע לדגניה ב' בעקבות אהבתו ונישואיו לבת הקבוצה אילנה. "עברתי מים לים", הוא צוחק.

דיונים משמעותיים. למעלה מימין: מלאכי כץ ונדב אמיתון; למטה מימין: רוני קינן, אשר צימרמן, עמוס רם ורם חכמון // צילום: גיל אליהו - ג'יני

כשהם נשאלים על עיסקת המכירה של דגניה סיליקון ועל השינוי המשמעותי שהיא עשויה לחולל בקבוצה, מבקש עמוס רם את רשות הדיבור. "יש כאן שלושה גורמים: הקבוצה, החברה והעיסקה", הוא אומר, "העיסקה עצמה היא עיסקה מתמשכת, עד 2018, כך שלא כל הכסף ייכנס במכה אחת. גם הסכומים שהתפרסמו הם סכומים שברובם מוגזמים מאוד ולא מבוססים, לפני מסים, היטלים וחובות, ולדגניה סיליקון יש חוב לא קטן שצריך לסגור. למעשה, מדובר כאן בעיסקה שנייה, לאחר שב־2011 מימשנו 40 אחוזים מהמניות שלנו ונשארנו עם 30 אחוזים וללא שליטה. הכסף שהתקבל אז הלך כמעט כולו לפנסיות עבור החברים, שהיו נמוכות מאוד. בנוגע לחברת דגניה סיליקון, היא תמשיך להתנהל כמו שהיא. המפעל בדגניה ב' ימשיך להיות מפעל הפיתוח המרכזי לפחות לעשר השנים הבאות, עם אופציה לשנים נוספות".

ומה בנוגע לקבוצה? 

"הקבוצה מסווגת ומנוהלת כשיתופית, כשיש עכשיו מהלכים לשינוי. את המפעל הקמנו מכספי קופות גמל שאבותינו חסכו ושהיו מיועדים לביטחון סוציאלי, וגם מהלוואות. לכן, כשאנחנו עושים היום את העיסקה הזו, חובה עלינו להמשיך ולדאוג לנושא הביטחון הסוציאלי. נוסף על כך, יש צורך בחידוש תשתיות, שחלקן ישנות מאוד, וגם בהתחדשות הקיבוץ ובקליטת צעירים. הגיל הממוצע בדגניה ב' הוא 68, כך שאנחנו חייבים לחדש את המבנה הדמוגרפי ולקלוט לתוכנו דם חדש. מדובר קודם כל בבנים ובמשפחותיהם, וגם במשפחות צעירות נוספות. אני מניח שהתמורה מהעיסקה הזו תשמש בעיקר לביטחון סוציאלי, לחידוש תשתיות ולבנייה לקראת קליטה. יכול להיות שנדאג גם לעוד נושאים, למשל הסדר מימון לימודים לבנים, שקיים בהרבה קיבוצים אחרים ואצלנו עדיין לא, וכמובן צריך לתת קצת לחברים, לתגמל אחרי השנים הקשות ולעזור להם לעזור למשפחותיהם. לי, למשל, יש שבעה נכדים, למלאכי גם משהו כזה וגם לרם יהיו".

ממש כמו באסיפת הקבוצה, החבר מלאכי ממתין בסבלנות לתורו ומוסיף כי "נדאג כמובן גם להקמת עסקים חדשים, כי אנחנו מאבדים כאן ביזנס וצריך משהו שיבוא במקומו".

אחרי מכירת דגניה סיליקון, נשארו כעת בידי הקיבוץ מפעל "מרססי דגניה", העוסק בייצור חומרי ריסוס לחקלאות, ענף תיירות שבו כ־60 חדרי אירוח הנמצאים ממש בלב המשק וחקלאות ענפה. 

"החקלאות שלנו נחשבת בהחלט לאחת ה'אימפריות' מבין המשקים באזור", אומר חכמון, האחראי על התחום מתוקף תפקידו כמרכז משק. "יש לנו 700 דונם בננות ואנחנו מגדלים 5,000 טונות בשנה, באיכות גבוהה", הוא מפרט, "ויש גם רפת גדולה יחסית עם מכסת ייצור של 4.2 מיליון ליטרים, מטע שקדים ומטע אבוקדו המפיק 600 טונות בשנה, קצת תמרים וענף גידולי שדה גדול. לצערי, מעט חברי קיבוץ עובדים בחקלאות, אבל המעטים שנמצאים הם טובים מאוד. אנחנו משתדלים לעודד צעירים מהקבוצה להישאר לכאן וגם לעבוד בחקלאות, אבל קודם כל להישאר אצלנו".

ואילו עמוס רם מסכם ואומר כי "הפיתוח העסקי הכרחי כדי למצוא מקור פרנסה עתידי. ב־2013, אחרי עיסקת מכירת תנובה שהקיבוצים היו חלק ממנה, גמרנו את החובות לבנקים. היום, אם אני מסתכל על כל התמונה ועל כל העסקאות שעשינו במשך השנים, אני רואה כאן הסבה ממסלול תעשייתי שיש בו סיכונים ואיומים - כי דגניה סיליקון היא חברה בינלאומית שעוסקת במוצרים רפואיים, ויש בתחום הזה סיכונים ותחרות גבוהה - למסלול של ביטחון סוציאלי ופנסיה. למעשה החלטנו למכור את החברה כבר ב־2011, בהסכם עם ויולה, שאגב לא עבר חלק - אבל עבר. יש לנו גם קושי רגשי ופסיכולוגי לאבד את התעשייה שהקמנו, אבל זו לטעמי החלטה נכונה. אם לוי אשכול וקדיש לוז היו בחיים, אני חושב שהם היו מסכימים".

"שינוי רך באורחות החיים"

אז איך תיראה דגניה ב' בעוד ארבע שנים? בהחלט תלוי את מי שואלים. "סוגיית השינוי נמצאת על שולחנה של דגניה ב' כבר קצת יותר משני עשורים, ואנחנו מנסים למצוא את האיזונים הנכונים", מספר היו"ר רוני קינן, הנמצא בתפקיד בשלוש השנים האחרונות. 

"בדגניה ב' יש יציבות כלכלית, חוסן בלתי רגיל ותרבות מדהימה שנעשית בשיתוף, בהתנדבות ובצורה יוצאת מהכלל על ידי החברים ואנשי שכונת ההרחבה, ששייכים לאגודה הקהילתית", הוא מוסיף, "הקושי העיקרי הוא המצב הדמוגרפי. מספר החברים המבוגרים הוא כזה שהקבוצה חייבת לעשות מהלך פנימי כדי לאפשר את עתידה, לחדש ולהתחדש. הצמיחה הדמוגרפית צריכה להוביל ולהיות המנוף לדבר הזה, סביב קליטה לחברות מלאה בלבד בקיבוץ".

איך אתם מתקדמים בנושא?

"יש בדגניה ב' רוב לעשות שינוי, אבל זה לא רוב מספיק על פי הנדרש בתקנון האגודות השיתופיות, שהוא 75 אחוזים. אמרנו שנעשה מהלך רחב ומובנה להצגת הדברים והקמנו צוות היגוי מצומצם, שריכז בתוכו דעות שונות. לא רצינו לקרוא לזה שינוי עקרונות, והיה באסיפה דיון סוער על המינוח שבסוף זכה לשם 'קווים מנחים לשינוי רך באורחות החיים'. זה עבר ברוב גדול מאוד בקלפי, ואז הוקמו צוותי עבודה, שכללו עשרות חברים, כשכל צוות עסק בנושא מסוים. למשל - שירותים משותפים שכוללים חינוך, תרבות, כביסה ואוכל, ביטחון סוציאלי וכמובן קליטה".

כדי לתאר את אותם "קווים מנחים לשינוי רך", מקריא קינן מפרוטוקול האסיפה, "'דגניה ב' תמשיך להיות קבוצה שבה חיה קהילה שיתופית ודמוקרטית, ושנשמר בה שוויון ערך האדם לצד מתן חופש ואחריות לחבריה בנושא פרנסה וצריכה. חברי דגניה ב' יקבלו תקציב על בסיס הכנסתם מעבודה או מהפנסיה, תוך כדי שמירה על סולידריות חברתית שתבטיח קיום בכבוד ורמת פערים מוסכמת ברמת החיים בין כל המשפחות החברות בקיבוץ'. כאן בעצם נמצא השינוי", הוא מסביר, "במילים 'חופש ואחריות בנושא פרנסה וצריכה'. זה אומר שלא מוותרים על מה שמאמינים בו, אבל התקציב, שיהיה סוציאלי מאוד, לא יהיה שוויוני לגמרי וכן יבטא את ההכנסה של המשפחה הספציפית בתוך הקיבוץ.

"בתוך זה, שמרנו על מה שאני קורא ערכי ליבה. הנה, למשל, אקריא לך שני קווים מנחים נוספים: 'דגניה ב' תמשיך להיות אחראית על קיום מערכת ערבות הדדית משמעותית וקיום חיי הקהילה ותרבות היחד בין חבריה. נוסף על כך, ימשיך להתקיים משק יצרני בבעלות משותפת, שיכלול חקלאות, תעשייה ופעילויות נוספות, שתמורותיהן יסייעו בקיום הקהילה'. זאת אומרת, אנחנו נשארים קבוצה! אלה ערכי הליבה שלנו ואנחנו לא מוותרים עליהם. לגבי שמירת הקיבוץ, חיזוקו ופיתוחו, זה היה אחד הדברים הכי חזקים שעברו בקלפי. 

"שינוי התפיסה היה לעבור מהחלטות קודמות שדיברו על שיוך נכסים, לתפיסה שמדברת על שיוך פירות הנכסים. עברנו, למשל, מהחלטה על שיוך הדירות לדירות בבעלות האגודה. הנכסים עצמם נשארים בקבוצה, וזה גם חלק מהרציונל של עיסקת המכירה שעשינו עכשיו. בדגניה ב' יש ויכוחים בעוצמות גדולות מאוד, אבל כשמתקבלת החלטה - עומדים בה. זו חוזקה היסטורית של המקום. אגב, האסיפות כאן פעילות מאוד ולא פעם סוערות מאוד, והן מקבלות החלטות בעצמן או מעבירות למשאל בקלפי. יש בממוצע 35 אסיפות בשנה, שזה המון".

"יותר מדי", מעיר עמוס רם מתחת לשפמו. "אולי", צוחק רוני, שמסיים את נאומו בכך ש"בכל מקרה של שינוי, מי שייקלט יצטרך להתקבל לחברות. יש כבר הסכמי קליטה, ובקרוב מתחילים את התהליך. אנחנו מצפים ומחכים, אנחנו כמעט שם".

תחום עם סיכונים. אמציה בן יהודה על רקע המפעל // צילום: גיל אליהו - ג'יני

סביב השולחן נרשמת מעין הסכמה, אולם מלאכי מבקש להבהיר כי הדברים אולי מורכבים יותר מכפי שהם נשמעים. "לפני חמש שנים רצינו להיות היום עם 50 משפחות של בנים שנקלטו לחברות, והיום אותן 50 משפחות נמצאות כאן, בשכונת ההרחבה. אבל הן רוצות קיבוץ מתחדש, לא קיבוץ שיתופי, ואנחנו עדיין לא עשינו את הצעד הזה. אם אתייחס לאותו 'שינוי רך', מנסים לעשות כאן את השינוי הרבה שנים, וזה לא מצליח בגלל מה שאני קורא לו עריצות המיעוט, או אולי שלטון המיעוט, שמכתיב כאן את ההתנהלות כבר הרבה שנים. 65 אחוזים מחברי דגניה ב' רוצים שינוי, אבל זה לא מספיק וזה עצוב, זה המצב".

את הקול הצעיר יותר משמיע חכמון, שאומר כי "שני הצדדים נמצאים על הגדר. הצעירים מחכים שנעבור שינוי, ואנחנו מחכים שהם יהיו יותר החלטיים. דגניה ב' הוא אולי קיבוץ בתפיסה מיושנת ועדיין לא מתחדש, אבל לאורך השנים תמיד היתה פה אחריות כלכלית גדולה וזה עזר לקיבוץ לשרוד. התקציב כאן עדיין שוויוני וכל חבר מקבל בדיוק את אותו כסף, אבל היינו בין הקיבוצים הראשונים שהפריטו הרבה דברים כדי למנוע בזבוז. האוכל, הכביסה, החשמל, חלק מהחינוך ומהבריאות, כולם עולים לחברים כסף. זה מנע בזבוז שהביא הרבה קיבוצים אחרים למצוקות שבהן הם נמצאים. אחריות כלכלית תמיד היתה קיימת, ואני מאמין ויודע שנמשיך לשמור עליה". 

ואילו מלאכי מסכם בפשטות: "עשינו שינוי בכל הדברים באורחות החיים, חוץ מאשר בדברים המהותיים".

העיקר שהאופניים עוד כאן

אחרי הישיבה המתישה משהו במזכירות, שאותה אפשר לסכם בשניים ממשפטיו הידועים של אחד המייסדים לוי אשכול, "חצי קפה, חצי תה" ו"אני מתפשר ומתפשר עד שאני משיג מה שאני רוצה", אין כמו סיבוב קצר בחצר המשק וסיור במפעל דגניה סיליקון עצמו; הרי שם נמצא הכסף. 

בדרך חולפות על פניי באופניים החברות ריקי רתם ורותי גולן, כשהן באמצע דיון ער על "טיול 50 פלוס" הצפוי בסוף השבוע, שכולל נסיעה היסטורית ברכבת העמק המתחדשת וביקור בכפר תבור. השתיים הגיעו לקבוצה בעקבות האהבה ונישאו לבני משק, "אבל תכתוב שאנחנו פטריוטיות שרופות", אומרת רותי, ומצביעה על מדבקת "מרססי דגניה" המעטרת את אופניה כהוכחה.

רכבת העמק עדיין יותר מעניינת. ריקי רתם (מימין) ורותי גולן עם האופניים בשבילי הקיבוץ // צילום: גיל אליהו - ג'יני

כשאני מגיע למפעל, מתברר שלרצפת הייצור אסור להיכנס, בשל הסטריליות הנדרשת במקום שבו מייצרים ציוד רפואי רגיש. העובדים, העוטים חלוקים, כפפות וכובעים, נשקפים דרך ויטרינות גדולות. בחצר הכניסה אני פוגש את אמציה בן יהודה בן ה־72, חבר ותיק ובן הקבוצה, כשעל כתפו צינורות קרטון. "אני עובד במפעל רק 51 שנה", הוא מספר בגאווה, "אתה רוצה לדעת מה דעתי על המכירה? מבחינתי, העיקר שהמשק ימשיך לחיות". 

כרוניקה של עיסקה

את המספרים והפרטים הקשורים במכירת "דגניה סיליקון", בייחוד אלו העוסקים בכספים, מעדיפים בדגניה ב' לשמור לעצמם. הללו דווחו באמצעי תקשורת שונים, אולם על פי חלק מחברי הקבוצה הדיווחים היו "ברובם מוגזמים ולא מבוססים". 

לפי מה שפורסם, דגניה סיליקון - או בשמה הבינלאומי "דגניה מדיקל" - מעסיקה כ־1,700 עובדים. כ־1,000 מהם מועסקים במפעל שרכשה בהודו שבו נמצא מרכז הייצור העיקרי שלה, כמה מאות נוספים במפעלים באירופה וכ־400 נוספים בדגניה ב', שם נמצאים מרכז הפיתוח של החברה ומפעל ייצור נוסף. מכירות החברה עומדות על כ־90 מיליון דולרים בשנה והרווח התפעולי־תזרימי מוערך בכ־22 מיליון דולר בשנה.

האקזיט הנוכחי של החברה הוא אקזיט שני, אולי אפילו שלישי, תלוי איך סופרים. מפת האחזקות עברה גלגולים רבים, שהאחרונים שבהם הם המשמעותיים ביותר. בשנת 2006 נמכרו 19 אחוזים ממניות החברה לקרן IGI מקבוצת BRM שבבעלות האחים אלי וניר ברקת, ראש עיריית ירושלים, תמורת 4.8 מיליון דולרים. 

ב־2011 התרחשה עיסקה משמעותית יותר, שבמסגרתה מכרה דגניה 40 אחוזים ממניותיה בחברה לקרן ההשקעות ויולה, שרכשה בכך למעשה את השליטה בחברה, תמורת סכום המוערך בין 27 ל־36 מיליוני דולרים. לאחר אותה עיסקה התחלקו מניות החברה בין קרן ויולה (40 אחוזים), דגניה ב' (30 אחוזים), קרן IGI של האחים ברקת (19 אחוזים) וכמה אנשים פרטיים שנמנו עם מייסדי החברה ומנהליה בעבר (11 אחוזים). 

כחלק מהסכם המכירה לקרן ויולה, הסכימו השותפים לתנאי שלפיו תוכל קרן ההשקעות למכור את החברה ללא צורך בהסכמתם. בתחילת השנה הודיעה ויולה כי היא מעמידה את דגניה סיליקון למכירה, הצמידה לה תג מחיר של כ־300 מיליוני דולרים, ולאחר מו"מ עם כמה רוכשים פוטנציאליים נמכרה החברה לאחרונה לחברת "קיו הולדינגס" שבבעלות הקרן האמריקנית־בריטית "3i". אותה קיו הולדינגס, הנקראת גם "קיור מדיקל", היא חברה אמריקנית המייצרת ציוד מתכלה לחדרי ניתוח, כך שלמעשה ביצעה הקרן כאן מיזוג בין שתי חברות העוסקות בתחום הרפואי שיש ביניהן סינרגיה. 

סכום המכירה בכולל, כאמור, מוערך ב־250-200 מיליוני דולרים, שיתחלקו בין השותפים בהתאם לאחזקותיהם. במסגרת העיסקה התחייבו הרוכשים להשאיר את המפעל ומרכז הפיתוח בדגניה ב' במקומם הנוכחי למשך עשור לפחות. את הכסף עבור החברה יעבירו הרוכשים בשתי פעימות, אחת בינואר 2017 והאחרת כעבור כחצי שנה.

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו