אור ליום אתמול דחו מתנחלי עמונה את המתווה שרקחו בעבורם בנימין נתניהו ונפתלי בנט. ייתכן כי סירובם הוא תכסיס נוסף שנועד להקנות להם עוד בדל יתרון. הן זה מה שאירע החודש כאשר הקואליציה עסקה רק בשכונה שדינה להיפרד מקרקע פרטית של פלשתינים.
נתניהו ובנט סחטו את הלימון הכמוש עד לטיפתו האחרונה. הם עשו ככל יכולתם למנוע עימות. אפילו רבנים כחיים דרוקמן קראו למתנחלים לקבל את המתווה, אך לשווא.
ההצעה היתה סבוכה. היועץ המשפטי ד"ר אביחי מנדלבליט לא היה שותף מלא למהלך אלא קיבלו כמי שכפאו שד. בעיניו עדיף לכולם להתיישב מחדש בבתי קבע באזור מוגן ברוח התוכנית של זאב (זמביש) חבר, שאין מנוסה ממנו בתחום ההתנחלות. מנדלבליט הסכים למתווה החדש בלב חצוי כדי למנוע חשש לשפיכות דמים בהבטיחו להגן עליו בבג"ץ.
אך רוב מכריע של מתיישבי עמונה פטרו אותו מהדילמה. כאילו הגיעו למסקנה שתמיד אפשר להשיג עוד משהו. גם כאילו עדיף בעיניהם עימות מתוך תקווה פוליטית־אסטרטגית, שהתוצאה תגביר עד אין־קץ את המתח בין בג"ץ לבין תנועת ההתנחלות. אפילו בקרב שרי הממשלה יהיו מי שלא יצטערו על הכרעה חותכת, כואבת, קורעת. הם אינם מתי מעט.
להפך, די היה לקרוא שלשום עד כמה רוצים הפוליטיקאים בוועדה למינוי שופטים רוברט אילטוב מישראל ביתנו ונורית קורן מהליכוד לבחור שופטים בצלמם ובדמותם. נשיאת העליון מרים נאור נאבקה בהם בציפורניה והדפה אותם בשארית כוחה, ומן הפרוטוקול עלה בבירור שבג"ץ נתון במצור. תושבי עמונה הוסיפו נופך לערעור שלטון החוק.
החלטתם לדחות את המתווה מעידה עליהם כי הם נעדרי המרכיב המכיר במגבלות הכוח. אינם מתייחסים למצוקות של מי שפועל מולם או חש לעזרתם. עתה מתעורר החשש כי הכל הגיעו לישורת האחרונה. סביר להניח כי חלק מהציבור התומך במתנחלי עמונה בכל ימות השנה לא יגיע לגבעה המזרחית לעפרה להכביד על אוכפי החוק שיישלחו לפנות קרקע פלשתינית פרטית.
גם אם זו תהיה התוצאה הבלתי נמנעת, שתושבי השכונה הביאו על עצמם, המאמץ הסיזיפי להגיע להסכם עימם לא היה מיותר. הוא נועד למנוע עימות אלים. תדע כל אם עברייה בעמונה כי החמיצה הזדמנות, שלא תהיה נוחה ממנה.
עבר את מבחן בוזגלו
הרמטכ"ל גדי איזנקוט העמיק בצה"ל את ההתנהלות על פי קריטריון שוויוני אחיד. נרקם אולי שביב של תקווה כי יקרין־יגלוש גם לחיים האזרחיים. לפיכך, מאופק בוכריס שהסתבך בהטרדה מינית ועד לראש אכ"א חגי טופולנסקי, שבסך הכל נטל עימו מחשב לביתו, העיקרון גובר על הביוגרפיה המפוארת של היחיד.
חבל שכך אירע. טוב שכך הגיב הרמטכ"ל. יש ממי ללמוד מה הוא עקרון בוזגלו, 2016.
הרמטכ"ל איזנקוט. העיקרון גובר על הביוגרפיה של היחיד // צילום: גדעון מרקוביץ'
על פקידים ושרים
הצעתו של בנימין נתניהו להתיר את הרסן ולהתיר מינויים פוליטיים אינה חדשה. כאשר ישראל החלה להשתחרר ממשטר הפרוטקציה והקיפוח שהנהיגה מפא"י - מפלגת העבודה בגלגולה הראשוני - התנהל בירושלים דו־שיח כעוס.
השר שמואל תמיר ישב ב־1978 מול נציב שירות המדינה הפרופסור אברהם (רמי) פרידמן והטיח בו ש"אתה דיקטטור". מדוע? כי אינו מתיר לו לקבל לעבודה מישהו הקרוב לליבו, מחוץ לתור ולכללים שהחלו להתגבש לאחר שנים של אפליה. פרידמן זכר את האירוע המביך גם השבוע בקוראו את תוכן יוזמת נתניהו להחזיר את הגלגל לאחור.
נתניהו אינו דונלד טראמפ, ישראל אינה ארה"ב, וההצעה לאפשר לשרים למנות את מקורביהם עלולה להעלות את מפלס השחיתות והשוחד והבטלה והעצלות והפוליטיזציה של המנגנון הממשלתי למקומות מאוסים. אם היא תתקבל תיראה ישראל בעתיד הלא רחוק כמו צמרת ישראל ביתנו הממתינה לכתבי אישום ולמפגשי שימוע סיטוניים.
מדוע לא? מפני שאם נכונה הטענה כי הפקידים אינם מניחים לשרים לנהל את משרדיהם (וזו הפרזה) כי אז התופעה הזאת תתעצם כאשר יביאו למנגנון את פעילי המפלגה. עתה נבחר אדם לתפקיד לפי קריטריונים; ומעתה יוסיפו גם את היתרון שבקירבה פוליטית לשר. הפקידים האלה - לעיתים טכנאים במקום מהנדסים כנהוג עתה - יהיו יותר יעילים? לא, השר יהיה תלוי בהם יותר לקראת הפריימריז - זיקה מזיקה שאינה קיימת בינו לבין פקיד שאינו חבר מפלגתו.
שר שמביא למשרדו פעיל מפלגתי, הגורף בעבורו קולות בבחירות הפנימיות, יבקש להשביע את רצונו ולעצום עין כשהוא טועה או מתעצל. יעילות? לא, אנטי־יעילות. אלא מה? הפקיד מהמפלגה ידאג שהקבלן מהמפלגה יקבל עבודה ממשלתית דשנה לפני אזרח מהשורה. ההשחתה בלתי נמנעת.
זה יגרום לייאוש. לאובדן המוטיבציה אצל צעירים. לעיתים גם להתקרנפות, הם יירשמו כחברים במפלגה שאינם תומכים בה כדי לשפר את סיכוייהם לזכות בג'וב קורץ במכרז משובש.
נתניהו חייב לזכור זאת טוב מאחרים. הוא שמע - כרבים מאיתנו - כיצד אביו, פרופסור להיסטוריה, נאלץ ליטול את מקל הנדודים ולרדת מארץ־ישראל מפני שהאקדמיה היתה חסומה בפני מי שלא היו מ"אנשי שלומנו", חביבי מפלגת השלטון. שנים שמעתי בקולם את המרירות שליוותה את התופעה, האם הוא רוצה להחזיר את ישראל לימים ההם?
עדיין מבצבצות מנגד שלוש טענות. האחת, שיש גם אנשים כישרוניים במרכז המפלגה ועתה נמנע מהם מלהתמודד על משרה בגלל חברותם בה. יפה, שיעזבו את מרכז המפלגה ויתמודדו ויזכו, ויתקבלו בברכה. אך לא בשיטה של יד אחת האוחזת במשרה ממשלתית, ויד אחרת בקלפי בבחירות המקדימות.
נשמע הטיעון שכך נהוג באמריקה. אך שם השלטון מתחלף מדי ארבע או לכל היותר שמונה שנים; וכל נבחר - אפילו שר - חווה חקירת שתי וערב על גבעת הקפיטול; ובעיקר, מי אמר שהשיטה באמריקה יעילה? היו נשיאים שמינו חברים־תורמים כשגרירים במדינות, בלי שהם ידעו מה שם בירתן. זה טוב, זה?
והאחרונה, שגם עתה יש משרות אמון. המנכ"ל וראש הלשכה של השר ועוזריו ודובריו הם כאלה; ויש משרות שהן בפועל כאלה כשגריר בוושינגטון. זה טוב. זה בסדר. יש מספיק, די והותר.
החורים של הבנקים
תוכניתה של ד"ר אילנה דיין "עובדה" הוקדשה לראיון עם רואת החשבון אלונה בר־און, שאביה המנוח היה שותף עסקי של הטייקון אליעזר פישמן. כבר זמן רב היא מתהלכת עם בטן מלאה עליו, וביום שבו הוכרז לפושט רגל שודרו דבריה.
לא הבנתי מה בדיוק רצתה ממנו? כאילו ציפתה שיהיה לה כתחליף אב והוא נהג עימה כאיש עסקים לכל דבר. אם יש בפיה טענה של ממש כלפי הטייקון שהתרסק, היא לא הובהרה כראוי.לבד, כמובן, מהטענה המרומזת למחצה כי הפעיל את עיתונו "גלובס" כדי לחלוץ מהבנקים עוד ועוד כספים, ששייכים בפועל לציבור הלקוחות.
אליעזר פשמן. הבנקים ידעו על נטייתו להימורים - ולמרות זאת נהגו בו ברוחב יד
// צילום: גדעון מרקוביץ'
העיתוי היה מושלם. בבוקר יצא פישמן מלפני השופט איתן אורנשטיין וידו על התחתונה. הוא קיבל מהבנקים 5 מיליארד שקלים ושרף אותם בהימור על שערי המטבע. הבנקים ידעו שיש לו נטייה מסוכנת להימורים, אבל נהגו בחוסר אחריות וברוחב לב ויד כלפי בעלי "גלובס", שכותב עליהם (או לא) מדי בוקר.
כבר אמרו חכמים "לאו עכברא גנב אלא חורא גנב". לא העכבר הוא הגנב אלא החור, הפירצה בגדר. לא בדיוק. שניהם אשמים בשערורייה הכספית הגדולה שידעה ישראל מעודה. אבל פישמן שני באחריותו אחרי הבנקים. הם החורא.
לדבר, בטח לדבר
שרת החוץ השבדית מרגוט ולסטרם לא רק חולקת על המדיניות הישראלית. היא בעיקר עוינת אותה. כמה מעמדותיה אינן קבילות בין מדינות המקיימות קשרים דיפלומטיים מלאים.
אך היא הגיעה לביקור בישראל, ועצימת העין של הממשלה כאילו אינה כאן ואין מדברים איתה אינה אלא חרם ילדותי מזיק. אילו נחת בארץ שר החוץ האיראני - האם היו נציגים רשמיים של הממשלה משוחחים עימו? בפנים נזעמות, בזעף, בכעס, אבל מדברים איתו, ובשטף. אז במה הוא עדיף על פני שרת חוץ של ממשלה לעומתית, אבל לא בתת־רמה הקוראת להשמדת ישראל?
לא ייתכן שהמקצוענים במשרד החוץ אינם מבינים זאת, אבל כדאי לחזור ולשנן: ישראל מתנגדת לחרם. לכל חרם. בוודאי לחרם על נציג של מדינה החברה באו"ם ומכירה בישראל.
נכון שלישראל אין שר חוץ. אבל אילו היה לה כמו לכל מדינה מתוקנת, ואילו נחת בשטוקהולם, האם היינו משלימים עם התעלמות ממנו? שוולסטרם תעמיד פנים כי אינה רואה ואינה שומעת אותו? בוודאי שלא. הדבר היה מתפרש מייד כאנטישמיות וכשבירת הכללים הדיפלומטיים, וכל הדוברים בכנסת היו מסבירים כי הדרך לברר חילוקי דעות היא בסיג ושיח, לא בחרם. אל תעשה לחברך את ששנוא עליך.
מרגוט ולסטרם. חרם ילדותי מזיק // צילום: אי.פי
פתרון שווא לגזענות
לבעלי בית"ר ירושלים אלי טביב נמאס לשלם את מחיר הקריאות הגזעניות של אוהדי קבוצתו. לפיכך החליט להעביר את הכדור - בכל מובן - למישהו אחר. ממנו יצאה הוועדה אשר המליצה להפקיד הכל בידי השופט.
לקריאות המאוסות "הו, הו" יורשה להפסיק את המשחק לכמה דקות. אם יתעצמו לחרפה של "מוות לערבים" יוכל לסיים את המשחק כליל. לפיכך אוהדי בית"ר שיהיו, למשל, בפיגור של 2:0 בדקה ה־50, יפצחו ב"הו הו" ויצאו לפסק זמן, ואז יחריפו ל"מוות לערבים" והמשחק יסתיים, והם חמקו מהפסד. יהיה משחק נוסף? יתחילו בדקה ה־50? יחזרו בהרכב העייף? הכל פתוח.
אלה פתרונות שווא. הדרך היעילה כפולה: מצד אחד ניסיונות חינוך, שהצלחתם מוגבלת אם כי מורגשת; ומצד אחר לקבוע עונש מינימום קשיח, שקריאות גזעניות ייענו בחמישה משחקים ללא קהל. כאשר ינסו את הפתרון הזה בנוקשות, בלי "אבל" ו"נסיבות מקלות", תיפתר הבעיה.
האוהדים יקימו משמרות להסות את המתפרעים בשורותיהם, והשוטרים יעצרו אותם. הראשון ייכלא לשנה, השני לעוד שנה, ולא יהיה שלישי.
לרוץ יחף בשלג
יש עדיין הוצאות ספרים כמעט נכחדות כמו הקיבוץ המאוחד, שמוציאות לאור אנתולוגיה לשירה סלובנית עכשווית, ומסבירות מפי אחת העורכות ברברה פוגצ'ניק כי יש לה זיקה לזו של השפה העברית בכמיהה לעצמאות מדינית. אי אפשר להישאר אדיש לספר שכותרתו "אני נשרף ואיני יכול לשאת את השקט".
הספקתי רק להציץ, ובשבוע שבו החל שלג יורד בחרמון מצאתי בעמוד הראשון את השורות שכתב תומאז' שלמון:
"אומות המפסיקות לספר את הסיפור שלהן מתות... / אין בהן חשק ליצור שוב מעגלים / או לרוץ ברגליים יחפות אל השלג".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו