כוח צביקה

לצבי יש בעיה. אין לו תוכנית בפריים טיים. לאדיר מילר יש. לארז יש את "האח הגדול" (בקרוב מאוד שוב). לאברי יש שעשועון כלשהו. לאסי עזר יש את "הכוכב הבא". לחבר'ה ממול יש את הבאנקר, "ארץ נהדרת". לאסי כהן יש הכל. רק לצבי אין. ועכשיו, סוף־סוף, לצבי יש.

מפסידן אומר: "אולי זה אפשרי, אבל זה קשה". מצליחן אומר: "אולי זה קשה, אבל זה אפשרי". צביקה הדר, ווינר לא מלידה, חוזר לפריים טיים בבית חדש (רשת, תתחדשו) בדרמה קומית בכיכובו כטאלנט מהורהר בן 50. זה נשמע מוכר, כן. הקונספט, הצצה לחיים האישיים, פלוס וילה מרווחת פלוס בריכה ענקית, של אחד מבכירי התעשייה, מזכיר את הנעשה ב"צומת מילר". סיפורי המשפחה המולחמת מהרבה ילדים ושתי נשים יהדהדו ל"מסובך". הופעות אורחים מפורסמים - וואו, כמה סלבים הדר מכיר! - יירשמו בפרוטוקול והכל יריח קצת כמו לואי סי.קיי, אבל גם בכלל לא. כי הדר מביא משהו אחר. הוא מביא נשמה, והוא לא מפחד לצעוק בבכורה, "אני רוצה את השלושים אחוז רייטינג שלי בחזרה!". כי הוא רוצה. הוא ממש רוצה. ומגיע לו.

נחזור רגע להתחלה. צביקה הדר, אסוציאציות, שוט: "קומדי סטור", ז'וז'ו חלסטרה, סטנד־אפ, "שמש", "כוכב נולד", עוד "כוכב נולד", "עפולה אקספרס", עממיקו, איש של שווארמה, של הפועל ב"ש, קרחת+משקפיים, "הכוכב הבא", חבר של כולם, נגיש. הדר כורך את כל הדימויים האלה ומביא אותם כרקע לסידרה אוטוביוגרפית למחצה, המספרת כביכול את סיפור חייו. קל להתבלבל ולשקוע באשליה שאלו הם באמת חייו של הדר, וזו בדיוק הכוונה. צילום סרטוני ברכות עבור זרים, קונפליקטים הקשורים לגיל ולמידת הרלוונטיות שלו, פוביות וחרדות - הדר הולך כמה צעדים קדימה בחשיפה אישית, מתבסס על חומרים אמיתיים (כולל שמות בני המשפחה שלו) ומתבל אותם בשלל תבלינים עבור סיטואציות קומיות קצרות וחדות. כמה קצרות? דקה. בול על השעון.

האורך הקבוע, דקה לסצנה, מבדל את הסידרה של הדר מאחיותיה לז'אנר. מדובר בהצהרת כוונות חגיגית. בהתחלה השעון שתקוע בצד המסך, למעלה משמאל, מרגיז. אחר כך הוא סתמי. בסוף מתרגלים. אחרי צפייה בכמה פרקים (פריבילגיות של מבקרים), אי אפשר להבין איך חיינו אי פעם בלעדיו. 60 שניות לסצנה בסידרה קומית זה בול. זה יופי. הסצנות נקטעות בשיאן, לא צריך להמשיך. הבנו. הפרעת הקשב הקולקטיבית של כולנו מקבלת כאן מענה בדמות סצנות תכליתיות. נערה מבקשת מהדר להצטלם לסרטון, היא לא מרוצה, הוא עושה מה שהיא מבקשת, נגמר. הדר בקולנוע עם אשתו. מישהי נעלבת שהוא לא מזהה אותה. מתברר שזו מאיה רוטמן, פיינליסטית במיל' מ"כוכב נולד". נגמר. בינגו.

קווי העלילה הרבים, הנראים כתפזורת אקראית, מתנקזים לסיפור דרמטי ונוגע ללב על שאיפתו של הדר לחזור ולהיות גורם משפיע בתעשייה, אחרי דעיכה מסוימת בקריירה. השוואה בלתי נמנעת לכוכב ענק שהתרסק, דודו טופז, נמצאת אי שם מאחורי הדיאלוגים. המחיר שמשלמים אלו שהלכו לישון על מצעי רייטינג אדיר והתעוררו לבוקר שאחרי שיא התהילה, ריקים ממשמעות, נחשף בחלקו. הדר, על האודישנים שאליהם הוא הולך, וניסיונותיו להתקרב לקהל חדש וצעיר, גורם לצופים להסתכל עליו אחרת, לא רק כעל קומיקאי מאושר (ומעושר) בחלקו. הדר הוא גם - ואולי בעיקר - שחקן דרמטי נהדר. מי שראה אותו ב"בלו נטלי" יודע שהאיש ניחן במגה כישרון. הרבה שנים הכישרון הזה הקריא טקסטים מייבשים והתחנן לסמסים, והתעורר בכל עונה לעוד מאותו דבר. לצבי היתה בעיה. עכשיו נמצא לו יופי של פתרון.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו