צבא של אהבה

השבת תכף נכנסת, ו"הבית של יעקב" בבואנוס איירס הומה מטיילים ישראלים שיצאו לטיול הגדול מייד עם שחרורם מצה"ל. העברית מהדהדת בין קירות החדרים, ועל אחד מהם כתוב בגדול "כמה טוב שבאתם הביתה". במטבח, שתי בשלניות מקומיות מהדקות היטב את מילוי האמפנדס הכשרים, שיונחו אחר כבוד על פלטות שבת עטופות בנייר כסף. 

בין כל הצעירים היפים והנמרצים שבאו לכאן כדי להרגיש קצת בבית באמצע הטיול, בולטים 20 לובשי חולצות לבנות עם צווארון, שבחזיתן הכיתוב "לוחמים ללא גבולות, צוות עוז 2016", והם יוצאי דופן מעצם המדים הבוהקים שלהם, מעצם היותם "הא, אתם מהמשלחת?", וגם כשילבשו את בגדיהם הרגילים הם יהיו מגובשים באופן מרגש, מתוקף משימתם המשותפת שבזכותה הם נמצאים פה.

הביחד שלהם הוא כאילו זקוף יותר, גאה, מואר ושלם עם ההחלטה הלא ברורה מאליה שקיבלו - לשלב את המהנה והמועיל גם יחד, לקבל, אבל קודם כל לתת. קבוצה של מטיילי הטיול הגדול שהחליטה להתנדב למשימות הומניטריות בשכונת עוני בפרבריה של בואנוס איירס כדי לעשות טוב, ועל הדרך לשרטט בקווים אחרים את פניו של הצבא הישראלי.

במשך שבועיים הם יעבירו לילדי הסלאמס שיעורים בנושאים שונים, ישפצו את קירותיו העגומים של אחד מגני הילדים המקומיים ויסיימו את בניית "הקוֹמֶדוֹר", חדר האוכל שיאפשר לילדי השכונה לקבל ארוחת צהריים חמה, התייחסות ותחושת שייכות ואכפתיות. את הקמת הפרויקט הזה החלה בדיוק לפני שנה המשלחת הקודמת ששיגרה העמותה למקום.

רשימה של שמות חברי המשלחת "צוות עוז, בואנוס איירס 2016" הגיעה אלי לאי־מייל שבוע לפני שהמראתי לארגנטינה כדי ללוות את עשייתם מקרוב, כדי להבין למה בתקופה שאמורה להיות הכי חופשית ומשוחררת מבחינתם, תרתי משמע, תקופה שבה הם אמורים להיות מרוכזים בעצמם ובטיול הגדול שתיכננו בקפידה - למה דווקא אז הם בוחרים להיכנס לתוך מסגרת תובענית, שדורשת מהם יכולות נתינה והתמודדות עם מציאות לא פשוטה, מסגרת שתוחמת לוחות זמנים, ישיבות, ושוב ישיבות, בדיוק כמו שהיה להם עד לא מכבר בצבא שממנו השתחררו.

הרשימה ציינה את מקום מגוריהם של חברי המשלחת, והיה ברור כי המיון הקפדני שנעשה הביא בחשבון גם את המשתנה הזה. היו שם מהעיר ומהכפר, מהקיבוץ ומהמושב, מדרום ועד צפון. ארץ ישראל היפה, לאורכה ולרוחבה. שמות יפים ועדכניים של עשר בנות ועשרה בנים, בני 25-21, שעליהם בדיוק נטבע הביטוי "מלח הארץ".

כל הדרך הארוכה לארגנטינה ציפיתי לרגע המסקרן הזה, שבו השמות שלמדתי להכיר מתוך טבלת האקסל יקבלו פנים והוויה, ובעיקר כל כך הרבה חיוכים מאירים ורצון לנתינה ולעשיית הטוב. כל אחד מהם רכש בכספו את כרטיס הטיסה והגיע בזמנו, עם חברת התעופה וטיסת הקונקשן שבחר לעצמו, וכולם יחד התקבצו לשישי הראשון של המשלחת ב"בית של יעקב" בשכונת בלגרנו היוקרתית. יעקב הוא אדוארדו יעקב אלשטיין - מעשירי ארגנטינה ובעל השליטה באיי.די.בי, שנרתם לאירוח המשלחת ומפנה מזמנו בארוחת שישי כדי להגיע ולשבח את חבריה.

•  •  •

רגע לפני הקידוש של שבת, דניאל דורי, מנהלת המשלחת, אוספת את החבר'ה לשיחת פתיחה ותדרוך בחצר ההוסטל המרווחת. היא בת 25, סטודנטית בחוג להנדסת חשמל בטכניון, היתה פה גם בשנה שעברה, ואחרי שבלטה ביכולותיה הגבוהות חזרה השנה כמנהלת המשלחת.

"להגיע על חולצות לבנות", היא מבקשת בווטסאפ הקבוצתי התוסס, ומודיעה לרעבים ש"יש פריסה של פירות וירקות, וכמובן לחמניות עם ריבת חלב". למרות מאמציה המוצהרים להימנע משימוש במונחים צבאיים, נדמה שחמש השנים ששירתה בצבא, בהן שלוש כקצינת קשר גדודית (מצטיינת, איך לא), מסרבות לטשטש את הלקסיקון הצבאי השגור בפיה.

היא הגיעה לכאן יומיים לפני המשלחת, כדי להיפגש עם נציגי שגרירות ישראל ולסכם את אחרון הפרטים שיבטיחו את ביטחונה של המשלחת. ממש כמו ביחידה צבאית מובחרת, קודקודי המשלחת מפיקים לקחים כל העת, מסיקים מסקנות, מתייעלים. המשלחת מאשרת תוכניות פעולה לפני כל יציאה, יורדת לפרטי הפרטים הכוללים את הדרך הכי קצרה לבית החולים. מספרי טלפון של כל אנשי המשטרה והשגרירות מצויים באמתחתם של העומדים בראשה.

אישור התוכניות כולל גם את הכתובות של חנויות השיפוץ הזולות ביותר באזור, שמהן ירכשו את חומרי הבניין. דניאל לא שוכחת להזהיר: "אם אתם מרגישים שחוקרים אתכם יותר מדי על מעשיכם ומקום הימצאכם, ובכן... אתם סטודנטים מהונגריה. בארץ זרה כמו בארץ זרה".

היא מזכירה למתנדבים את הפיגועים שבוצעו בשגרירות ישראל בעיר ב־1992 וגבו את חייהם של 29 בני אדם, ואת הפיגוע שאירע שנתיים אחר כך בבניין הקהילה היהודית, ובו נהרגו 85 אנשים.

"ביחד עם החולצה שלכם, שעליה מתנוסס דגל ישראל, אתם לובשים שק של סיכונים, ולכן אני מבקשת לצאת מההוסטל רק בזוגות או בשלשות. כל מי שיוצא מודיע לי לאן פניו מועדות. בימים הקרובים - אני אחראית על החיים שלכם. ובעיקר, אני רוצה שתזכרו שבאנו לעשות טוב, באנו לתת את הנשמה ואת הלב".

שכונת סן פרננדו שבפאתי בואנוס איירס. ריח ביוב, חנויות מסורגות והררי זבל שלא יתפנו בקרוב

אי אפשר שלא להתפעל מהכריזמה של הצעירה בת ה־25 בעלת המראה האסיאתי והעברית הרהוטה, שנולדה בניו יורק לאב ישראלי ולאם ממוצא פיליפיני. בגיל 3 עלתה לארץ עם הוריה, גדלה במושב ניר יפה שחבל התענך, רגילה לסימני השאלה בעיניים המתבוננות בה, צורבת בזיכרון את מעצרה בגיל 15 על ידי משטרת ההגירה, שהניחה שהיא עובדת זרה נטולת רישיון עבודה. 

כשהתגייסה צעקו לה בבקו"ם "תחזרי לתאילנד", וביום הראשון בטירונות המאתגרת שלה סינן לעברה אחד המפקדים "תברחי כל עוד נפשך בך. את אישה, זה לא יקרה". והיא, בדרכה העיקשת והייחודית, היתה לקצינת הקשר הגדודית הראשונה של גדוד האימון המתקדם של יחידת הצנחנים, ובשירות המילואים היא האישה היחידה בפלוגה הלוחמת.

היא בחרה את דרום אמריקה כיעד הטיול הגדול שלה, והצטרפה למשלחת הראשונה בנובמבר בשנה שעברה. שמונה חודשים אחר כך טיילה ברחבי היבשת, ובזכותם שגורה בפיה הספרדית. "בפיליפינית אני יודעת רק לקלל", היא צוחקת.

•  •  •

עמותת "לוחמים ללא גבולות" הוקמה לפני שנתיים על ידי סרן (מיל') גילי כהן (29), שיצא לטיול הגדול בתאילנד עם אשתו אחרי שמונה שנים בדובדבן. שם, בקידוש של יום שישי בבית חב"ד, בין אלפי המטיילים הישראלים, הבין כהן את הפוטנציאל הגדול שטמון בעשרות אלפי משוחררי צה"ל שיוצאים בכל שנה לדרום אמריקה ולמזרח - ולא הבין איך אף אחד לא חשב על זה קודם.

ביחד עם חברו ליחידה, סרן (מיל') יאיר אטיאס, הם הקימו עמותה ללא מטרות רווח, שהלוגו שלה הוא כדור הארץ שאליו מחוברות כנפי יחידת דובדבן, והיא ממנפת את התשתית שבלאו הכי קיימת לעשייה הומניטרית ולהסברה על הפנים האמיתיות של משוחררי צה"ל בפרט ועל ישראל בכלל.

בתוך שנתיים הוציאה העמותה משלחות סיוע להודו, לאתיופיה ולארגנטינה, ובעתיד הקרוב מתוכננות משלחות לנפאל, לתאילנד, למקסיקו ולברזיל. הפעילות, הנמשכת שבועיים, ממומנת מתרומות של אנשי עסקים ישראלים ויהודים מרחבי העולם. נשיא העמותה הוא מפקד חיל האוויר ומנכ"ל אל על לשעבר, אליעזר שקדי, ובוועדה המייעצת חברים פרופ' אסא כשר, שופטת בית המשפט העליון בדימוס איילה פרוקצ'יה ואיש החינוך וההסברה אלון פוטרמן.

כל משלחת קרויה על שם חלל צה"ל, וזאת שלנו מנציחה את סמ"ר עוז מנדלוביץ', שנפל במבצע צוק איתן. ב־20 ביולי 2014, בעת לחימה וטיהור בית שבו היה פיר מנהרה שהוביל לשטח ישראל, נפגע עוז מצרור יריות ונהרג במקום. בן 21 היה בנופלו. 

•  •  •

בשבת השמשית בבואנוס איירס, חברי המשלחת עוסקים בהכנת חומרי הלימוד השונים. עמית ברילנט (22) מראשון לציון, שהיה חובש בחיל האיסוף הקרבי, הוא חובש הקבוצה. בתרמיל המדוגם שלו נמצאות תרופות חיוניות לצד כרטיסיות לימוד ומשחקי זיכרון שמצא אצל אמו המורה.

דניאל מסתכלת עליו ועל חבריו בעיניים נוצצות. "אוי, כמה נחת", היא אומרת לי. "איך הם מחויבים וכמה הם מוכשרים. ראית את חידון החשבון שהכין צוות חשבון? התרגילים מתחברים לפאזל של מסי".

את ציוד הצביעה והשיפוץ הם יקנו אצל המקומיים, בניצוחה של איילת עבדה (35), האחראית הלוגיסטית של המשלחת. איילת היא רב־סרן במילואים, שהגיעה לעמותה אחרי שביקשה להתנדב בבית חולים בנפאל, שם נדרש ממנה לשלם כסף עבור ההתנדבות.

"להיות כאן זו זכות גדולה", היא אומרת, "ואני מוקפת באנשים מצוינים. טיילתי בכל העולם, ולכל מי ששמע שאני מישראל היה מה להגיד עלינו ועל צה"ל. הגיע הזמן שגם אנחנו נגיד, ובעיקר שנעשה".

רועי מלצר עם פדרו

למחרת בבוקר ממתין לנו אוטובוס לא מאוד חדיש ולא ממוזג בפתח ההוסטל. החבר'ה שרים בקולי קולות את "מסיבה בחיפה", בזמן שנופי ה"קפיטל", האזור העירוני המרכזי של בואנוס איירס, מתחלפים בשטחים פתוחים, באזורי תעשייה אפרוריים ובבתים ישנים ונמוכים. חלק מהבנות שקועות בשיחה על פרידות שמתרחשות בסקייפ בזמן הטיול הגדול ומגלות לי שכמה מחברי ומחברות המשלחת העדיפו לסיים עוד בארץ מערכות יחסים ארוכות, כי "אין לדעת את מי נפגוש כאן ומה יהיה".

תומר אליהו מספר לי על ההתנדבות בכפר הנוער "עיינות", שקדמה לנסיעה, והיא למעשה אחד מתנאי הקבלה למשלחת. "אז כן, אמרו לי חברים 'מה עם עניי עירך? מה עם ילדי עירך?' אנחנו בהחלט מתנדבים גם בישראל, שלושה ימים אינטנסיביים".

•  •  •

אחרי שעה של נסיעה אנחנו מגיעים למתחם כפר הנופש של הקהילה היהודית בבואנוס איירס. 86 שנה קיים מתחם הקנטרי קלאב, השייך לתנועת מכבי העולמית, והוא משתרע על פני מאות דונמים של כרי דשא, מגרשי כדורסל, כדורגל, טניס וגולף, בריכות ובתי קיט, שמשרתים את אלפי חברי הקהילה היהודית בעת חופשת הקיץ.

"אני גאה בחיילים האלה, כי הם מגינים לא רק על ישראל, אלא על כל היהודים באשר הם", אומר מנכ"ל הכפר, נתליו פורמנסקי, בעירוב שובה לב של ספרדית, אנגלית ועברית. בימים הקרובים ילונו כאן חברי המשלחת, ילמדו להעריך את החדרים הנקיים, המים החמים והארוחות המסודרות. 

"מחר ברבע לתשע בבוקר נפגשים ליד השער האחורי, ותזכרו - 'טוֹדוֹ פּוֹסיבְּלוּ' (הכל אפשרי)", מודיעה דניאל בישיבת הערב, שמוקדשת להוראות אחרונות לפני היציאה לשטח. "אל תביאו את הטלפונים איתכם, ועדיף בלי תכשיטים יקרים על הצוואר או על האוזניים".

אנשי המשלחת מתחלקים לשתי קבוצות, שמתרכזות בשני מוקדים: "הקאנְצָ'ה" - מגרש הכדורגל החולי והמוזנח, שבשבועיים הבאים יהפוך להיות "אולם הספורט" של המשלחת, וה"אָסֶדַאִי", המרכז הקהילתי של השכונה, שם ישפצו ויקשטו המתנדבים את הקירות החיצוניים, כמו גם את הקיר החיצוני של גן הילדים. את הקירות הפנימיים של הגן שיפצו וצבעו בשנה שעברה, וכמה שמחה דניאל לראות שהציורים האופטימיים ומלאי הצבע שלה נותרו שלמים.

מתחילים לעבוד. צוות "עוז 2016" של "לוחמים ללא גבולות" בבואנוס איירס

למחרת אנחנו צועדים בין כרי דשא ענקיים ובריכות שחייה לעבר השער האחורי של הכפר. השומר מגיע במיוחד כדי לפתוח את השער, שבדרך כלל הוא סגור, אין יוצא ואין בא. מי שממתינות מעבר לחומה ומקבלות אותנו בנשיקות ובחיבוקים הן ה"מאמות" של שכונת העוני הקרובה כל כך: ויקי, אנטונלה, אלחנדרה וג'יזל. ככה זה בדרום אמריקה, חיבוק ושתי נשיקות על כל לחי, וכמובן ברכת "ברוכין הבאין". שנה שלמה הן חיכו למוצ'ילרוס מישראל, שישובו ויפיחו קצת שמחה בשכונה.

"הילדים שואלים עליכם, מחכים לכם בקוצר רוח", הן מחייכות בשיניים חסרות. בכפות ידיהן המחוספסות תרמוסים חמים עם "מָאטֶה", המשקה הארגנטינאי המסורתי עתיר הקפאין, שמועבר בין פיות כולן בקשית אחת מעוצבת.

ה"מאמות" הן בעצם נשות הקשר לכל העשייה הברוכה בשכונה, הנשים היותר חזקות בין נשות הקהילה, שמתנדבות פעם בשבוע לבשל עבור מי שלא מקבל ארוחה חמה בבית. הן מצפות כבר להעביר את פעילותן ממשכנה המאולתר בכנסייה המקומית לחדר האוכל החדש.

מי שמובילה את מיזם "לוס אנחליטוס" (המלאכיות) לצד הכומר המקומי היא ויקי אלפונסו (38), אם לשישה. הגדול שלה בן 20, הקטנה בת 4. "אני גם ככה מבשלת בשביל הילדים שלי, אז אני אבשל בשביל כולם", היא מסבירה בפשטות. "יהיו הרבה ילדים שלא יאכלו כאן בשכונה אם אנחנו לא נבשל, אז אנחנו עושות בינינו תורנויות בישול, באהבה גדולה".

על ישראל היא שומעת לפעמים בחדשות, אבל רק בהקשר של מלחמה, ולא באמת ידעה איפה היא על המפה, וכמה היא רחוקה. "רק בשנה שעברה גיליתי את זה. היום אני יודעת עד כמה היא מלאה באנשים טובים". 

הליווי הצמוד של ה"מאמות" מהשער תוכנן וסוכם מראש, כמו גם הפטרולים של המשטרה סביב המוקדים שבהם יפעלו חברי המשלחת במהלך השבועיים האלו. הליכתן הבטוחה בראש הקבוצה כאילו מצהירה בפני תושבי השכונה שהחבר'ה האלה באו לעזור, ואיתם לא מתעסקים. 

•  •  •

חוצים את הכביש, והנה אנחנו ב"ויז'ה", כך מכנים בארגנטינה את שכונות העוני והמצוקה. ריח חריף של ביוב חותך את האף. הבתים החד־קומתיים מוזנחים. חבלי הכביסה עמוסים בגדים ישנים, כלבים משוטטים בכל עבר ומכוניות ישנות נוסעות בכביש המשובש.

אנחנו צועדים כדבוקה אחת בשבילי העפר. מדרכות סלולות אין, המכולת השכונתית מסורגת כולה ונראית כמו תא מעצר, ומי שרוצה לקנות פחית שתייה צריך לשלם דרך פתח צר, וגם לקבל את הפחית דרך אותו פתח. גם הפיצרייה המקומית נראית בדיוק כך.

חמש דקות ההליכה לכיוון המרכז הקהילתי ממחישות את הפער בין כפר הנופש היהודי, המטופח והיוקרתי, מוקף החומה, לבין מה שקורה מעבר לחומות. "בשנה שעברה שמענו גם יריות מעבר לחומות", אומר רכז ההדרכה חוליאן חוארס (24). "מתרחשות פה רציחות, ותייר שייקלע בטעות לשכונה הזו עלול לחוות גניבות ומעשי שוד". 

במרכז אנחנו פוגשים את מריה חוליה, העובדת הסוציאלית. היא כבר רגילה לעושר שנמצא מעבר לחומות. "זה לא חדש לנו, ובסך הכל המרכז הזה מספק לתושבי השכונה הרבה מקומות עבודה", היא אומרת. מבחינתה, חוסר הצדק החברתי מתנקז למערכת החינוך הציבורית. "בבתי הספר הציבוריים מורים יכולים לא לבוא ואין פיקוח עליהם, ילד יכול להגיע לכיתה ה' בלי שיידע לקרוא, ועל אנגלית אין בכלל מה לדבר".

המרכז הקהילתי הפך להיות צבעוני ואופטימי. עץ "גולני" ונער מנגן בכינור ינציחו את סמ"ר עוז מנדלוביץ'המרכז הקהילתי הפך להיות צבעוני ואופטימי. עץ "גולני" ונער מנגן בכינור ינציחו את סמ"ר עוז מנדלוביץ'

הקבוצה האמונה על השיפוץ מתחילה לעבוד על גירוד הקירות והכנתם לטיוח וצביעה. מגבר נייד משמיע מוסיקה מזרחית עכשווית, שמסייעת לקצב העבודה. כמה מהמתנדבים מתקשים עם הצחנה שעולה מהררי זבל, שלא פונו ימים ארוכים וספק אם יפונו בקרוב.

לאט לאט מתחילה תנועה של ילדים בגילאים שונים אל הקאנצ'ה. ילדים בני 3 עד 16, שלמרות שעת הבוקר אינם נמצאים בגנים או בבתי הספר, והראש הישראלי לא מבין למה בעצם, ואיך זה יכול להיות. 

מתברר שבגלל יחס בלתי שווה בין מספר הילדים העצום להיצע הכיתות והמורים, הלימודים בבתי הספר מתקיימים בשתי משמרות - בוקר וצהריים. משמרת הבוקר נמשכת מ־8 עד 12, ומשמרת הצהריים - מ־12 עד 4 אחר הצהריים. ארבע שעות לימוד, במקרה הטוב. רבים מהילדים אינם רשומים לגן או לבית ספר כי כבר אין מקום, והם נשארים בבית חסרי מעש ביחד עם הוריהם קשי היום.

בדיוק בשביל אותם ילדים הכינו חברי המשלחת שירים ומשחקים ומיני הפעלות, והחיבור איתם מתרחש בתוך שניות ספורות, חוצה את מגבלות השפה והתרבות. רועי מלצר מרחובות, ששירת ביחידת "סנפיר" של חיל הים, מנסה לשווא לסחוט חיוך מפדרו הקטן. רועי מאמץ את כל הכישרון התיאטרלי הטמון בו, ופדרו מביט בו בעניין, אבל לא מחייך ולו לרגע.

סגן (מיל') עומר פיפרנו מהוד השרון שירתה כלוחמת במערך ההגנה האווירית. כדי לחסוך לטיול היא עבדה כאו־פר בניו יורק, ובאופן טבעי היא מתחברת לקטנטנים. מתיישבת ומשחקת איתם על רצפת הקאנצ'ה החולית - בלי שפה, בלי מילים, אבל עם סבלנות מעוררת השתאות. 

את קווין היא מלמדת מספרים וצבעים בספרדית. הוא בן שנתיים וחצי ולא יודע לספור עד חמש, לא יודע לומר על הצבע הכחול שהוא כחול. "אוי, איך הייתי רוצה להכניס אותם עכשיו לאמבטיית קצף ולמרק אותם", היא אומרת לי בשקט. "הכנתי את עצמי לעוני, אבל מה שאני רואה פה לא פשוט לי".

•  •  •

השמועה שהישראלים הגיעו מצמיחה לה כנפיים, ומגיעים עוד ועוד ילדים. שיניהם רקובות, ציפורני ידיהם שחורות, והנעליים שלרגליהם בדרך כלל מרופטות וקרועות. 

הנה ברנדון, הוא בן 8, דניאל זוכרת אותו מהשנה שעברה, כשמילא את כיסיו בעוגיות ואמר "זה עבור האחים שלי בבית". "כמה אחים יש לך?" אני שואלת בספרדית הדלה שהספקתי לקלוט בימים האחרונים.

"שמונה", הוא אומר, "אבל אבא זרק את התינוקות שלנו על הקיר. הם לא כולם מאותו אבא, אלא ממניאק אחר שגונב לאמא כסף".

ברנדון הגיע לקאנצ'ה יחף. בגדיו מלוכלכים, אפו נוזל ופצעי הרפס על פיו. הוא בהיר שיער ועור, והוא יפה כל כך. לידו יושב רודריגו בן ה־6 ומצייר. מצייר שמיים ודשא ושמש ופרחים, ובאמצע הציור אקדח אחד שחור וגדול שמשתלט על כל השמחה והאופטימיות.

אומה וקנדלה, בנות 3 ו־5, מפשילות כל אחת בתורה את השרוולים ומראות לנו סימני כוויות. "את זו סבתא עשתה לי", אומרת קנדלה, והבטן מתכווצת. אחר כך יתברר שהכוויות לא נגרמו בכוונה, אלא מתוך חוסר מודעות לכללי בטיחות בסיסיים.

מריה, העובדת הסוציאלית, הגיעה לקאנצ'ה עם תומס בן ה־11. שלא כמו הילדים האחרים, הוא נקי ומטופח ושיערו מסורק למשעי. "זה הבן המאומץ שלי", אומרת מריה, ואחת מחברות המשלחת מתרגשת לפגוש אותו. היא מחבקת את תומס בעדינות ואומרת לו בספרדית: "אתה יודע שגם אני מאומצת?"

היא נולדה לפני 22 שנה בברזיל וקיבלה את השם כרמן. אמה הביולוגית, שכנראה היתה צעירה וענייה מאוד, מסרה אותה לאימוץ, ככה כתוב במסמכים שהיא העזה לפתוח כשהיתה תלמידת י"ב. אמה המאמצת אימצה אותה בגיל חודשיים, העבירה אותה תהליך גיור, והיא גדלה עם האם ועם עוד אחות גדולה, מאומצת גם היא מפרגוואי, במשפחה חד־הורית.

"אף פעם לא שאלתי את אמא כמה היא שילמה עבורי, אף פעם לא התעורר בי הרצון ללכת ולחפש את אמי הביולוגית. אני כן זוכרת שלא אהבתי את צבע העור שלי ולא אהבתי את השאלה 'מאיזה מוצא את?', היא היתה חטטנית בעיניי".

בצבא שירתה כמש"קית חינוך, וכשהשתחררה התעורר בה הצורך להגיע ליבשת דרום אמריקה, כדי להזדהות עם הקצב הלטיני שתמיד הרגישה שהוא בוער בעצמותיה. "המשלחת הזו ישבה לי בול על הצורך שלי לתת ועל הצורך להתקרב ככל שניתן לארץ מולדתי. באתי לחודש, מתוכו שבועיים אני מתנדבת.

"אני מסתכלת על כל הילדות המקסימות האלה וחושבת שבעצם, יכולתי להיות כל אחת מהן - חיה בעוני, בלי עתיד מבטיח. כל אחת ואחד מהם יכלו להיות האחים שלי, עד היום אין לי מושג כמה אחים יש לי. אני מודה לאמי הביולוגית על הדאגה שלה כלפיי, כי להבין שהיא לא מסוגלת לגדל אותי ולמסור לאימוץ זה גם סוג של דאגה. אולי עם השנים יהיה בי הכוח ללכת ולחפש אותה".

"אבל מאיפה ידעת להגיד לתומס בספרדית שאת מאומצת?" אני שואלת. "אהה, זה מהטלנובלות", היא מחייכת בשיניים צחורות. "כמעט בכל פרק יש מישהי שהיא מאומצת ומישהי שנכנסה להריון".

•  •  •

משמרת הבוקר מסתיימת ב־12, וחברי המשלחת חוזרים אל מתחם מכבי לארוחת צהריים ולהצטיידות בחומרי לימוד. הכניסה אל כפר הנופש מדגישה שוב את הדיסוננס בין שני המתחמים. עובדים בסרבלים עמלים על הרטבת מגרשי הטניס העשויים חימר, ממטרות ענק משקות דונמים של דשא. "אם רק היו דואגים לילדים של סן פרננדו כמו שמטפחים פה את מגרשי החימר או את הדשא, הכל היה אחרת", אומרת איילת.

שיעורי אחר הצהריים יתמקדו בערכים ובכישורי חיים. הישראלים יעבירו שיעור על חלומות, כי חשוב להם להזכיר לילדים כאן שחשוב וכדאי לחלום. הילדים של סן פרננדו שותקים במבוכה לשמע השאלה "מה תרצה להיות כשתהיה גדול?". לרובם, זו הפעם הראשונה שהם שומעים את השאלה הזאת. אחת האימהות תלחש באוזניי: "אני רק רוצה שהילדה שלי לא תצטרך לאסוף קרטונים כמוני".

"מאמות" השכונה. ליוו את המשלחת במהלך כל השבועיים כדי להצהיר: "עם החבר'ה מישראל לא מתעסקים"

יש גם שיעור שמדגיש את החשיבות של שיתוף פעולה. על השאלה "איך תצליחו להרכיב את הפאזל מהר יותר, לבד או בקבוצה?" עונים רוב הילדים: "לבד". תוך כדי משחק הם יבינו את חשיבות שיתוף הפעולה, ויכתבו על שלט גדול: "אחד בשביל כולם, כולם בשביל אחד". 

את שאריות צבע הגואש שנותרות על ידיו של אחד הילדים ממהרות מעיין ודור לנקות במים, בסבון ובמגבונים, כי הן זוכרות היטב את מה שדניאל סיפרה להם בשיחת ההכנה, על הילד מהשנה שעברה שחטף מכות בבית כשחזר עם ידיים צבועות בגואש.

בלילה יספר לי חוליאן, רכז ההדרכה, על השנים הקשות שלו בתור ילד ארגנטינאי. על המשבר הכלכלי שפקד את המדינה ב־2001 בגלל השחיתויות בממשל והפך מחצית מתושבי ארגנטינה לעניים, וגם על הפעם ההיא, ששודדים חיכו לאביו שיחזור בלילה עם הפדיון היומי של העסק שהיה ברשותו.

בן 9 היה כשהוריו עלו ארצה והתיישבו בקיבוץ מפלסים שבעוטף עזה. בשנה שעברה טייל בדרום אמריקה, ואז הבין כמה המטיילים הישראלים שונים מהאחרים. "הם עצמאיים, הם ראו מוות בעיניים, והם יודעים להסתדר בכל מקום. ובכל זאת, התדמית שלהם שלילית. נלחמתי בתדמית הזו בשיניים בעשרות שיחות לתוך הלילה, ובמשלחת שלנו המעשים שלנו מדברים בעד עצמם".

•  •  •

למחרת נוסף לחבר'ה מוקד חדש של פעילות - בית הספר היסודי השכונתי, שנקרא בפשטות "בית ספר מספר 30" וממוקם במרחק הליכה של עשר דקות מהשער של מכבי. גסטון, קצין הביטחון החמוש של מכבי, מלווה אותנו על אופניו. 

אנחנו נכנסים לכיתה ה'. היא חשוכה. האוויר דחוס, ריח של עובש מחניק את הנשימה. הלוח על הקיר ישן, כאן עדיין כותבים בגיר.

רוב הילדים לא מסוגלים לענות לי על השאלה "מה שמך", שאני שואלת באנגלית. "את הגעת באווירון מהארץ של משה?" שואלת אותי אחת הילדות בספרדית. מתברר שהטלנובלה הכי מדוברת בארגנטינה נקראת "עשרת הדיברות", והיא מספרת את סיפורו של נסיך מצרים.

בבית הספר יש חדר אוכל שמעניק ארוחות מסודרות. גם פה, כמו ברוב הבתים בשכונה, האוכל המטוגן והזול שולט בתפריט, ורבים מהתלמידים סובלים מעודף משקל. "לנו יש את הטבחית הכי טובה, אז לבית הספר יש את השם הכי טוב פה", מחייכת אלי סגנית המנהלת, סנדרה מרסלה רוקו.

היא יושבת בתוך חדר קטן עמוס אביזרי לימוד, שמשמש כחדר המנהל, חדר המורים וחדר היועצת גם יחד. אני תרה בעיניי אחר מחשב, ומרסלה אומרת: "אני לא יכולה לשבת פה בחדר עם מחשב, אני צריכה להיות בחוץ, עם התלמידים שלי. אז אין לי באמת צורך בו". 

כל המורות לובשות מעין סינרים לבנים, והן נראות יותר כמו טבחיות מאשר מורות. "אלו המדים הרשמיים של כל אנשי החינוך בארגנטינה", מסבירה לי סגנית המנהלת. "פה בשכונה יש הרבה אלימות, אנשים תוקפניים ואגרסיביים. ברגע שרואים אותי לובשת את הסינר, מבינים שאני אשת חינוך ושלא כדאי לגעת בי".

בניית חדר האוכל שייחנך בקרוב. המתנדבים התחלקו לצוות הוראה ולצוות שיפוץ

בבית הספר רשומים 400 תלמידים בשתי משמרות, "אבל אם 60 אחוזים מהם מגיעים ליום לימודים, אנחנו אומרים תודה", אומרת מרסלה. "ילדים רבים מגיעים לכיתה א' אחרי שלא ביקרו ולו יום אחד בגן ילדים.

"לצערי, חלק ניכר מהם באים לבית הספר כדי לקחת פסק זמן מהחיים בבית. הם חווים שם אלימות, אלכוהול, סמים, כל סוגי ההתעללויות, ואנחנו משתדלים להעניק להם חוויות חיוביות ומספקות.

"כשסיכמתי עם חוליאן את נושאי השיעורים שלכם ביקשתי שהחבר'ה מישראל יעוררו בהם את תחושת ההצלחה, שהם יחוו הצלחה כזו או אחרת. שידגישו בפניהם את עניין הכבוד לאחר".

חבורת הצעירים מישראל משמחת מאוד את תלמידי בית הספר, והם ממהרים לחבק אותנו בחום. אני מצטרפת לשיעור על היגיינת הפה, וקול צחוקם המתגלגל של הילדים משתלט על כל בית הספר. בבת אחת מתחדדת העשייה של המשלחת.

"עשיתי שנת שירות אצל ילדים יהודים בוושינגטון", מסבירה לי נטע יפרח למה בחרה להצטרף למשלחת זמן קצר לאחר שסיימה את שירותה כמפק"צית בבה"ד 11. "ילד הוא ילד, מה משנה הדת שלו? ואני הרי גם ככה כבר פה, ואני יכולה לתת. אני מרגישה שמעבר למה שאנחנו מלמדים אותם, ומעבר למברשת השיניים שהם קיבלו מאיתנו היום, הם קיבלו תשומת לב. זה מה שכל כך חסר להם". 

בסוף היום השני אני מבחינה שנועה גרשון (21), צעירת המשלחת מתל מונד, שהשתחררה זה לא כבר, נראית קצת מנותקת. לא מחייכת, לא משתפת בחוויותיה מהיום שהיה. 

"זו פעם ראשונה שאני לגמרי לבד, בלי משפחה או חברים, וכל כך רחוק מהבית", היא אומרת. "קשה לי עם האין־שפה, יש כל כך הרבה דברים שאני רוצה להגיד לילדים ואני פשוט לא יכולה, ובעיקר קשה לי עם כל העוני הזה, שבבת אחת היכה בי.   

"הייתי מש"קית ת"ש בגולני. במסגרת התפקיד שלי ביקרתי בבתים מכל הסוגים, בכל שכונות המצוקה שקיימות בארץ, ובשלב מסוים אתה מתרגל לאיך שהעוני נראה. אבל מה שראיתי אתמול שבר אותי. הייתי צריכה ללכת לשירותים, והכניסו אותנו לאחד הבתים, אבל אני אפילו לא חושבת שאפשר לקרוא לזה בית. זה היה צריף רעוע, עם מקלחת סתומה, מיכל הדחה שצריך כל פעם למלא בו את המים, דלות כל כך רצינית ומעציבה. יכול להיות שכל מה שקורה פה גדול עלי".

למחרת היא שוב מחייכת, זקופת ראש. החברים מהמשלחת עודדו אותה, "אמרו לי שהם פה בשבילי".

•  •  •

בימים הבאים ימשיכו המתנדבים בפעולות השיפוץ וההוראה. על אחד הקירות הם יציירו ילד מנגן בכינור, שיושב תחת העץ של גולני. כך יציינו את עוז ז"ל, שאהב לנגן בכינור.   

הנערים המקומיים הגדולים, בני ה־15 וה־16, שאינם הולכים לבית הספר ומסתובבים ברחובות, יתנסו בשיעורי כושר, קרב מגע וגם המון משחקי כדור, למרות שהכדור שיש להם הוא בעצם פנימית של כדורגל שאבד עליו הכלח.

לזכרו. עוז מנדלוביץ' ז"ל

דניאל מצלמת את ברנדון, את תומי ועוד ילדים שכבר פגשה בשנה שעברה, כדי להכין תיק מסודר, שבו לכל ילד יהיה "פרופיל" משלו. "אנחנו אוספים עליהם מידע, גם מהבית, כדי להעלות את סף הרגישות בהתנהלות איתם, וגם כדי להבין מה הידע שרכשו, מה הם הצליחו להטמיע ומה לא. לכל משלחת יהיו 'פרופילים' של ילדים, כדי שנוכל להתקדם איתם ולא ללמד אותם מחדש כל שנה את ה־ABC, למשל".

בסוף השבוע חוזרים חברי המשלחת ל"בית של יעקב", שם הם מקבלים מכתבים מרגשים מהוריהם וצופים בסרטון ששלח להם עופר, אביו של סמ"ר עוז מנדלוביץ' ז"ל. "אני חושב עליכם יום־יום, שעה־שעה", אומר מנדלוביץ' בסרטון, "מעריך ואוהד את עבודתכם הנאמנה, שמשפרת את תדמיתה של ישראל בעיני העולם. ואני מבקש מכם, כשתסיימו את ההתנדבות - צאו, עשו חיים, כי הם קצרים וחד־פעמיים, ובבקשה שובו ארצה בשלום".   

איתי ויינשטוק (22) ממושב משען, ששירת כלוחם בגדוד 51 של גולני בתקופת צוק איתן, מתרגש למשמע הדברים. ביום שבו נפל עוז, היה איתי באזור שבו אירע אסון הנגמ"ש בסג'עייה, כדי לעזור בפינוי החללים. "גם בגלל העובדה הזו התחברתי מייד לעמותה הזאת", הוא אומר. "פה, הטיול שלי מקבל משמעות אחרת לגמרי".  

לטקס הסיום של עבודת המשלחת מגיעים נציגים מהתקשורת המקומית ושגריר ישראל בארגנטינה, אילן שטולמן. התכונה וההתרגשות רבות, כבישים נסגרים, סידורי האבטחה כבדים. העצים בקאנצ'ה מתכסים בדגלי ישראל שהילדים ציירו.

למשך שבועיים, הילדים של סן פרננדו הפסיקו להיות שקופים. "צוות עוז" ראה אותם והיה שם בשבילם. "זה כאילו יום אחד האירו פה זרקור ענק של אהבה ואכפתיות", אומר השגריר, ומספר שהשגרירות תרמה כסף לקניית תנור אפייה לקומדור (חדר האוכל), שייחנך בקרוב. הילדים מעניקים מתנות למתנדבים, אחרי הברכות הרשמיות הם מעלים הופעה קצרה, שכוללת שיר באנגלית שהם למדו, וזוכים למחיאות כפיים סוערות.

רגע שיא נרשם כשארבעים כדורי רגל אדומים מחולקים לילדים, באדיבות עמותת Ball To All, שהקים הישראלי אוֹרי אייזן. "סוף סוף יש לי כדורגל של ממש, ולא פנימית קרועה", צוחק רודריגו בהנאה, וברנדון, הוא נראה פתאום ילד אחר. פניו נקיים, והוא מחייך ללא הרף.

מוסיקה ספרדית נשמעת בקולי קולות, וכולם רוקדים עם כולם. עומר לא מצליחה לכבוש את דמעותיה. "קשה לי עם המחשבה על העתיד של הילדים האלה", היא אומרת. רבים מהמתנדבים מעודדים את הילדים: "בשנה הבאה יבואו חברים שלנו להיות איתכם".

בערב, בשיחת הסיכום, אומר חוליאן לחבריו למשלחת: "אפשר לעזור לשכונה הזו בחומר ולהזרים אליה כספים, אבל זו לא באמת חוכמה לעזור בכסף, זו האופציה הקלה. החוכמה היא לבוא ולתת את מה שאתם נתתם - בכל הכוח, בכל המסירות.

"לרגע לא התלוננתם, לרגע לא מיצמצתם, לרגע לא עצרתם לחשוב בעצם מה היה פה. אבל יחלוף הזמן ואתם עוד תבינו. הייתם שם בשביל הילדים במלוא מובן המילה. אהבתם אותם, חיבקתם אותם, השארתם להם קירות מצוירים וצבעוניים ואופטימיים, ואין לי ספק שזה מה שהם יזכרו בפעם הבאה שהם יראו את דגל ישראל".

hagitr@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו