מעט לפני שמלאו לו 13, החלו מיגרנות אלימות לתקוף את יהונתן לוין. גלים של כאבי תופת היו מפלחים את ראשו של הנער הצעיר, מותירים אותו משותק בחצי מפניו וגופו, מתקשה לדבר, לראות ולנוע. הוא היה מסתגר במשך ימים בחדרו, מגיף את התריסים כדי שרסיסי אור לא ידקרו את עיניו הדומעות. כשהכאב היה מרפה מעט מאחיזתו, יהונתן היה משתרע על מיטתו, גופו הקטן המום ומתקשה להתאושש. אט־אט היה אוסף ומרכיב את עצמו מחדש, ומתעקש לחזור לחיים. אל בית הספר, אל תנועת בני עקיבא, אל הכדורגל והכדורסל שכל כך אהב, אל משחקי השחמט, החברים והמשפחה. מנסה להיות ככל הנערים. יודע שזמנו קצוב, ושבקרוב יידרדר שוב אל תהום הכאב.
לעיתים היו ההתקפים כל כך איומים, שהוריו, פנינה ושוקי, היו מזעיקים אמבולנס שייקח את בנם לבית חולים. אין בית חולים בארץ שבו הוא לא טופל. אינספור בדיקות MRI ו־CT ראש נעשו לו, מיטב המומחים בדקו אותו והתייעצו עם עמיתיהם בחו"ל.
פנינה ושוקי השקיעו בטיפול בו חלק ניכר מימיהם. הם השקיעו אלפי שקלים בחודש למימון תרופות חזקות, טיפולים ובדיקות, נדרשו ליטול הלוואות ולשנות את סדרי העדיפויות המשפחתיים. גם פסיכולוגים ופסיכיאטרים נרתמו בניסיון לרדת לשורש מצוקותיו של יהונתן, אך מקור הבעיה נותר בלתי מפוענח.
כך, בכאב, בחולי ובתפקוד לקוי, עברו על יהונתן כל שנות נערותו ובחרותו. רק בגיל 34, במהלך טיפול פסיכולוגי, החלו לצוף זיכרונות, מראות וריחות, שהבהירו את שורש המצב: פגיעות מיניות קשות שעבר מצד קרוב משפחה בשנה שלפני תחילת המיגרנות. יהונתן היה בן 11 ועשרה חודשים. קרוב המשפחה היה גם הוא נער, מבוגר מיהונתן בכמה שנים. שניהם נשלחו על ידי הוריהם לחופשה בת שבוע בביתם של בני משפחה. שבוע ארור, שייסר את חייו של יהונתן, עד שנפטר בגיל 35 מסרטן נדיר בכבד.
• • •
יום שישי בצהריים. שקט של שבת מתחיל להשתרר בירושלים. פנינה (63) ושוקי (64) נערכים לקראת נסיעה לסוף השבוע במחיצת נכדיהם. 11 נכדים יש להם, מילדיהם אורי (39), יעקב (34) ורחל (29). בנם הצעיר יאיר (26) הוא רווק.
"אני מקפידה להגיד שיש לנו חמישה ילדים", אומרת פנינה. "כשיהונתן נטה למות, הוא אמר לי: 'את נשארת עם בעל מופלא וארבעה ילדים מופלאים'. אמרתי לו: 'אם אתה אומר לי עוד פעם אחת ארבעה ילדים, אני הורגת אותך'. והוא ענה לי: 'עוד מעט את כבר לא תצטרכי'".
באומץ לב הם מספרים על החיים כהורים לילד נפגע תקיפה מינית. ילד שהדחיק בעוצמה רבה כל כך את הפגיעות בו, עד שגופו לא עמד בכך. הם הפכו עבורו עולמות, אבל נותרו חסרי אונים נוכח מצבו. משפחה שלמה חיה בצל הפגיעה.
"הטראומה שלו הפכה להיות הטראומה שלנו. למשל, כשהיה בתיכון, תיכנַנו לנסוע לאילת. הילדים חיכו לחופשה הזאת במשך שבועות. נכנסנו לאוטו שמחים ונרגשים, ובתוך זמן קצר יהונתן נתקף מיגרנה כל כך קשה, שנאלצנו לחזור הביתה. במקום שבוע באילת, יהונתן, שוקי ואני היינו שבוע בבית חולים, והילדים היו שבוע בבית בלעדינו".
הצוואה של יהונתן, היא אומרת, היתה לא לשתוק ולא להסתיר. "להזהיר ילדים, לעורר את ההורים, את המחנכים. לעודד את הנפגעים לְדבר, לפנות לעזרה. לא לקבור את הזיכרונות. להזכיר שחלק גדול מאוד מהפגיעות נעשות על ידי אדם קרוב ומוכר. להבהיר שבגילאי הילדות בנים נפגעים כמו בנות. שגם גברים הם קורבן לעבירות מין.
"אני לא יודעת מה הסיבה, אבל החברה מתייחסת לרוב לפגיעות בבנות ובנשים. זה נורא מפריע לי, כי זה עוד יותר סוגר את הבנים והגברים, מונע מהם להיפתח ולדבר. הילד או הגבר חושב שהוא חריג. שהוא לא גברי, שהוא 'נחנח'. שיחשבו שהוא הומו.
"ואני פונה גם אל הפוגעים עצמם. שיטפלו בעצמם. זה יעזור להם, ומעל לכל, ימנע את הפגיעות הבאות. יהונתן אמר לא פעם שפגיעה מינית כילד היא קשה וכואבת הרבה יותר מסרטן בכבד. כשהיינו שואלים אותו: 'איך זה ייתכן? הרי סרטן בכבד הוא אחד האלימים ביותר שיש' - ההסבר שלו היה שחולה סרטן יכול לדבר, אין לו במה להתבייש, ועוטפים אותו באהבה. נפגע מינית הוא בודד בסודו. חי בבושה, בהשפלה, בייסורי מצפון ובתחושות אשמה".
• • •
עד לפני שלוש שנים התגוררו בקרני שומרון. שוקי (יהושע) שימש במשך 21 שנים קב"ט המועצה האזורית שומרון, והיום עוסק בתחום המקרקעין. מרבית השיחה הוא מאזין, מאפשר לאשתו לספר את סיפורו של יהונתן.
פנינה מפיקה סרטי תעודה עצמאיים ומדריכה של טיולי נשים לברזיל, משם עלתה לישראל כנערה. לאחר מותו של יהונתן החלה ללמוד מחזאות וכתבה את המחזה "שח־מט", המבוסס על סיפורו הכואב של בנה ומבקש להעלות את המודעות לפגיעות מיניות בילדים.
עלילת המחזה מתחקה אחר חודשי חייו האחרונים של יהונתן, שאותם העביר בבית הוריו, שהפך להוספיס והיה מלא מפה לפה בחברים טובים ובבני משפחה, שהעניקו לו פרידה חמה ואוהבת מחיים קצרים ומיוסרים. את המחזה, שיועלה כהפקה עצמאית, מביים יקיר אליהו וקנין, ומשחקים בו אילנה קיויתי דאבנפורט ותמיר ביידר. בימים אלה מגייסת המשפחה תקציב להעלאת ההצגה באמצעות אתר "הדסטארט" לגיוס המונים.
"קיבלנו החלטה להקדיש את עצמנו לטיפול במגיפה הזאת, של עבירות המין", אומרת פנינה. "אנחנו חיים היום עם מסיכה. מסיכה של 'הכל בסדר'. מארחים ומתארחים, משתתפים בפעילויות תרבותיות, קמים לעבודה, עושים כיף עם הנכדים. המסיכה הזאת יכולה להיות מונחת בזווית כזאת או אחרת, אבל היא שם, כל הזמן. כי הכל ממש לא בסדר איתנו".
פנינה מוחה דמעה, ושוקי ממהר להגיש לה טישו. "הנה, נפלה המסיכה", הוא מחייך בעצב.
"אנחנו אמנם שמים מסיכה כדי להסתיר את השיברון שלנו", היא ממשיכה, "אבל את העובדה שהבן שלנו היה קורבן לפגיעות מיניות אנחנו לא מוכנים להסתיר. בדיוק כמו שיהונתן לא היה מוכן. על הטרור של הפגיעות המיניות אנחנו לא מוכנים לכסות. על הפוגעים המנוּולים ועל הנפגעים שנותרים לדמם בשטח, פצועים וחבולים.
"אין שבוע שבו לא פונים אלינו לעזרה. מתקשרים אלינו ובאים אלינו הביתה הורים, שכלפי חוץ ניתן להתקנא בהם, אבל מבפנים הם הרוסים. לשוקי ולי אין שום השכלה פסיכולוגית או משפטית, אז במה אנחנו יכולים לעזור? בהגשת קפה ועוגה ובהפניה למרכזי הסיוע. שרק לא יישארו לבד עם הסוד, זה מה שאנחנו אומרים להם".
מימין: יעקב, יאיר, אורי, יהונתן ורחל. "אני מקפידה להגיד שיש לנו 5 ילדים", אומרת פנינה
הם מעורבים גם ביוזמות חקיקה ובעריכת ימי עיון. לא מכבר הוציאו, בתמיכת מרכזי הסיוע, ספר שירים וטיוטות שכתב יהונתן, "שהייאוש והטרגדיה ייפגשו", המספק הצצה לנפשו החבוטה של נפגע עבירות מין.
יהונתן למד בישיבה התיכונית בקרני שומרון. "חצי חודש למד וחצי חודש נעדר, בגלל המיגרנות", אומרת אמו. "בבני עקיבא לא היה מהכוכבים של השכבה וכתלמיד היה מאוד בינוני. לעומת זאת, בבחינה הפסיכומטרית הציון שלו היה 712".
כשסיים את הלימודים בישיבה, למד שנה במכינה הקדם־צבאית "עטרת כהנים" בירושלים. "שם התגבשה סביבו קבוצה מדהימה של חברים. במכינה התגלה האיש החד, החריף, המצחיק ובעל הנשמה הענקית. הוא הפך להיות 'האדמו"ר' שלהם. הקשוב, המייעץ והתומך".
• • •
חרף מצבו הבריאותי, התגייס לצה"ל ושירת כמש"ק מודיעין בפיקוד צפון. "הוא אפילו היה אמור לצאת לקורס קצינים, כמעט כולם אצלנו במשפחה קצינים. אבל ממש לפני תחילת הקורס הוא התאשפז בתל השומר, בגלל עוד התקף לא מוסבר".
אחרי הצבא נסע שלוש פעמים להודו. למד לתואר ראשון בפסיכולוגיה באוניברסיטה העברית, ובמקביל התחיל לעבוד כמלווה של הלומי קרב מטעם משרד הביטחון, כשהוא בעצמו שרוי בפוסט־טראומה. אחר כך החל ללמוד לתואר שני בנוירו־פסיכולוגיה. "בזמן שחבריו התבגרו, נישאו והקימו משפחה, הוא נותר נטוע במקום", אומרת פנינה. "רווק, בודד, חולני".
כל הזמן הזה הוא לא הבין מה קורה לו? לא שייך את הקושי והכאב למה שחווה כנער?
"הוא היה בהדחקה מוחלטת. הדחקה ששמרה עליו מלהישיר מבט אל מה שקרה לו. אם כי היו כמה הבלחות. ניצוצות של זיכרון.
"למשל, אני זוכרת שהוא לא רצה בשום אופן ללכת לחתונה של הפוגע. אמר שהוא רוצה ללכת לחתונה של חבר שלו מהכיתה, שהתקיימה באותו ערב, ואני אילצתי אותו לבוא איתנו. אמרתי לו: 'אין דבר כזה, מדובר במשפחה'. אנחנו משפחה מאוד מגובשת.
"בסוף הוא הסכים להגיע רק לחופה, ומשם לנסוע לחתונה של החבר. במהלך החתונה הוא אמר לי שהוא מרגיש בחילה, ולא ידע להסביר למה. ואז, כשהחתן ניגש אליו להגיד לו שלום, הוא הדף אותו מעליו. אחר כך אמר לי שהריח שנדף ממנו היה נורא.
"אחת המיגרנות הקשות יותר תקפו אותו באחד מטיוליו בהודו. היה חורף וקר, ופתאום אני מקבלת טלפון מדראם קוט, ומישהו באנגלית במבטא הודי כבד אומר לי שהילד שלי במצב קשה. ואני מנסה להסביר ולהדריך, מקרני שומרון, איך לטפל בו.
"במשך כל הלילה הייתי בטלפון עם הודים וישראלים, מנסה לעזור ליהונתן שלי מרחוק. אומרת להם, תנו לו כדור כזה וכזה, תשקו אותו הרבה מים, תגרמו לו להקיא, תחבקו אותו. לימים הבנתי ממנו שבאותה תקופה הוא כתב - מחשבות, שירים, סיפורים. שברירים מהסיפור צפו ועלו, והוא מייד הדחיק אותם".
במהלך פסח של שנת 2014, כל הילדים והנכדים באו אל פנינה ושוקי. "בבוקר ירדנו כולנו לגינה שמתחת לבית, אכלנו מאכלים טעימים, והיה שמח ועליז וכיף. אחר כך עליתי הביתה עם הנכדה הגדולה שלי כדי להתחיל להכין ארוחת צהריים.
"בזמן שהיא עורכת את השולחן ואני מטגנת שניצלים, נכנסו הביתה אורי ורחל, רועדים וחיוורים כמו סיד, וסיפרו שיהונתן נפל נפילה איומה, ושהוא בדרך לבית חולים עם יעקב. התברר שהם שיחקו והשתוללו עם כל הילדים, והוא, ממרומי קומתו הגבוהה, מעד ונחבל בפנים, חבלה קשה.
"אנחנו נשארנו בבית עם כל הנכדים והיינו כל הזמן בקשר עם יעקב. בערב יהונתן חזר הביתה, הראש שלו מוכה ומלא שטפי דם. מייד התחבקנו ופרצנו בבכי. מובן שהוא שוב היה בתוך מיגרנה, נטל את הכדורים החזקים שלו והלך לישון.
"בבוקר הוא ניגש אלי במטבח ואמר לי: 'אמא. לא סתם נפלתי על הפנים. אני על הפנים. אני עובר משהו מאוד מאוד מאוד קשה'.
"אמרתי לו: 'ג'וני, ספר לי מה עובר עליך. תן לי לנסות לעזור'. והוא ענה: 'קשה לי. קשה לי לדבר'.
"אז אמרתי לו: 'אתה יודע מה? תפנה לאורי. בשביל מה יש לך אח בכור?'. אורי אמנם חי חיים שונים לגמרי ממנו - סא"ל במילואים, אבא לילדים, מאצ'ו קשוח ומחוספס, סמנכ"ל בחברה גדולה. אבל לימים התברר שזאת היתה הצעה מצוינת. כל הילדים שלי היו נפלאים בהתמודדות עם הטרגדיה של יהונתן. מגויסים ואוהבים. כשהתקשרתי ליהונתן למחרת בבוקר, הוא אמר לי שהוא בדיוק הולך לישון, כי כל הלילה ישב ודיבר עם אורי. נרגעתי קצת. יהונתן בידיים של אורי, הכל בסדר.
"בשבת שלאחר מכן שוקי ואני נפגשנו עם חברים. אחת מחברותיי סיפרה לי על הפגיעה המינית שהבת שלה עברה כנערה. חברה אחרת סיפרה שסיימה את עבודת הדוקטורט בנושא פגיעות מיניות בילדים. ואני מקשיבה בקשב רב ואומרת לעצמי, ברוך השם, אנחנו לא שם.
"אחרי יומיים טסתי לברזיל, ובאחד הבקרים צפיתי בטלוויזיה בכתבה על פגיעות מיניות בילדים. ואני, בהתנשאותי, אומרת לעצמי, תודה לאל שעליתי לארץ, ומסמסת לחברה קרובה, עובדת סוציאלית שעבדה שנים עם נפגעי עבירות מין, 'תגידי תודה שאת ישראלית ולא ברזילאית'.
"לא ידעתי שיהונתן ואורי כבר פנו אליה בשלב הזה, וגם אל ערן האן, רכז הסיוע לנערים ולגברים נפגעי תקיפה מינית במרכז הסיוע בתל אביב. בזמן שיהונתן החל בהתמודדות עם גילוי הפגיעה, אני קיבלתי כל כך הרבה מידע על נושא שהיה לא מוכר מבחינתי. כאילו רצה הקב"ה להכין אותי לפיגוע רב הנפגעים שכולנו נהיה בו".
מייד לאחר חג השבועות ביקש יהונתן לשוחח עם פנינה בארבע עיניים.
"הוא נכנס הביתה, התיישב לידי על הספה ושאל אותי: 'את זוכרת שלפני 23 שנים, בגיל 12, הייתי בחופשה של שבוע אצל קרובי המשפחה שלנו? באותו שבוע נפגעתי מינית יום־יום'. הוא ציין את שמו של הפוגע ואמר שהיה לו חיוך שטני על הפנים כשקרובת המשפחה שהם שהו אצלה ביקשה מהם להתקלח יחד. השטן הזה לימד אותו שהאיבר הקטנצ'יק שלו הוא לא רק כדי לעשות פיפי. אמר לו שככה עושים כולם.
"אני קרסתי על הספה, ואז מהר אספתי את עצמי, חיבקתי אותו חזק ואמרתי לו: 'ג'וני, זה היום הקשה בחיים שלי, אבל גם היום המשמח בחיים שלי. עכשיו אנחנו יודעים מה קורה איתך. עכשיו אנחנו מבינים את המקור של הכל'.
"הוא הרגיש הקלה גדולה וחזר לדירתו, ואני סוף סוף קיבלתי הסבר לגיהינום שהילד שלי עובר יותר מעשרים שנה. אבל תחושת ההקלה שלי התחלפה מהר בדפיקות לב חזקות, חשבתי שאני חוטפת התקף לב. התרוצצתי בבית בחיפוש אחרי כדור הרגעה.
"יהונתן ביקש שלא אספר לשוקי את כל הפרטים בהתחלה. מי בדיוק פגע בו ומתי. הילד הזה, הנשמה הזה, רצה להגן על אבא שלו. פחד שימות משיברון לב. גם את יתר הסביבה החלטנו לא לשתף, כולל שלושת אחיו הקטנים. בלילות הייתי נשכבת במיטה ליד שוקי, הוא היה נרדם, ואני הייתי צובטת את הלחיים ואומרת לעצמי, תתעוררי מהסיוט. לא יכול להיות שאלה החיים של הבן שלך".
לא חשדת מעולם שאולי הוא נפגע מינית?
"אמרתי לו בסוף חייו: 'איך לא שאלתי אותך אפילו פעם אחת אם נפגעת מינית'. והוא אמר לי: 'את שאלת. לא פעם אחת, אלא לפחות עשר. ואני הדחקתי לגמרי. ברחתי'".
• • •
יהונתן ואורי החליטו לערוך עימות עם בן המשפחה שפגע בו בלובי של בית מלון. "הם חשבו שיהיה נכון לסגור את זה 'כמו גברים', בתוך המשפחה", מסבירה פנינה. "מה גם שהם ידעו שחלה התיישנות על המקרים.
"באותו יום חיכיתי להם בבית על קוצים. כשהם חזרו, ראיתי שהם במצב טוב, אפילו מאושרים. אורי אמר לי: 'היום בכיתי כמו שלא בכיתי מעולם'. בהקדמה לספרו של יהונתן תיאר את זה יפה: 'יהונתן עימת את הפוגע עם הזיכרונות שלו, שצפו כמו קצף גלים מתוך ים השיכחה, ההדחקה והניתוק.
"מסתבר שבפגישה ביניהם, יהונתן התחיל להטיח בפוגע את כל מה שעשה לו, והוא הקשיב ואז אמר: 'אני סלחתי לילד ההוא שפגע בך, עכשיו תורך לסלוח'. הוא סיפר שפסיכולוגית ורב, שאיתם דיבר, אמרו לו לשכוח מהעבר ולהמשיך קדימה.
"זה שיגע אותי, איך ייתכן שאומרים למי שפגע מינית 'תמשיך הלאה', כאילו כלום, ומאפשרים לו להשאיר פצוע גוסס בשטח. שוקי ואני איתרנו את אותו רב וערכנו איתו בירור. הוא הכחיש שזה מה שאמר. הוא טען שהפוגע סיפר לו שכילד, נסע בטרמפ עם בת דודה שלו ונגע בה לרגע, נגיעה קלה. לכן המליץ לו לפנות לטיפול פסיכולוגי.
"בסוף העימות אורי אמר לו: 'תגיד לי את האמת, נגעת בעוד בנים?' והוא אמר ל: שכן, אבל זה היה מינורי, לא כמו ביהונתן. ואורי, בתגובה מתוך הלב שלו, נתן לו סטירה בכל הכוח. העיף אותו לקיר ופרץ בבכי כזה, שכל מי שהיה שם סביבם התקרב להבין מה קרה. שוקי מקנא בו עד היום שהוא זכה לעשות את זה.
"יהונתן אמר לו: 'אתה מתקשר עכשיו לאמא שלי ומבקש ממנה סליחה על 23 שנות סבל. חיכינו יומיים שהוא יתקשר להתנצל, כמו שיהונתן ביקש, אבל לשווא. זה הרס את יהונתן. במשך יומיים הוא לא ישן ואני הייתי צמודה אליו. פחדתי שיקפוץ מהמרפסת. אחרי יומיים הכנתי לנו ארוחה טובה, כדי לפנק אותו, והוא פרץ בבכי איום. גבר בן 35 שבוכה כמו ילד בן 5 ואומר לי, אני לא מסוגל יותר. מתוך כאב סימסתי לאורי ולחברה הקרובה שליוותה אותם, שאם הוא לא מתקשר, אני הולכת למשטרה. הם דחקו בפוגע להתקשר.
"כשראיתי את השם שלו על הצג, רצתי עם הטלפון לחדר של יהונתן, ששכב מעולף על המיטה. עניתי לשיחה, והמנוול אומר לי: 'פנינה, אני שומע'. ואני, בגלל קור הרוח שנשב ממנו, איבדתי שליטה. התחלתי לצעוק עליו: 'מה עשית לילד שלי?' הייתי כאובה, מגעילה, צעקנית. אמרתי דברים קשים. ואז הפוגע אמר: 'שמעתי', וסגר את הטלפון.
"יהונתן בקושי רב הרים את האגודל כדי לסמן לי 'כל הכבוד', שלח לי נשיקה באוויר ונרדם".
פנינה לוין. קיבלנו החלטה להקדיש את עצמנו לטיפול במגיפה הזאת" // צילום: אפרת אשל
אחרי שיחת הטלפון הזאת למדו שאר הילדים על הפגיעה. גם שוקי לא ידע את כל הפרטים, במיוחד לא את העובדה שהפגיעה נעשתה על ידי קרוב משפחה.
"יהונתן החליט לספר לכל אחד באופן אישי. צריך להבין שהמצב שלו השפיע על כולם. ראשון נכנס לחדר שלו יאיר, הקטן. הוא יצא מהחדר חיוור, אבל היה בשליטה. השני היה שוקי, שעליו פחדנו מאוד. הוא יצא מהחדר מבוגר בכמה שנים".
שוקי: "פנינה אמרה לי שעכשיו נטפל בזה, שעכשיו החיים של יהונתן ושלנו יהיו יותר טובים. זה מה שניחם אותי".
אחריו נכנס יעקב, וכשיצא פרץ בבכי מר. "הוא מילמל: 'כל הילדוּת שלנו, כל החיים שלנו'".
רחל היתה האחרונה שיהונתן דיבר איתה. "היא היתה בתחילת ההריון הראשון שלה ופחדתי עליה מאוד", אומרת פנינה, "היא יצאה מהחדר בבכי".
הכאב של ההורים הביא אותם לפנות לאחת הפעילות בפורום תקנה. "היא יצרה קשה עם הפוגע ואמרה לו שעליו לעשות חשבון נפש, לבקש סליחה, וגם לממן את הטיפולים הפסיכולוגיים של יהונתן. הוא כמובן לא עשה שום דבר מזה.
"פנינו גם למקום העבודה שלו, ושם אמרו לנו שהוא היה צעיר מאוד כשעשה את המעשים, שחלפו שנים רבות, שהוא לא חזר על זה מאז, ושאין בו מסוכנות. בשלב מסוים קיבלנו פנייה מעורך הדין של הפוגע, שטען שאנחנו רודפים אותו. עזות המצח הזאת הביאה את יהונתן להחלטה לפנות למשטרה".
"הגשת התלונה במשטרה היתה הדרך של יהונתן להמשיך הלאה", אומר אורי. "הוא קרא לזה 'לניילן את הסיפור'. פעמיים הוא ניגש לתחנת המשטרה ולא הצליח להיכנס. נעמד בכניסה, החזיק את המעקה בעיניים עצומות, כמו אדם עיוור. ובשתי הפעמים האלה הוא קרא לי להחזיר אותו הביתה, בתחושת כישלון נוראית.
"בפעם השלישית הוא גייס את כל הכוחות והגיש תלונה. לאחר מכן זימנו אותי לתת עדות, כי הייתי מהראשונים ששמעו ממנו על הפגיעה. בהמשך נחקר הפוגע, תחת אזהרה, וגם בחקירה הוא קשר את עצמו למעשים. אחרי כמה חודשים נודע לנו שהתיק נסגר בגלל התיישנות".
• • •
לאחר שיהונתן סיפר על הפגיעה המינית שהדחיק, המיגרנות שמהן סבל נעלמו כלא היו. "כולם האמינו לו", אומרת פנינה. "אנשי הטיפול, השוטרים. לכולם היה ברור שהוא דובר אמת, לא היה ספק. "אבל הוא היה שבור. הפסיק את הלימודים באוניברסיטה והפסיק לעבוד עם הלומי הקרב. היה לו קשה מדי. הוא עבר לגור איתנו, וטופל טיפול פסיכולוגי אינטנסיבי.
"בתחילת 2015 הוא הצליח להרים קצת את הראש. הוא מצא דירה בתל אביב עם שותף, התחיל לחפש עבודה. ואז החלו הכאבים בבטן.
"אחרי חודש של כאבים, הפצרתי בו ללכת ולהיבדק. הוא אושפז בתל השומר, וכשהגעתי אליו, הלכנו לשבת על ספסל בחוץ. היינו לבד. יהונתן, צמוד לעמוד אינפוזיה, הסתכל לי בעיניים ואמר: 'אמא, אני רוצה שלא יהיה אף אחד בתבל שלא ישמע את הסיפור שלי'. משהו במוסיקה של הדברים נשמע לי רע.
"הרופאה התורנית אמרה לי שזיהו בעיות בתפקוד הכבד. למחרת בבוקר, כשבאתי אליו לבית החולים, יהונתן צעד לקראתי בפיג'מה ואמר לי: 'את צריכה להיות מאוד חזקה'. הוא כבר הבין מה קורה לו. שמע אחיות מתלחשות ביניהן, חיפש בגוגל, דיבר עם אחיו הקטן, הסטודנט לרפואה.
"במארס 2015 עשו לו אולטרה־סאונד, והכל היה ברור. שני רופאים צעירים ישבו מול שוקי ומולי והסבירו לנו שנמצאו גידולים סרטניים גדולים ונדירים על שתי אונות הכבד. הם היו במצוקה, עם דמעות בעיניים. רציתי לחבק אותם.
"שוקי ואני אמרנו ליהונתן: 'אנחנו נילחם וננצח. נשדוד בנק, אם צריך'. אבל לא היה איך להילחם. כימותרפיה והקרנות היו חסרות משמעות במצבו. גם לא השתלת כבד. בדקו התאמה של טיפול ניסיוני, אבל גם הוא נשלל. שוקי נאחז באמונה שיהונתן ייצא מזה. אני הבנתי שהבן שלי עומד למות. קנינו לו מיטה רחבה ואת המצעים הכי יפים, נעימים ומפנקים שמצאנו. ידעתי שבמצעים האלה ניפרד ממנו".
שוקי מספר שהבית היה מלא כל הזמן. שהוא וחבריו של יהונתן היו לוקחים אותו בכיסא הגלגלים לטיולים ולבית הקפה שאהב. "הוא ביקש לקחת כמה שפחות כדורים. היה לו כוח סבל גדול, כי כמעט כל חייו התמודד עם כאבים איומים. ולמרות הסבל הפיזי הוא נשאר שנון, מצחיק, חד, חושב, רגיש, מבריק. על כל דבר שעשינו, הוא היה מלא תודה".
פנינה אומרת שבארבעת החודשים האחרונים של חייו, היתה איתו כמו בחודשים הראשונים לחייו, כשהיה תינוק. "כל היום צמודה אליו, מחובקת איתו, נושמת אותו קרוב. החודשים האלה היו מלאים באהבה. הוא קיבל חיבוק ענק מכולם. לרגע לא עזבו אותו".
בשעה 5 בבוקר, אור ליום 25 ביוני 2015, כתב יהונתן מכתב:
"משפחתי היקרה.
אני לא ידעתי.
אני לא יכולתי לדעת.
אתם לא יכולתם
לדעת".
למחרת, ב־8 בבוקר, נפטר במיטתו.
• • •
הוא ביקש להיקבר בהר המנוחות בירושלים. פנינה ושוקי קנו שתי חלקות קבר בסמוך לקברו, "כדי שלא יישאר לבד".
"יהונתן ביקש שכשאנחנו והחברים נעבור בכביש שמתחת להר המנוחות, נצפור לו. וככה כולנו עושים. החבר'ה שלו עולים לבית הקברות ומשחקים שח־מט על הקבר, צוחקים, מעלים זיכרונות. יהונתן היה אוהב את זה".
לאחים שלו לא קשה עם החשיפה?
"הילדים שלנו, הכלות, החתן והנכדים היו נהדרים ותומכים תמיד. לא כולם שמחו על ההחלטה לחשוף את הסוד, אבל כולם הבינו והעריכו אותה. חלק מהלבטים היו סביב השאלה אם זה טוב עבור יהונתן, כי הם לא רצו שיזכרו אותו רק כנפגע תקיפה מינית. הוא היה כל כך הרבה יותר מזה. אבל יהונתן טען שהפגיעה המינית צבעה את כל חייו. שהוא מת בגיל 11 ועשרה חודשים".
יש בכם כעס על עצמכם?
"לפני 13 שנים הפקתי סרט לרגל שלושים שנים למלחמת יום הכיפורים. עבדתי על הפרויקט הזה במשך חודשים, ובמהלך העבודה נסעתי עם הצוות לרמת הגולן. כשהייתי באזור הכנרת, קיבלתי טלפון מהבית שיהונתן מרגיש נורא, בוכה וצועק מרוב כאבים. התקשרתי מהר לשכנה וביקשתי שתנסה לעזור לו, כי איך אני אחזור, אני בצפון, עם אנשים.
"השכנה נבהלה מאוד ממה שהיא ראתה ושמעה. אמרה שזה נראה כמו אירוע מוחי, ושהיא לא יכולה לקחת אחריות. ירדתי בצומת צמח ונסעתי הביתה לשומרון, חלק מהדרך בטרמפים. כשהגעתי אחרי שעות, מותשת ומאוכזבת, כעסתי עליו. אמרתי לו: 'יהונתן, יכולת להתגבר. אתה יודע להתגבר'. עד יום מותי לא אסלח לעצמי על התגובה שלי.
"שוקי ואני לא כועסים על עצמנו, עשינו כל מה שיכולנו. ובכל זאת, איך אשתחרר מזיכרון כזה?"
המוות שלו, היא אומרת, גרם לה גם לשבר באמונה.
"יהונתן נולד ביום כיפור. במהלך תפילת כל נדרי היו לי צירים, ונסעתי לבית החולים. כאישה דתייה גדלתי על חרדת הקודש של היום הזה, אבל מאז מלחמת יום הכיפורים הוא קיבל מימד אחר, של מחיר המלחמה. אז החג הזה תמיד היה עבורי תמהיל של קדושה, זיכרון הנופלים ושמחת יום ההולדת של יהונתן.
פנינה לוין. "למרות הסבל הפיזי הוא נשאר שנון, מצחיק, חד, חושב, רגיש, מבריק" // צילום: אפרת אשל
"ביום הכיפורים אחרי מותו אמרתי לקב"ה, חפש אותי בסיבוב. לא צום ולא תפילה. היו לי הרבה כעסים כלפיו. בסופו של דבר צמתי, אבל לא התפללתי. שכבתי על הספה במשך כל היום כשהתמונה של יהונתן מולי, וחשבתי רק על הבן שזכיתי שייצא מרחמי.
"כשיהונתן היה חולה מאוד, זעקתי לקב"ה 'אל תשלח ידך אל הנער'. אבל הוא החליט אחרת. היום אני מבינה שלא סתם החליט אחרת".
למה?
"אני רואה כמה אנרגיה שוקי ואני מוציאים בשנתיים וחצי האחרונות כדי לחיות עם מסיכה ש'הכל בסדר'. יהונתן חי עם מסיכה במשך 23 שנים.
"התייעצתי עם מומחה לפגיעות מיניות. היה חשוב לי להבין כמה זמן ייקח ליהונתן לעבד את הטראומה ולהמשיך הלאה בחייו. הוא אמר לי שמכיוון שאנחנו משפחה פתוחה ותומכת, יידרשו רק כחמש שנים לשיקום. רק.
"היו מספר מרכיבים בפגיעה ביהונתן, שהפכו את השיקום למורכב. מרחק הזמן הגדול בין הפגיעה לבין הרגע שבו הוציא את החוויה החוצה, הגיל הצעיר שבו נפגע והעובדה שהפוגע הוא גם קרוב משפחה וגם בן אותו מין. אבל אני הרגשתי שיהונתן לא יתגבר על הטראומה לעולם. הבנתי שהוא לא יבריא מהפגיעה הזו".
"עכשיו יהונתן נח על משכבו בשלום. סוף סוף יש שקט לילד המתוק שלי. אני יודעת שטוב לו שם, שהוא רגוע. הוא לא חי יותר בהשפלה, בכאב, בייסורי הגוף והנפש. וכשהגעגוע הופך בלתי נסבל, אני אומרת לעצמי, תפסיקי להיות אגואיסטית. תתגברי. לך קשה, אבל ליהונתן טוב. זה בסדר שהוא מת".
naamal@israelhayom.co.ilלתמיכה בהצגה "שח־מט" אפשר להיכנס לאתר הדסטארט www.headstart.co.il
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו