חמש שעות באפילה

עד לאותו רגע שבו גאתה הלחלוחית בעיניים והרטיבה את המטפחת שלי, הייתי בטוח שהסתגלתי לסטטוס החדש. כבר חמש שעות הסתובבתי בעיניים מכוסות, בלי הבהוב קטן של אור, מנסה לדמות עיוורון מוחלט. דידיתי בגמלוניות על סלעים, מעדתי על מדרגות, נצמדתי לזרועותיהם של מנחים, קטפתי דובדבנים בלי לראות דבר, טעמתי משקאות ואפילו העמסתי ארוחת צהריים שלמה על צלחת במגע יד בלבד.

אבל דווקא לקראת הסוף הגיעה השבירה. זה קרה כשניגשה אלי אישה מבוגרת וחביבה - כך הסקתי מצליל קולה - והגישה לי את כוס השתייה שביקשתי. בניסיון הראשון החמצתי כליל את ידה המושטת. בשני נקשתי בטעות בכוס ושפכתי מיץ לרצפה. ואז, כשהיא מצמידה את אצבעותיי בנחישות שנמהלה באמפתיה, הסבירה לי בקול רך: "ככה מעבירים שתייה לעיוור".

לא ברור מה בארבע המילים האלה טילטל אותי כל כך. אולי היה זה הטון הענייני שבו התייחסה אלי האלמונית, כאל עיוור מן המניין; אולי היכתה בי ההכרה כמה קושי והשפלה עלולים להתלוות לפעולה כה שגרתית. ואולי התרגשתי בגלל מזלי: שהרי בניגוד לשאר הנוכחים, לי נשמרה, תודה לאל, הזכות לצאת בכל רגע מהמשחק ולהתחבר שוב אל החוש הכי דומיננטי בטבע.

כדי להירגע מעט קירבתי את הכוס אל שפתיי. למרבה המבוכה, גם הפעם פיספסתי. כשהעיניים אפלות ואתה לא מיומן, גם שתייה הופכת למשימה קשה. המוח עובד שעות נוספות על חישוב מרחקים וזוויות, הכל קורה במין הילוך איטי של גישוש, טעייה, היערכות מראש, תיקון תוך כדי תנועה. אני מוכן להישבע שכך מרגיש תינוק בן יומו בחלל העולם.

* * *

הרעיון היה פשוט: להצטרף לסיור הפותח של סידרת הטיולים "עיוורים למכשולים" שמארגנת עמותת משקפת - פרויקט היכרות לאומי שמטרתו לחבר את הציבור לאתרים בישראל, ובייחוד ביהודה ושומרון. הטיולים נועדו להציע חוויה יוצאת דופן לעיוורים: טיול "רגיל" בחיק הטבע, בליווי מדריכים מקצועיים שיתארו בכל רגע נתון מה מתרחש מסביב. בסיור הבכורה, שהופק בשיתוף האגודה למען העיוור בהרצליה ובשרון, השתתפו 33 עיוורים ו-14 מלווים רואים. עליתי על האוטובוס הממוזג מחויב לאתגר הלא פשוט: להשתתף בטיול כאחד העיוורים.

כ-30 אלף נושאי תעודת עיוור חיים בישראל. לאורך השנים נעשו כאן ניסיונות מבורכים להמחיש את חוויות היום-יום שלהם: ביפו פועל זה כעשור מרכז נא לגעת, שבו מוזמנים המבקרים, בין היתר, לאכול במסעדה בתנאי חושך מוחלט; במוזיאון הילדים בחולון מציינים 17 שנים לפרויקט הפופולרי "דיאלוג בחשיכה", שבמסגרתו עוברים הרואים חללי תצוגה שונים בעלטה גמורה. ובכל זאת, נדמה שבטיול לעיוורים יש קפיצת מדרגה מעוררת תמיהה. שהרי מה לעיוורים ולנופים? טיול הוא הרי קלידוסקופ של גירויים ויזואליים, ואם לא רואים את ההר הירוק, את להקת החסידות ואת צבע השקיעה - מה הועילו חכמים בתקנתם-

התשובה, לפחות כפי שחוויתי אותה אני כ"עיוור", ברורה: זו חוויה מרתקת דווקא בגלל שאת מקומם של הנופים מחליף מסלול אקסטרים פתלתל בתוככי הנפש פנימה, וזה לא פחות מתיש מהשתלשלות בסנפלינג מעל תהום פעורה. בחמש שעות של "עיוורון" התמודדתי עם סחרחורת, עם התקף פאניקה, עם חרדת נטישה מתמשכת וגם עם בחילה פיזית שנבעה מוורטיגו - אובדן כושר ההתמצאות במרחב.

* * *

באוטובוס, חצי שעה אל תוך הטיול, מציין המדריך גדי שאנחנו חולפים משמאלנו על פני כפר עציון. חכם גדול. באותה מידה הוא היה יכול להכריז שאנחנו למרגלות האייפל. הייתי קונה את דבריו גם אם היינו חולפים מול חצר אחורית בראש העין, ולפנינו חבלי כביסה ובלוני גז חלודים. הרי אין שום דרך לאשש את המידע, אז שיהיה כפר עציון. אלא אם הכפר הזה יודע להשמיע קולות מיוחדים בטבע.

מישהי פונה אלי מאחור ופוצחת איתי בשיחה, מתעניינת מי אני ומה עיסוקי. הבעיה היחידה היא שאני בכלל לא קולט שהיא מדברת איתי, כך שאני מותיר אותה לדבר ללא מענה, כשהיא נאלצת להגביה בכל רגע את קולה - עד שאני תופס את גודל הפדיחה.

מצטער, לא הבנתי שאת פונה אלי.

"חשבתי שאתה סנוב שלא רוצה לענות".

הדוברת היא סוניה מוכתר, רכזת תחום חברה ורווחה של האגודה למען העיוור בהרצליה. גם היא עיוורת.

סוניה, אולי תסבירי לי את: טיול בטבע לעיוורים זה לא קצת דבר והיפוכו-

"ממש לא. אנחנו יוצאים הרבה פעמים יחד לטיולים. בתחילת יולי נצא כולנו לנופש בנהריה. אנחנו גם הולכים יחד להצגות. לא מזמן ראינו את 'בוסתן ספרדי'. היה נהדר".

ראיתם-

"אל תתחיל. שומעים את ההצגה ומדמיינים את הבמה. היו שירים יפים מאוד".

אבל טיול? מה זה שווה אם לא רואים את הנוף-

"המדריך יסביר. לא הכל צריך לראות בעיניים. אפשר גם בתוך הלב".

* * *

כשאתה לא רואה, העולם הופך לפרק לא נגמר של האודישנים ב"דה וויס". אתה נאלץ להסתמך רק על הצלילים שבוקעים מהאדם שמולך, וכאן נדרשת מיומנות שספק אם אפילו מנטור כמו שלומי שבת מחזיק בארסנל שלו בימים כתיקונם. האם האדם שעומד מולי מבוגר? גבוה? רזה? אויב? והקול הנשי הזה - האם הוא יוצא מפיה של בחורה יפה? האם היא מרחמת עלי? בוחנת בחשאי חלקים מוצנעים בגופי? עושה לי קרניים? אין שום דרך לדעת, ואין שום כיסא ללחוץ ולסובב כדי לבדוק מי הוא מי.

אבל זה לא רק חוסר הידיעה, אלא גם התלות. התחושה שאתה תלוי כל רגע בחסדי "מטפל" עלום שיואיל לשים לב אליך ולטפל בך, אדם זר שישגיח בצרכיך. אתה עסוק ללא הרף בשאלה מה יקרה אם ישכחו אותי חלילה מאחור. האם מישהו יבחין שאני חסר? אני לא זוכר מתי חשתי כה בודד וחסר אונים בכל שנותיי כאדם בוגר.

אנחנו עוצרים ומתיישבים ב"גבעת הקרב", שם מגולל המדריך את סיפור שיירת הל"ה. הוא ידען ושפתו עשירה, אבל אני טרוד בבעיה אחרת שמאיימת לערער את עצביי כליל: הרמקול שלו מצרצר באוזן עד כדי קדיחה. אילו הייתי עסוק בתצפית "רגילה" על הגבעה או בבחינת הנערות העלומות שקול צחקוקן נשמע בסביבה, אני בטוח שההגברה המתכתית לא היתה מפריעה לי כל כך. אבל במסדרון האפל שבו אני שרוי לא נותר לי אלא לסמוך על אוזניי - ואלה הופכות את הרמקול לחריטת ציפורניים על לוח פח.

הטבע, אם כבר מדברים, מתנדב להדגים את מלוא מארג הצלילים המרהיב שלו, שספק אם הייתי מודע לו במצב רגיל. מענפי העץ שמעלינו בוקע כל העת "היססססס" מתמשך וקבוע, מהסוג שחרקים ב"נשיונל ג'יאוגרפיק" משמיעים בפרק על חיי הלילה התוססים שלהם. גם הרוח מאתגרת לפתע את עור התוף, ומסביב נשמע קול גריסת עלים יבשים תחת רגלי ההולכים. בהיעדר יכולת להבדיל בין אדם לאדם נשמעת קקופוניה אדירה, שהיא סך כל השיחות שמתנהלות סימולטנית מכל צדדיי. המכוניות מהכביש הסמוך נשמעות כאילו הן שועטות לדרוס אותי. ברגעים כאלה אפשר רק לקנא בחתולים, שיכולים לסובב אוזניים מחודדות כאוות נפשם.

* * *

שרה מנופלה מנתניה ("תכתוב שאני כבר ילדה גדולה מאוד") מתקשה להבין מה גורם לאדם בריא בנפשו, כמוני, לקבל על עצמו מרצון נכות קשה כל כך. היא איבדה את הראייה בגיל שנה, כתוצאה ממחלה. "אם הייתי אדם רואה, לא הייתי מסכימה להיות עיוורת גם תמורת מיליון דולר. אפילו לא לרגע. זאת נכות מגעילה. אין בה שום דבר טוב. עזוב אתגרים כאלה. אתה צעיר ובריא, לך תראה את העולם ותהיה שמח. תגיד לאלוהים אלף פעמים תודה בכל יום".

אני אכן אגיד לו תודה גדולה בעוד כשעתיים, כשאסיר סוף סוף את המטפחת. בינתיים אני משתרך בעקבות המדריך גדי, שלמד את רזי הולכת העיוורים בילדותו, כשנדרש להחזיר את דודו כבד הראייה לביתו בשבתות. את פניו של גדי כבר הספקתי לשכוח בשעות שחלפו מתחילת הטיול, אבל כעת זרועו מוליכה אותי בנחישות, והשערות שעליה מדגדגות את כף היד שלי. בשיעורי הספרות בבית הספר למדנו פעם את המונח "סינקדוכה": חלק או איבר שבאים במקום המכלול השלם ומייצגים אותו. נזכרתי בשם המצחיק הזה ברגעים שבהם גדי הפך בשבילי מבחור - לזרוע נטויה.

גדי מנחה אותי אל מטע הדובדבנים של קיבוץ ראש צורים. האדמה מתחת לרגלינו רכה, וגדי מפציר בי שאגביה מעט את זווית הרמת הברכיים, כי בניגוד להליכה על אספלט ישר - כאן אורבים לעיוור אינספור מכשולים, ואפשר למעוד עליהם בקלות. ואכן, צינור מתכת שהוצנע בין הרגבים מכה לפתע בנעליי, ותלולית זדונית כמעט גורמת לי להשתטח ארצה. "העץ נמצא עכשיו משמאלך", גדי משחרר נקודת ציון, ואני מושיט מייד זרוע ללטף את הגזע.

אלא שהיד שלי נותרת תלויה ללא מענה ומגששת בחלל הריק.

"שמאלה, עוד קצת. תוריד למטה, עוד קצת".

כמה מביך. אני לא מוצא את העץ שנמצא ממש על ידי.

"לא נורא", הוא מרגיע, "זה דורש הסתגלות".

ענף רך נוגע לפתע באצבעי, ואני שמח לקראתו כמו למראה חבר אוהב. זה קצת מוזר, אבל אני מרגיש ניצחון קטן: הנה התחברתי שוב אל המציאות, והחזרתי לעצמי את השליטה. אני חופן באצבעותיי את הענף בניסיון לאתר אשכול דובדבנים, ואחרי גישוש קצר נוגע בפרי העגול והרך. תולש כמה, מסיר עקבות אבק אפשריות - ומכניס ישר לפה.

כמה שונה העולם כשחוש הטעם מקבל פתאום את מרכז הבמה. ואכן, החוש השני בחשיבותו גומל לי בקשת של טעמים, שספק אם הייתי חש בהם כאדם גלוי עיניים. אני שואל בקול רם אם הדובדבן אדום. גדי משיב שהוא ארגמני. מאוחר יותר יתברר שהארגמן הזה ניתז באופן חופשי על חולצתי והכתים אותה. יסלח לי אלוהי הכביסות, אני נשבע שלא ראיתי.

* * *

נכנסים לאכול צהריים בקיבוץ כפר עציון. אני בטוח שקל יותר להתייצב בעיניים פקוחות על עמוד רעוע מעל אגם שורץ תנינים - מאשר לנסות לבלוס מזון עלום במעבה העלטה, כשאין לך מושג מה אתה מכניס לפה (מזל שהיו אנשים טובים שאמרו לי), מי הטבח (הודעה: מתגעגעים אליך ביחידת המילואים שממנה באת), איפה ניצב השולחן שלך (מה זה בעצם משנה), ומה לעזאזל עושה הגוש השומני והמחוספס הזה שבצלחת שלך. אוי, סליחה, זה שניצל.

מה שנותר הוא רק לטעום עם הידיים. העגבנייה "מרגישה" בקצות האצבעות כמו משהו שהגיח מקופסת שימורים. המלפפון, משום מה, הרבה יותר יבשושי ועצי ממה שזכור לי בזמנים שבהם הבטתי לו בלבן של הגרעינים. לחמוצים יש מרקם צורב מעט, אולי בגלל החומץ והמלח. ואם צריך נימוק סופי למה שווה להפסיק לצרוך משקאות תעשייתיים - בא מיץ האשכוליות ונפסל מייד בשלב האודישנים. גידי גוב היה כותב בעט האלקטרוני שלו: "קצת כמו לשתות מתכת".

לידי יושב שמוליק רוקח (38) מאבן יהודה, עובד במפעל המוגן של האגודה, ומקולו אני מבין שגם הוא לא בדיוק נהנה מארוחת כוכבי המישלן הזאת.

אגיד לך את האמת: הכי קשה לי המחשבה שעלולים להתרוצץ לי בצלחת דברים שאני לא רואה.

(צוחק) "יש דברים שבאמת עדיף לא לראות... אבל ברצינות, תמיד יש מלווה שרואה מה שקורה ומזהיר אם צריך. חוץ מזה, עם הזמן אתה סומך על חוש המגע".

וזה מפנה אותי לקושי הנוסף, אולי הכי גדול: התחושה שאתה תלוי כל הזמן בחסדיו של מישהו אחר.

"זאת הבעיה שיש בכל סוג של נכות. במקרה שלנו זה תלוי בקשר שאתה מפתח עם המלווה. אף אחד לא רצה להיות עיוור, אבל אם כבר - אז עדיף מלווה טוב".

רגע, מה העברת לי לצלחת עכשיו-

"משמשים. תיגע. הם בסדר גמור, לא רקובים".

בעקבות דבריו של שמוליק על המלווה אני נזכר פתאום בהלן קלר - שהיתה עיוורת, חירשת ואילמת - שחייה השתנו לבלי הכר בזכות התעקשותה של המורה והמלווה המיתולוגית שלה, אן סאליבן. מכאן אני נודד לעוד כמה עיוורים מפורסמים שהתגברו על נכותם והפכו לדמויות מעוררות השראה. המוסיקאים סטיבי וונדר וריי צ'ארלס, הזמרים אנדראה בוצ'לי וחוזה פליסיאנו, ממציא כתב העיוורים לואי ברייל, האצנית האולימפית מרלה רוניאן, הצייר האימפרסיוניסטי קלוד מונה, שאיבד את מאור עיניו כתוצאה ממחלה ניוונית, וגם המשורר ארז ביטון.

אני חושב עליהם ומעריך מחדש את גדולתם. שהרי העיוורון - לפחות כפי שחוויתי אותו אני - שולח קריאות פיתוי תמידיות לרחם על עצמך. לוותר. להתכנס אל תוך החידלון. והם התגברו וקמו לממש את מלוא הפוטנציאל שלהם, לא הרימו ידיים, הפכו אולמות, שינו עולמות, הוסיפו הרבה צבע לתבל שאותה לא יכלו לראות בעצמם. ברגעים שבהם ביליתי ללא אור שמש, המחשבה הזאת עוררה בי פרץ של גאווה ונחמה פורתא. מצד שני, היתה נחמה גדולה בידיעה שהמצב הזה הוא זמני בלבד.

אנחנו מקנחים בביקור ביקב לביא שבאפרת, כאן אנחנו טועמים ליקרים שמכינים מתאנים, מדובדבנים, מדבש, משוקולד-מנטה, מאוכמניות ומעוד מיני פירות שהתברכה בהם ארצנו. גם במקרה הזה מרומם אותי החושך למעמד של טועם מדופלם, כשכל לגימה מחלצת ממני תגובה ידענית מזן "המתיקות בינונית, טעמי הפרי דומיננטיים, העקצוץ בקצה הלשון נעים". אני מעריך שאילו הייתי רואה, לא הייתי מקדיש לכל הטררם הזה תשומת לב רבה כל כך, אבל בלי עיניים - כל אחד יכול להשתחל לנעליו של מבקר יין מדופלם.

* * *

זהו, סיימנו את המסלול, ואני מקבל אישור רשמי לחזור לראות. כמו מתוך חלום אני מסיר אט אט את המטפחת. אחרי חמש שעות של אפלה כפויה, האור מכה בי בזרם של כאב בצידי הרקות - כאילו יצאתי זה עתה ממכרה נטוש. אני שולח מייד מבט סקרני אל חלל היקב שבו ישבנו לפני דקות ספורות ונדהם לגלות עד כמה פשוט, סתמי ולא מתוחכם הוא: חדר קטנטן עם כמה מכלי זיקוק, ברזים וחביות מתכת. שום דבר מהפסטורליה הרומנטית שציירתי לעצמי בצבעי הגואש של דמיוני. חלמתי שאנחנו נטועים בתוך נוף של שאטו צרפתי, מול גבעות מיוערות וענני נוצה, אבל מתברר שישבנו בבית מלאכה מסויד עם שיק הסתדרותי, והנוף היחיד שנשקף ממנו הוא חומת לבנים שמסתירה כביש.

בדרך חזרה ראיתי ששום דבר ממה שדמיינתי במהלך הטיול לא דמה למציאות. מטע הדובדבנים, למשל, שאותו פינטזתי כבוסתן מוריק בטבורו של גן עדן, כשפיות מעופפות סביב ומעיין זך מפכה לצידו - התגלה כדבוקה לא מרשימה של עצים מכוסים ברשת הצללה, מהסוג שמוצאים על טנקים בבסיסי ימ"ח. בלט לטובה דווקא חדר האוכל שבו סעדנו, שהתגלה כמבנה כבוש בחצר גדולה, שאליה מוביל גרם מדרגות רחב ומעוטר עצי נוי. לא רוצה להעליב, אבל הייתי בטוח כל העת שהוא הכלאה של שיפודייה בתחנת דלק עם חדר אוכל במתנ"ס.

ברב המכר הגדול שלו, "על העיוורון", מתאר הסופר ז'וזה סאראמאגו עולם שבו אנשים מפסיקים לפתע לראות לאחר שהם נדבקים במגיפה מסתורית. האמת? לא צריך מגיפה כדי להבין עד כמה קשים החיים בלי ברכת הראייה, ואיזה מהפך כרוך באובדן החוש החיוני הזה. ועדיין, לא התיימרתי לגעת ולו בקמצוץ משלל הקשיים והאתגרים האמיתיים שאיתם נאלצים העיוורים להתמודד מדי יום, על כל צעד ושעל; אפילו ביקור בשירותים - שעל אף היצר העיתונאי ההרפתקני שלי ולמרות כל הרצון הטוב - לא עמדו לי כוחות הנפש לנסות בפועל.

עכשיו אני מבין סוף סוף למה מתכוונים כשאומרים "אור שמח".

yaakovl@israelhayom.co.il

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו