יוצאת מן הכלל

כמה ימים אחרי פרסום הנתונים המחמיאים לעיר אלעד, שלפיהם בשיעור המיצוי למערך הלחימה מובילה העיר עם יותר מ־50 אחוזים, פנינו לראש העיר ישראל פרוש כדי לשמוע ממנו את דעתו כיצד הגיעה דווקא העיר החרדית לראש הרשימה.

פרוש רטן - "כמה פעמים הזמנתי אותך לעיר לראות איך היא מתפתחת, דווקא עכשיו אתה בא? אתה רוצה שיעשו לי בעיות?!"

פרוש, בן למשפחת העסקנים המפוארת, מבין היטב שבשעה שבכל עיר חילונית בארץ היו מתפארים בנתוני הקרביות של בני העיר, בעירו החרדית הנתונים הללו מלמדים שבעיר יש או יותר מדי תושבים שאינם חרדים, או מספרים גדולים של נוער נושר.

שתי האפשרויות לא טובות ליחסי הציבור של עיר המבקשת לקבוע ולמתג עצמה כעיר חרדית. אז איך בכל זאת קרה שהעיר החרדית טיפסה לראש הרשימה? ההסבר פשוט יחסית: הנוער החרדי הנושר והדתיים־לאומיים.

על פי נתונים של משרד הפנים והלמ"ס - באלעד יש 52 אלף תושבים, שהם כ־7,000 משפחות. 90 אחוזים מתושבי העיר הם חרדים מכל הזרמים והפלגים, בין היתר - ליטאים, חסידים, ספרדים וחוזרים בתשובה, כשהיתר הם דתיים־לאומיים.

מספרם של בני נוער בגילי 18-14 הוא כ־7,500, מתוכם בשנתון הגיוס מתגייסים לשירות צבאי בין 70 ל־100 בני נוער.

המחלוקת המזערית בין גורמים שונים בעיר היא בשאלה מי האוכלוסייה שמרכיבה את שיעור הגיוס המרשים - האם רובו מורכב מהנוער הדתי־לאומי או מ"נוער חרדי נושר" - בחורי ישיבות שאינם מצליחים להשתלב במוסדות החינוך החרדיים, ובבגרותם מתגייסים לצבא כחלק מהליך שיקומי. גורמי המקצוע בעיר מכנים אותם "נוער מתמודד".

"מהפכה שקטה"

יחיקם גמליאל הוא מנהל אגף נוער בעירייה, וכן מנהל את תוכנית עיר ללא אלימות. הוא נחשב לאבי "הנוער המתמודד" בעיר, וגם הוא נזהר מלומר שהוא שולח את בני עירו לצבא.

"את הנוער שלא יושב בישיבה אני לא מעודד להתגייס. זו עיר חרדית, לא מעודדים פה באופן רשמי ללכת לצבא.

"אני כן מסייע למי שלא לומד ומסתובב ברחובות על ידי הכוונתו למסלול של צבא שממנו ייצא עם מקצוע, אבל כל זה רק אחרי שהוא כבר קיבל החלטה ללכת לצבא, או שהרב שלו אישר את זה", מספר גמליאל.

"אנחנו מפעילים פה פרויקטים כמו 'אחריי באמונה' של הכנה לצבא, ונותנים לנוער שמסתובב מוכנות בעזרת תוכניות של העצמה ומנהיגות, ובכל מקרה אני לא אומר 'לך לצבא'".

גמליאל טוען כי הנתונים המחמיאים על קרביותם של בני עירו מפולחים ב־30-20 איש מהנוער הדתי־לאומי והשאר, 80-70, הם "נוער מתמודד" וגם חרדים נשואים שהולכים למסלולים חרדיים קרביים כמו "נצח יהודה" או הגדוד החרדי בגבעתי.

"העניין עם הצבא רגיש מאוד", אומר גמליאל. "יש הרבה תומכים במהלך הזה של לכוון נוער מתמודד לצבא, אבל אם תיתן הצהרה רשמית שאתה שולח אנשים לצבא, יבואו כל מיני קיצונים וזה סתם יעורר מהומה.

"כמנהל מחלקת נוער אני עושה הכל כדי להחזיר בחור לישיבה. במקרה שהוא לא מסתדר אני לא אומר לו מלכתחילה 'לך לצבא'. אבל אני כן אתמוך בו אם יחליט לעשות זאת, אסע איתו ללשכת הגיוס, אתן לו מתנה ספר תהילים, אלווה את המשפחה; אבל את ההחלטה צריכים לקבל המשפחה והרבנים שלהם".

לדבריו, "צריך להיות חכם, מהפכה שקטה עובדת טוב יותר. כשיאיר לפיד יצא למלחמה פומבית על גיוס החרדים, שיעור המתגייסים החרדי דווקא ירד. לפניו ואחריו הנתונים עולים. כשיאיר לפיד עשה מלחמה, אנשים החליפו מדים לפני שהגיעו לעיר. עכשיו כבר לא".

טרגדיה וגיוס

בצד הדתי־לאומי לא מסכימים עם התיאוריה על הנוער החרדי המתגייס. להם יש הסבר קל ופשוט לשאלה איך הפכה לפתע העיר החרדית לקרבית.

"נתוני הגיוס שפורסמו סקרו את מחזור ילידי שנת 95'. מה שונה משנים קודמות? המחזור הזה מורכב מצעירים שהם בני גילו של אייל יפרח ז"ל, שהיה בין שלושת הנערים שנחטפו ונרצחו בגוש עציון", אומר גורם מוכר בקרב אנשי הציבור הדתי־לאומי בעיר.

עוד, לדבריו, "משפחת יפרח היא תושבת העיר, וזה כנראה היה מדרבן מרכזי. כולם היו עם אש בעיניים, כולם רצו ללכת לקרבי". הגורם הוסיף וציין כי "אף אחד לא באמת חושב שהעיר החרדית אלעד פתאום עשתה מהפכה וכל הציבור החרדי שבה מתגייס. אנחנו רחוקים מזה".

אורי, אביו של אייל יפרח ז"ל, שמע על הנתונים וציין כי הרגיש ש"כל העיר עברה טרגדיה גדולה יחד עם כל עם ישראל, בלי קשר לפילוח מגזרי. בשבעה הגיעו אלינו מלמדים בתלמודי תורה שסיפרו שהילדים בוכים ממש, ולא מבינים איך אחרי כל התפילות זה נגמר".

לגבי הנתונים והעובדה שזוקפים אותם לזכותו של בנו אומר אורי כי "אפשר לשייך את זה לאייל. בכיתה י"ב הוא החליט לעזוב את הישיבה וללכת לתוכנית של"פ - שמיניסטים בעיירות פיתוח.

"הוא הלך ללמוד בתיכון בבת ים, מתוך כוונה ליצור גרעין ולחזק את המקום. חלק מהמשימות שהוא לקח על עצמו שם היה לשכנע את השמיניסטים ללכת לשירות צבאי משמעותי.

"באחד הימים הוא לקח את החברים לראיון במכינה קדם־צבאית, משם יוצאים בדרך כלל למסלול קרבי. בסופו של דבר חמישה חברים באמת נשארו שם. לעשות שירות צבאי משמעותי בהחלט היה חלק מהרוח של אייל".

לסיכום, אומר אורי כי הנתונים המצביעים על כך ששכבת הגיל של בנו פנתה לשירות קרבי, אינם מפתיעים אותו.

"הם הרגישו את הדרך שלו, הוא השפיע מאוד על כל מי שפגש אותו. היום כמעט כל חבריו נמצאים בקרבי. יש לא מעט בסיירות וביחידות המיוחדות. זה גורם לגאווה, זה מרגש מאוד וגם גורם לגעגוע".