זה התחיל באחת מקבוצות הווטסאפ האלה שכל אדם חייב להיות חלק מהן. לפני שבועיים הגיעה הודעה בהולה. אחד החברים סיפר שבנו - נער נחמד בן 15 - רכב בשכונה על אופניו כשמכונית לבנה מסוג פיאט מולטיפלה פגעה בו בצומת.
הנהג מיהר לרדת מהרכב, מסר לנער פתק ועליו פרטים מזהים והסתלק מהמקום בלי להמתין למשטרה או להזמין אמבולנס. מאוחר יותר התברר שהפרטים על הפתק היו כוזבים. אין מספר טלפון כזה ואין דרך לאתר את הנהג. הילד בריא ושלם, ברוך ה'. זה העיקר. בכל הנוגע לנהג, זה קצת יותר מורכב. אולי היה נסער באותו רגע והתבלבל במסירת הפרטים. אולי הוא סתם נוכל מנוול. מי יידע?
כדי להשלים את החוויה צורף להודעה גם סרטון באדיבות המצלמות שמפוזרות כמעט על כל עמוד בעיר. סרטון די מבהיל. הנער נכנס לתמונה על אופניו מחלקו התחתון של הפריים ורגע לאחר מכן נחבט על חזית המולטיפלה הלבנה שמגיעה מימין.
אילולא הכרתי את הנער הייתי מצקצק וממשיך הלאה. אבל אנחנו מכירים. חברים באותה קהילה. שכונה. בית כנסת. יש לי בן בגילו. גם הנהג הפוגע הוא שכן מן הסתם. וזה מציק לא פחות.
בכל אופן, העיתון שאתם קוראים בו כרגע הוא לא מקומון ויש בסיפור הזה כמה מרכיבים מטרידים ברמה רחבה הרבה יותר. המשטרה, למשל. בימים הבאים ראיתי את האבא מסתובב ברחובות ומחפש את המכונית הפוגעת. מדי פעם, כשראה מולטיפלה לבנה הוא שלף את הסמארטפון וצילם.
מכונית לא חייבת להיות יפהפייה דווקא, אבל פיאט מולטיפלה, הטנדר בעל פרצוף הקרפד, הוא באמת מקרה חריג של כיעור. זאת אחת הסיבות שאין הרבה רכבים מהדגם הזה בסביבה. "לא סיפור", אמר לי האבא. "יום יומיים אני מוצא את הרכב הפוגע", וצילם עוד מולטיפלה שחנתה ממש מתחת לבניין שלנו.
כן, אמרתי לו. אבל למה אתה לוקח את זה על עצמך? אין משטרה בישראל?
הוא גיחך. מהמשטרה מסרו לו שבסרטונים שהוא העביר להם אי אפשר לאתר את מספר הרישוי של הרכב. אז הם סוגרים את התיק עד שיימצאו להם ראיות חותכות יותר. מה הם יכולים לעשות?
מה זאת אומרת "עד שיימצאו להם?" שאלתי. "מי אמור למצוא? רגע, מי העביר להם את הסרטונים?"
"אני. אלא מי, מספר 2?!" שאל אותי האבא. "נולדת אתמול?"
כאן, בנקודה הזאת, הסיפור התחיל לעניין אותי לא רק כמי שמכיר את הנפשות הפועלות. עד היום הייתי בטוח שבמדינה הזאת זה אך צפוי שמגיע אליך שרברב הביתה וכעבור דקה וחצי שואל אם יש לך במקרה מפתח צינורות או צינור שני צול; גם חשמלאי עשוי לפתוח לך את ארגז הכלים הביתי ולחפש מברגה טובה וטסטר שלא התעקם; המובילים שמעבירים לך את הדירה יכולים להגיד משהו כמו "שים יד רגע!" וזה בסדר. אבל המשטרה?
אז זהו, שכן. מסתבר שמה שטוב לבעלי המקצוע טוב גם לכחולי המדים, ובימים אלו משטרת ישראל מצפה שהאזרח יספק לה את הראיות, יביא לה סרטונים, יסמן חשודים, יאסוף סימנים מזהים, טביעות אצבעות ולוחיות רישוי. אחרת הם יסגרו את התיק.
זו רק שאלה של זמן עד שיצפו מאיתנו לעצור חשודים, לחקור אותם, להכין כתבי אישום ולא לשכוח להגיע לתחנת המשטרה כדי להחתים את היומנאי ולשלם אגרה.
בסוף השבוע שעבר הסיפור הזה הפך להיות ידיעה חדשותית, אחרי שהוא התפרסם ב־ynet. הפרסום לא חידש לי דבר, וגם את הסרטון המצורף הכרתי. זה לא מנע ממני לצפות בו שוב כמו אידיוט שחוזר ומגרד את הפצע. אבל הטוקבקים - הו, הטוקבקים! - מהם אפשר היה ללמוד המון.
למרות שהסרטון סיפק זווית חלקית ודי גרועה של התאונה, רוב הטוקבקיסטים סברו שתפקידם לשפוט. קטן עליהם לחוות דעה, או להציע עזרה. הם נולדו לשפוט, ופחות משיפוט לא מעניין אותם.
המגיבים הללו אכן הזדרזו לקבוע מי אשם בתאונה. רובם, אגב, טענו שהנער על האופניים אשם. מה שמלמד שרוב הטוקבקיסטים אינם הורים לנערים וגם לא רוכבים על אופניים. אבל את זה יכולנו לנחש לבד. מה שלא יכולנו לנחש הוא שרוב הטוקבקיסטים היו מתנהגים בדיוק כמו הנהג הפוגע. וכן, היו גם מגיבים שהעירו בסרקזם שאילו לא היה מדובר בנער, אלא במכשיר סלולרי של שדרנית ספורט מוכרת, הנהג כבר היה עמוק במעצר.
אחרי שנים של התלבטות עדיין לא החלטתי מה אני חושב על טוקבקים וטוקבקיסטים, ועל חלון ההצצה ההזוי שהם מספקים לנו.
לפעמים אני חושב שלא יכול להיות שהם מייצגים משהו בכלל. יש רגעים שבאמת עדיף להאמין שהאלמונים הללו, שמציפים את הרשת בהגיגים האיומים שלהם, הם בסך הכל חמישה חייזרים או לפחות גלגול מאוחר וביזארי של ארבעת אלה שפעם כתבו גסויות על דלתות של חדרי שירותים ציבוריים. זה מנחם ועוזר לך להתעלם, אבל לפעמים מתגנב ללב החשש שהם דווקא מייצגים משהו. אולי אפילו מצביעים על מגמה.
יכול להיות שהציבור הפך להיות כל כך שיפוטי מכיוון שהוא פשוט התרגל לתפקידים שמוטלים עליו. המשטרה מצפה מהציבור לארגן את החקירה ולאסוף את הראיות, והציבור מבחינתו כבר מוכן ללכת הלאה, להתיישב על כיסא השופט, לזרז הליכים, לקבוע מי אשם ולגזור את דינו. חזרנו לימי שפוט השופטים.
מה שקצת מזכיר לי את הדינמיקה של תוכניות הבישול בטלוויזיה. זה כבר כמה שנים שאם אתה סתם מדליק טלוויזיה יש לך סיכוי טוב ליפול על מישהו שקוצץ פטרוזיליה, גמבה או פילה אינטיאס על גבי קרש חיתוך. אני אישית אוהב לבשל וגם די אוהב טלוויזיה, אבל לא ממש מסוגל לבלוע את ההכלאה בין השניים.
בניסיון נואש ללמד זכות על הז'אנר ולא להתמרמר כאחרון החתיארים, יצאתי לברר אם התוכניות האלה הפכו את הצופים לבשלנים קצת יותר טובים. ובכן, מהתחקיר הקצר שעשיתי, התברר לתדהמתי שאף אחד לא למד שום מתכון משום ריאליטי. אף אחד גם לא רוצה לבשל בעקבות "מאסטר שף". כולם רק רוצים להיות שופטים ומבקרי מסעדות. ואם יש משהו שעם ישראל למד מן הצפייה בתוכניות האלה זה לעקם את האף, לקטול את הצילחות חסר ההשראה ולהגיד שככה בכלל לא מכינים מנה בסיסית כמו מניפת פפאיה מעושנת על מצע של פולנטת ציידים.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו