"שרף אורנים" הוא אלבום שכל ישראלי בן תרבות חייב להאזין לו. יוצרו, אביב גדג', האיש שעמד מאחורי הבעירה של להקת "אלג'יר", היה ונשאר אחד מיוצרי הרוק המעולים והאיכותיים בישראל.
זה אלבום הסולו השלישי של גדג', ואם באלבומים הקודמים הוא עוד היה זועם וקודר, ב"שרף אורנים" גדג' נשמע בוגר יותר. זה אינו אומר שהוא איבד משהו מהחדות, העומק ורוחב היצירה - להפך, גדג', שגדל והתפתח, צולל שוב באופן מופלא למעמקי הנפש, ושוב מספר ביד אמן את הסיפור האישי שלו, הפעם כאיש משפחה ובן הנגב, ואת הסיפור הישראלי החברתי והפוליטי.
קשה לומר על גדג' שזה האלבום הכי אמיתי שלו, כי כנות היא מזמן כבר סימן ההיכר של יצירתו, אבל התחושה היא בפירוש שהאלבום כל כך אמיתי עד שאפשר למשש את שיריו, לכאוב איתו ולהתמלא בתקווה מרגעי החסד הקטנים שבו - אורות המנצנצים בערפל החשיכה.
האמיתות של גדג' זועקות כאן החוצה. ולמרות שכתיבתו פיוטית, לירית ומלאה בדימויים ובמטאפורות, היא אינה מנסה להיות חכמה יותר מהמאזין ורוב הזמן מדברת אליו בגובה האוזניים. והמוסיקה עצמה כל כך טובה, כל כך יפה, שאי אפשר להתנגד לה. הרוק שלו, שפעם היה דוקרני, חודרני ופוצע, התמתן קצת בצליל, אבל נשאר טעון באנרגיות, עשיר בשכבות של כלי נגינה, רווי בקסם.
אם בעבר הקול הספק גברי ספק נערי שלו ביצבץ מבעד לדיסטורשן, באלבום הזה - ובלי לוותר על העוצמות ועל הכוח המתפרץ - הוא נישא על גבי רוק סוער (אך לא אלטרנטיבי), עטוף ומלווה בכלי מיתר נהדרים. זו הפקה מלאה בהרבה אינפורמציה צלילית, שנשמעת קליטה עבור מאזין הרוק הממוצע ומעניקה תחושה של קונצרט.
הקונצרט מלווה את השירים, שמרכיבים אפוס נרטיבי רחב יריעה, כאילו גדג' כתב על עצמו אופרת רוק, שבה הוא גם הילד, גם הנער וגם הבוגר; גם בן הארץ - שחי בנגב, קבר בו את מתיו והקים בו את משפחתו - וגם אזרח העולם; גם איש מאמין שאמונתו מלאת ספק וגם יוצר שמתבונן מהצד על התרבות העכשווית כשהוא מלא ביקורת ומבכה את טבע האדם.
האלבום נפתח ב"פקח את עיניך", סימפוניית רוק סוחפת על ילד ללא ילדות. גדג', שאיבד את שני הוריו, מכוון לעצמו. מעגל החיים נפתח בשבר. הוא ממשיך עם השיר "כאבי גדילה", זו בלדה רוויית כלי מיתר, רכה כשמיכת נוצות, יפה כמו השמש וממכרת כמו חיבוק. מסוג הבלדות העצובות־מרירות־מתוקות של גדג' שנשמעות כמו רקוויאם ללידה מחדש.
כלי המיתר דומיננטיים גם בשיר השלישי, "מעין", כשם בנו הצעיר של גדג' ("זה דבר מוזר מאוד לראות את הנולד"), אבל לא מדובר בשיר על הילד, אלא בענף (אדם) שנשבר, אבל גדל לעץ, ובמעיין (החיים) שקיים בתוך הברזל, מתחת לאבן ומחוץ לזמן. יש כאן סיפור חיים מלידה עד נצח. נפלא.
בשיר הנושא "שרף אורנים" הוא ממשיך לדמות את החיים לעצים ומטיל שורות על גבי שורות של שאלות קיומיות, פילוסופיות, על החיים, העולם, הטבע והאמונה. הוא ממשיך להיות מושפע ממאיר אריאל ז"ל והלב בוער כשהוא שר "אמא, האם את עוד שומעת אותי?" ונרעש ב"אלוהים, האם אתה עדיין מאמין באדם?". שיר שצריך ללמד בבתי ספר, אולי אפילו ביום השואה.
שרף עצים קיים גם בשיר הבא, "נשמות מנייר", אבל זה שרף עץ פלסטיק, שפותח את הביקורת של גדג' על העולם העכשווי ה"שפל" וה"זמנים חדשים". על רקע הקצב הגבוה הוא שר על "מצלמות שהורגות יותר מרובים" ועל תקווה שמגיעה מ"אורות קטנים בתוך הערפל".
ב"כל החומות הגבוהות" גדג' מדבר עם המתים שלא ייעלמו ועורך חשבון נפש רגשי. ואילו "מלאכים בשמי הנגב", ששמו רומז שרוחו של החבר גבריאל בלחסן ז"ל נוכחת בו, הוא דווקא שיר על אהבה וזוגיות, שצומחות מתוך העצב והאבל. החופה מ"צרפת" של "אלג'יר", שהפכה ל"חופה שחורה" בשיר סולו מוקדם, נתפרת כאן על ידי צללים שצפים כמו מלאכים בשמיים.
"הופ!" הוא שיר סרקסטי על תרבות הטלוויזיה והרייטינג, תוכניות האירוח והריאליטי, מקום שבו היוצר והזמר מרגיש שקולו מעוות ופניו מטושטשות. ב"מוסיקה היא פצע" הדואב הוא מבקש "חום, תן לי חום" וזה הכי אמיתי. "בכל גן עדן יש נחש" הוא שיר מחאה נגד התקשורת, הפוליטיקה והריאליטי. רגע אחרי גן העדן והנחש מגיחים קין והבל ב"חמסין", שיר על המלחמה הטבועה באדם משחר ימיו. כלי המיתר מבכים את הטרגדיה ומנגנים פראזה מזרחית ברוח המדבר.
את האפוס חותם גדג' עם "כמעט אמיתי", שכולל שתי שורות מ"מעין" (אלמנט שעבד ל"אלג'יר" באלבום "נאמנות ותשוקה" עם "דם על הים" ו"בתוך הצינורות"). זה שיר על עצמו, על מאבקו, על דרכו, על חייו, על כך שאינו לבדו בעולם הגדול, גם כשהחיות באות לשתות מפצעו.
אביב גדג', "שרף אורנים", הוצאה עצמית
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו