ההתחבטות וההתלבטות והמחלוקת והעיכוב וכיפופי הידיים ורוב הלהג המעכבים את ההכרעה בעניין פינוי עמונה, או לחלופין את אישור חוק ההסדרה בכנסת, מזכירים אירוע דרמטי בהיסטוריה הרחוקה של עם ישראל. כאשר יצאו ממצרים ועמדו להבקיע את הים, גברה ההססנות והרבו במלל ועם הזמן החולף הורע המצב עד שאלוהים אמר למשה: "בניי שרויים בצער והים סוגר והאויב רודף ואתה מרבה בתפילה". ובסגנון 2016 - זוז כבר. כך בדיוק נראה שלשום הקבינט, ששיתק את הכנסת ולא הביא את חוק ההסדרה לסוף דרכו.
הממשלה נקלעה למבוכה כה גדולה, שגיבשה מין אנדרוגינוס והביאה נוסח כפול לחוק אחד: שההסדרה תכלול את עמונה, ולא תכלול, ופרצה מחלוקת חריפה בקבינט והגלגלים חרקו ונעצרו.
מבחינה הגיונית ההצעה של נפתלי בנט ואיילת שקד סבירה יותר. אם אפשר לצפצף על בית הדין הבינלאומי בהאג ולזלזל באיומי החרם על ישראל ועל דעת היועץ המשפטי ד"ר אביחי מנדלבליט, ואם ממילא הממשלה מקווה כי בג"ץ יוציא לה את הערמונים מן האש ויפסול את ההסדרה - כי אז מדוע לגרש את תושבי עמונה? אם יאושר חוק שיגן על כל מי שהשתלט על קרקע פרטית של פלשתינים ביהודה ובשומרון - למה להעניש דווקא את בני החלוצים מעפרה?
בנט // צילום: אורן בן חקון
ממילא שני הנוסחים - עם פינוי עמונה ובלעדיו - סותר את ההצעה של מנדלבליט להזיז את השכונה צפונה. אך כדי לממש את הצעתו צריך לוותר כליל על חוק ההסדרה, עם עמונה ובלעדיה, ומה הועילו חכמים בתקנתם? בעיקר, שמנדלבליט מציע שיכון לשמונה חודשים, ומה אחר כך? בלשון העגה - "אלוהים גדול". זו הארכה ולמעשה הנצחה של דימום מדיני בלתי פוסק, ואין בידי איש חוסם עורקים.
אבל הפארסה הולכת ומסתבכת. הרי בנימין נתניהו - בתמיכת מנדלבליט - מסביר בלחש שהחוק מביך ועלול לסבך את ישראל לא רק בהאג אלא גם בוושינגטון של ברק אובאמה, ומצד אחר ראש הממשלה פעל לשכנע את משה כחלון להצביע בעד בהבטיחו כי לא יניח לחוק לעבור בקריאה שנייה ושלישית, ולפיכך לא ייוודע כלל כי בא לעולם, ואל דאגה, ההריון יסתיים במותו של הפג. מבחינה זו אין הבדל אם מצביעים לנוסח עם פינוי עמונה או בלעדיו כי ממילא לא יהיה חוק.
רק שעל כך שאל מנדלבליט את נתניהו בחדרי־חדרים, ואפילו נניח שהכל יתנהל על פי המתווה שלך - מה על הנזק שנגרם לישראל תוך כדי התהליך המתואר בעולם כגזל קרקע פרטית של פלשתינים? הרי זה לא נמחק מתודעתם של מיליונים, שבסופו של דבר אינם זוכרים אם חוק ההסדרה אושר בכנסת, אם לאו?
בנקודה זו הגיעו אל ליבת העניין, אל נערות ונערים שתוהים אם ראש הממשלה אומר "לא" מדוע הוא מצביע "כן"? ואין להם יכולת להבחין בין קריאה ראשונה לבין שנייה ושלישית, ומשהו מהותי באמינות שלהם כלפי ההנהגה הופך פריך, שברירי.
מחרתיים תשוב הממשלה ותתכנס במסגרת הקבינט, והחרטומים יציגו עוד נוסחה ועוד התחכמות, אבל נחוץ שנתניהו יאמר לכל השרים כי נמאס כבר ממשחקי המילים: יש מציאות, והיא מסובכת מבחינה מדינית בהאג ובוושינגטון, והוא מסרב להטיל את עם ישראל למערבולת של הכרה אמריקנית בפלשתין ותחילת הליכי השיפוט נגד ישראל בהולנד, ולכן אין יותר חוק הסדרה, ומי שלא יפעל על פי החלטת בג"ץ יתכבד ויעזוב את הממשלה.
איש לא יקום. איש לא ילך. בנט ושקד יישארו במקומם, ואורי אריאל כנראה עימם. גם נתניהו ייצא נשכר. הוא ישתחרר מתקרת התכסיסים והתמרונים הפוליטיים וההבטחות שלא נועדו להתקיים והדיסוננס של הצבעה בעד חוק שבעוד שבועיים יצביע נגדו. אין טעם לדחות את הקץ ולהאריך את הצער ותקוות השווא והאכזבה, ולדחות ולשקוע בפטפטת כאילו מחר־מחרתיים "יהיה בסדר", ולומר כאותו יווני שהגיע לאתונה והתרברב כי ברודוס הוא אתלט־על בקפיצה עד שנמאס ליושבי עיר הבירה והאיצו בו בלעג: "כאן רודוס - כאן קפוץ".
• • •
מתח בלתי נמנע
יש זן של עיתונאים, שלא רק חושפים אי סדרים ועבירות אלא עוסקים בקמפיין. הם אינם מסתפקים בגילוי דרמטי חד־פעמי (כמו ד"ר אילנה דיין) אלא ממשיכים לפתח את הסיפור העיתונאי שלהם בהתמדה, ברצף, ללא הפסקה עד לסיום המאמת את מאבקם הציבורי או סותר אותו.
אנשי־המופת היו העיתונאים האמריקנים. אד מורו ניהל מאבק בסנאטור ג'ו מקארתי שעסק בציד־מכשפות והודח בשל כך מ־CBS אבל משהתבררה האמת הפך לגאוות הרשת. כעבור שנים עלו לגדולה בוב וודוורד וקרל ברנשטיין מה"וושינגטון פוסט". הצמד חשף את פרשת ווטרגייט, שהסתיימה בהדחת הנשיא ריצ'רד ניקסון. הם שימשו השראה גם לישראל.
היו כמה שבלטו במאבקיהם כאורי אבנרי מ"העולם הזה", יאיר קוטלר, גיא רולניק וגידי וייץ מ"הארץ", ומרדכי (מוטי) גילת מ"ידיעות אחרונות" ו"ישראל היום". גם אני שלחתי ידי מדי פעם בפרשיות חשבון הדולרים של יצחק רבין ובמאבק להרשעת אהוד אולמרט. כולם הואשמו בתאוות רדיפה ובהיעדר חוש מידה ובהתנכלות ובאיפה־ואיפה כלפי נשוא מאמריהם.
עתה מופנים הזרקורים אל רביב דרוקר מערוץ 10, שמנהל מערכה חריפה נגד בנימין נתניהו ופמלייתו. מוקדם עדיין לקבוע מה נכון ומה שגוי, מה פלילי (אם בכלל) ומה ציבורי (וגם זה חשוב). דרכם של מאבקים כאלה שנמשכו שנים עם חילופי האשמות כבדים.
נתניהו תוקף אותו בלשון חריפה מזו שהיתה נהוגה בעבר, אבל ההקצנה בהאשמות היא חלק מן הקמפיין. כל קמפיין. שלשום המשיך בכך. להערכתי זו טעות. גם אם פופולרי לתקוף את התקשורת זה עניין אופנתי שיחלוף. הציבור יחוש כי חרף כל פגמיה התקשורת היא השכפ"ץ שלו בפני כל מממשלה, והדה־לגיטימציה הנעשית לה מזיקה.
קולע או שוגה - זה עוד יתברר - נתניהו חייב להפנים שדרוקר פועל באורח לגיטימי למרות שראש הממשלה משוכנע כי העיתונאי רודף אותו ללא נגיעה לתוכן הדברים. המתח הזה הוא חלק בלתי נמנע בקמפיין.
• • •
עיסקה לא דוחה התנצלות
שיטת המשפט במערב הדמוקרטי אינה מעמידה לדין נאשם ששיקר בעדותו באומרו כאילו הוא חף מפשע. אצילות הנפש והפילוסופיה והפסיכולוגיה גויסו לנמק זאת. רבא אמר את הדברים בפשטותם - "אדם קרוב אצל עצמו". כל עוד לא שיבש הליכי חקירה ולא ניסה להטות משפט בגיוס עדות כוזבת מפי אחרים מניחים לבית המשפט לחרוץ את דינו, ואין מוסיפים לו כתב אישום על שקריו. מבחינה זו איני שותף לטענה הנשמעת כלפי אופק בוכריס מדוע העמיד פני צדיק וקורבן. כיצד היה יכול לנסות את מזלו להשיג זיכוי אם לא ישקר?
הבעיה מתעוררת בהקשר לעיסקת הטיעון שלו. המבחן הנכון הוא לנסות ולהעריך לא אם חטא אלא כמה חטא. אם התיאור העולה מעיסקת הטיעון משקף במידה סבירה את מה שהתרחש במציאות בינו לבין החיילת הנתונה למרותו - מה טוב; ואם גם יוקל מעט עונשו וייחסכו מן המתלוננת העדות הראשית וחקירת הנגד בבית המשפט - לא נורא.
אופק בוכריס // צילום:
אך אם התוצאה הסופית היא עיוות מהותי המגמד את מה שאירע בפועל, כי אז מדובר בעיסקת טיעון פסולה מעיקרה. צריך לקרוא את העדויות בחקירה, ובעיקר את זו של המתלוננת, כדי להעריך מה משתי הגרסאות נכונה. לא קראתי ואיני יודע, אך הבחנתי כי המתלוננת מכחישה שהתקיים רומן בינה לבין בוכריס, וזה מערער את היסוד שבהסכם הטיעון.
בשנים האחרונות שקעו וטבעו מנגנוני התביעה בשורה של עסקות טיעון תמוהות. הן עירערו את אמון הציבור גם בעסקות לגיטימיות. הבולטת שבהן היתה עם השר לשעבר משה קצב, שהכשיל את עצמו בסרבו לקבלה. האחרונה שבהן נעשתה לאחרונה עם נבות תל־צור, שרבים מחבריו בירכו אותו, אבל לחשו באוזניי כי הם נדהמים כיצד הרשה לעצמו פרקליט המדינה שי ניצן לפעול בניגוד לכל נורמה כדי להיטיב עם פרקליטו של אהוד אולמרט שהציע לשולה זקן לחבור לכסף אסור ולשבש הליכי משפט.
בעניין זה ראוי להבחין: ניצן מצא כף זכות לידידו בכך שלא יזם את השיחה עם זקן אלא היא באה אליו. אבל אולמרט הוא שהציע לה לשוחח עם תל־צור. האם בלי הכנה מראש? היא פנתה לתל־צור, אבל הוא התייצב שם מראש כמלכודת וכפיתיון לשיבוש ההליך. אשר על כן סביר שאליעד שרגא מהתנועה לאיכות השלטון יעתור לבג"ץ לבטל את העיסקה.
בראש כל אלה, חייבים רוקחי עיסקת הטיעון עם בוכריס להבהיר לו כי סיכום פושר ועונש בינוני־מינוס אינם פוטרים אותו מהודאה ומהתנצלות בפני המתלוננות. זה המזער הנדרש ממי שהכתים את "גולני שלי".
בכל זאת נהגתי כמו רבי לוי יצחק מברדיצ'ב - "סניגורם של ישראל" - לסיים במילה טובה לבוכריס ומצאתי רק בדל נחמה: אילו ביצע את עבירותיו בבנק הפועלים היה הציבור משלם את מחירן, והוא יוצא בחסות השערורייה באווירה פחות עוינת.
• • •
אורן אחראי לדבריו?
מה קרה לסגן השר ד"ר מייקל אורן מ"כולנו"? המוניטין שלו נרכש בשני ספרים בהיסטוריה מודרנית (ראשית המעורבות האמריקנית במדינות הים התיכון ונסיבות ההידרדרות למלחמת ששת הימים) ובתקופת כהונה כשגריר ישראל בוושינגטון, ובאחת שינה כיוון. לאחרונה סיפר על שיחותיו עם האלוהים ועתה הציע לאזרחי ישראל לשקול אם לקנות תוצרת צרפתית. מדוע? מפני שצרפת מסמנת מוצרים מההתנחלויות.
שגרירת צרפת בתל אביב הלן לה־גאל הזכירה לו כי בארצה החרמת תוצרת ישראלית היא עבירה פלילית. אמנם צרפת החלה לסמן מוצרים מההתנחלות - וזו מפלה למדיניות הישראלית - אבל היא רחוקה מחרם.
מישהו צריך לתת דעתו לשיקול דעתו של אורן. הרי אין מה שישמח את הפלשתינים יותר מחרם ישראלי על סחורה צרפתית, וכמובן יהיה תגמול, ובשיטת הדומינו יהיה אפשר לשתק כליל את הסחר עם כל אירופה.
מייקל אורן // צילום: דודי ועקנין
אמירה כזאת אינה אפשרית בשום מדינה בעולם. סגן שר שיביך בלונדון את תרזה מיי יארוז את מזוודתו ויצא ברכבת הקרובה בכיוון אחד הביתה. מדוע כאן זה עובר בשקט? מפני שהאופוזיציה נרדמה; ומפני שלראש הממשלה יש צרות אחרות; ומפני שהישראלים התרגלו כי נושאי התפקידים הבכירים מטעמם אינם אחראים לדבריהם; ואפילו העולם מושך בכתפיו, ותוהה אם היהודים באמת כה חכמים כמו המוניטין שיצא להם.
• • •
טיפול שגוי
צה"ל שוגה בטיפולו בסרבני שירות. הוא נגרר למשא ומתן מיותר ולוויתורים. טעות לכלוא אותו פעמיים ולבסוף לשחררו או להיכנע לדרישותיו. כל סרבן צריך להישלח לכלא למלוא תקופת השירות. ייכלא עד שיאמר "רוצה אני". רק שהצבא מפחד מההורים ומהח"כים העוינים.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו