אחרי ככלות הכל

ומרים שהטראומות של חיינו הן אלו שמכריחות אותנו לעשות מעשה. לבצע את השינוי שמעצב אותנו להמשך חיינו. העיר חיפה ספגה בעשור האחרון כמה טראומות שכאלה: הטילים שנחתו על העיר במלחמת לבנון השנייה, השריפה בהרי הכרמל והשריפה שהתרחשה בעיר לפני כשבוע.

כל אחד מהאירועים הללו הותיר אחריו צלקת עמוקה, שאותה נושאים תושבי העיר באשר הם הולכים, נוכחת־נפקדת בהווייתם כחיפאים. זאת האחרונה, שאילצה 70 אלף מתושבי העיר להימלט מביתם, עדיין לא הגלידה, וייקח זמן רב עד שצורתה תתעצב.

אבל מביקור במורדות ובעליות הכרמל בשבוע האחרון, דבר אחד כבר בולט גם לאורח שמגיע ממרכז הארץ וההוויה החיפאית זרה לו: חיפה, עיר שהדו־קיום בה מאפיין אותה בשאר ימות השנה, קיבלה עוד הוכחה לכך בימי השריפה.

איש מהאנשים ששוחחנו עימם בעיר לא העלה לרגע את האפשרות שמי מבני העיר היה אחראי לחלק מההצתות שפקדו את עיר הנמל ובנס, ממש כמו בזכרון יעקב, לא הסתיימו באבידות בנפש.

"מה שמאחד אותנו זה האוכל". נוף עתאמנה אסמעיל // צילום: יוסי זליגר

זה לא שניסים הם בני השוואה, אבל כל מי שבא בשערי העיר בשבוע האחרון, הרגיש כאילו הוא נכנס למנגל ענקי שמישהו שכח לכבות. עיר שלמה מפויחת, ריח של שרוף באוויר, אבל גם גאווה פנימית וחזרה מהירה לשיגרה.

נכון, היה אפשר לנחש מראש שהמרואיינים ברחוב איבדו מזמן את אמונם בביורוקרטיה הישראלית; ומרביתם כבר החלו להפנים בסוף השבוע שלאחר שהתקשורת תסתלק מכאן, וגם משרד האוצר יחזור לעסוק בענייניו, או אז יחלו הבעיות האמיתיות.

נדמה שכולם הבינו שהמאבק האמיתי שלהם רק החל. אבל הנחמה החשובה באמת היא שבשום מקום בעיר אף אחד לא מתאבל על חיי אדם. ולא משנה למי הוא מתפלל מדי בוקר.

ממשיכים לשרוד

זיהום האוויר שמאפיין כל כך את העיר והפריפריה שלה קיבל אותנו כעובדה מוגמרת, כאשר הגחנו מקרון הרכבת. הוא יושב כבד מעל העיר, ובמזג האוויר שרק חיכה שהגשם ישטוף אותו, כמעט היה אפשר לחוש בו.

אבל לצרה הזו כולם כבר התרגלו כאן, אף שהניסיון של צעירי וצעירות "גרינפיס" ביציאה מן הרכבת, היה מעורר הערכה. "אנחנו חיים כאן ונושמים כאן", ניסו לשכנע את העוברים ושבים, ללא הצלחה מיוחדת.

בפגישה שנערכת בעיר התחתית עסוקים כל העושים במלאכה בהכנות אחרונות לפסטיבל האוכל הערבי, שיתקיים בסוף השבוע הבא בעיר. הדמות הדומיננטית באירוע היא נוף עתאמנה אסמעיל, זוכת תוכנית הריאליטי "מאסטר שף".

עתאמנה היא דמות חייכנית וכובשת, כזו שלקחה מהפריים טיים הטלוויזיוני מה שאפשר לקחת, תוך שמירה על דיפלומטיה והתחמקות ממוקשים, גם אם מדובר בסופו של דבר רק בפסטיבל אוכל: "אני חושבת שמה שמאחד אותנו בסופו של דבר זה האוכל שלנו. זה מה שמשותף לנו במקום הזה, אבל גם לנו ולאנשים אחרים בעולם", היא מחייכת, ספק במבוכה.

"וזה לא משנה אם הם מהכרמל או משבט רחוק. כולנו צריכים לאכול וזה מה שמאחד אותנו. אני חושבת שהאוכל הערבי, כמו האוכל האשכנזי, איבד מהכוח שלו. יש לנו עכשיו יותר שפע, אז אנחנו פחות חוזרים לאוכל הבסיסי שלנו. לאוכל ההישרדותי.

"אומרים שהעולם הולך לקראת כאוס, אז יש חשיבות לאוכל שאנחנו מגישים כאן, כי זה אוכל שאנשים צריכים להכיר - כי הוא עזר לנו לשרוד בעבר לאורך כל השנים, ויכול לעזור לנו גם לשרוד בעתיד".

לשרוד זו אכן מילת המפתח, בטח בשבוע האחרון ובטח בחיפה. כשהרחובות עלו באש, והפוליטיקאים ואנשי התקשורת שפכו את חומר התבערה שלהם ודיברו על הצתות מכוונות - היה נדמה שמשהו עומד להיסדק, גם בעיר הכי פתורה במזרח התיכון. זו שראש העיר יונה יהב טוען שהיא חיה בדו־קיום שלה, שלא מאפיין את המזרח התיכון: "כי ישו ומוחמד לא עברו כאן אף פעם".

עד כמה היה נדמה שהעניינים יוצאים משליטה? עד כדי כך שעלו המחשבות שאולי כדאי לבטל את פסטיבל האוכל ששם במרכזו אוכל ערבי. בירושלים הוא אולי היה מבוטל, אבל בחיפה הנושא ירד מן הפרק מהר מאוד. לא רק בגלל עניין של חזרה לשיגרה, אלא בשל החשש מבחירה מוטעית שבוודאי תדיף ריח של גזענות.

צחי טרנו, אחד האנשים הבולטים בעיריית חיפה ומי שחזר לאחרונה למערך הדוברות של העיר, מגלגל לעצמו עוד סיגריה ומסביר: "אני קודם כל חושב שהיתה כאן הסקת מסקנות מהירה - כתוצאה מכל מה שהתרחש לצערנו בעיר הזו בעשור האחרון. ידענו לתת שירות ומענה בצורה המהירה ביותר. ברור שלא הכל מושלם ויש עוד הרבה מה לתקן.

"אני גם יודע שבסוף השבוע הקרוב אנחנו נתמודד עם צרה חדשה והיא הגשמים, והסחף שיגיע בעקבותיהם באזורים השרופים. אבל כשראית באמצע האש את אנשי מס רכוש מגיעים לשטח ומתחילים לעבוד, אז יש בזה משהו מעודד. פחות משבוע אחרי השריפה כבר הגענו כמעט לכל האנשים שביתם נפגע, כשיש עוד מאות תושבים במלונות אבל העיר מתפקדת. הנה אנשים מקבלים 2,500 שקלים מיידית, יש בעיירה צ'קים שמחולקים למי שמגיע".

מי ישלם את המחיר?

כשמטפסים מהאופטימיות של העיר התחתית אל האפרוריות החיפאית הטיפוסית כל כך של שכונת רוממה הוותיקה, נסדק משהו גם בכותב שורות אלו, שהציניות והמציאות הביורוקרטית הישראלית לא בדיוק זרות לו.

המפגש עם השמאים מסתיים במהירות. הם לא מסכימים שנצטט אותם, מבקשים שנוריד את המצלמה ורק לאחר שנרגעים, הם אומרים: "באים אלינו בטענות, אבל אנחנו עובדים כאן סביב השעון, הגענו בתוך פחות משבוע ליותר מ־600 דירות כאשר נפגעו קצת יותר מ־700.

"בשום אירוע בתולדות המדינה לא היה דבר כזה, ובסופו של דבר עוד באים אלינו בטענות בתקשורת. זה פשוט מעליב". אחר כך הם נעלמים בכעס, "אסור לנו גם ככה להתראיין". מהבית השרוף יוצא אדם מבוגר, הוא נאחז במתנדבת שסועדת אותו ומתרגמת לו מרוסית את מה שאמרו השמאים. הוא מצידו מתקרב אלינו ושולף את הטלפון שלו. בידיים רועדות הוא מצליח לצלם את יוסי הצלם ואותי. הוא לא מאמין שהגענו לכתוב כתבה, מבחינתו, אנחנו שליחים של העירייה או של מס רכוש.

"עכשיו", הוא אומר בקול חלוש ברוסית, "יש לי הוכחה אם לא יסכימו לתקן לנו את הגג". אחר כך הוא אוחז בידה של הצעירה שלצידו, שמנסה להבין מה נכתב לה בפתק שנמסר לה זה עתה מאנשי המקצוע. אנחנו ממשיכים לטפס לכיוון רוממה החדשה. ליד סניף הסופר המקומי אפשר להבין לרגע את גודל הנס. אש שכילתה עצים, עמודי חשמל, פחי זבל והמיסה תריסים. אבל הבתים המיושנים כל כך של השכונה, נשארו עומדים על תילם.

עובדים קשה. נציג מס רכוש בחיפה, השבוע // צילום: מישל דוט קום

בכל אחד מהחלונות השבורים למחצה בליל שפות: רוסית, ערבית ועברית. וכולם כולל כולם דורשים מאיתנו להסתלק, ואיש מהם לא מאמין שהעירייה, או המדינה או מישהו ידאג לו. "אל תצלמו". בעברית, בערבית וברוסית.

אנשי אבטחה מקומיים מבקשים מאיתנו לעזוב את המקום, "כי אסור לכם לשוטט כאן ואתם לא שייכים לשכונה". אמצע הכרמל, ישראל, סתיו 2016, וכולם איבדו אמון בכולם.

כשמטפסים במעלה הגבעה, הרוסית נעלמת ונשארת רק העברית. הפרט הזה חשוב, כי מדובר בתושבי חיפה הוותיקים, כאלו שנמצאים כאן כבר ארבעה עשורים ויותר, ומצבם הכלכלי איתן ושפיר מאלו שנמצאים ברחובות שמתחתיהם.

לא לציטוט יגידו לנו הצדדים שהפרט הזה משמעותי, כי מבחינת הביטוח אולי שווה לכל אחד מהדיירים דווקא להפעיל את הביטוח הפרטי שלו, ולא לחכות לפיצוי מהמדינה - כי סכום הכסף יהיה גדול יותר.

מנגד, טוענים התושבים שהעירייה ושר האוצר שמחים בליבם שזו האוכלוסייה שספגה את האש הגדולה, כי מדובר באנשים שלא יחוללו מהומה, ידפקו על שולחנות או יפגינו מתחת למשרדי העירייה. "אולי אנחנו עומדים לשלם מחיר, כי אנחנו לא 'שוקניקים' אלא חיפאים מפעם".

"רגעים קטנים של מזל"

ברחוב הנטקה השלטים שצוירו על ידי ילדי השכונה מאופיינים במילה אחת: "תודה". ציורים של כבאית או בלונים מעטרים את הכיתוב. במרכז השכונה מתגוררת משפחת אשבל. הסיפור שלה הוא סיפור של גבורה יומיומית, כזו שלא מקבלת את הכותרות ואת התארים של לוחמי האש, אנשי כוחות ההצלה ואנשי מגן דוד אדום.

הגבורה שלהם גורמת למבקר בביתם לחשוב שברור, הרי כולנו היינו נוהגים באותה הצורה, אבל הפרטים עצמם שמרכיבים את האירוע משתקים את השומע אותם בפעם הראשונה.

"בשלב מוקדם מאוד היה ברור שהכבאים ברובם אינם מכירים את תוואי השטח", מסביר אב המשפחה גילי. "התחננו בפני הכבאים לבוא איתנו ולהבין שמאחורי ביתנו יש חורשה, ואם היא תתלקח יקרה כאן אסון גדול. אבל הכבאים הביטו בנו טרוטי עיניים לאחר שלושה ימים ללא שינה, רובם לא היו מהאזור ולא הכירו את השטח. הבנו שאם לא נתעשת מהר, אנחנו עומדים לפני אסון גדול".

גילי ואשתו אורית קראו לבנם הסטודנט ליאור, שמתגורר בסמוך, לסור לביתם. צינור הגינה המאולתר וברז הכיבוי של הבניין הפכו לכלים הראשונים שבאמצעותם המשפחה כולה נלחמה באש בחורשה שהחלה להתלקח.

הם עלו וירדו עשרות פעמים, עד שהרגישו שהם מתייבשים. פתחו צינורות רק כדי לגלות שאינם עובדים, לקחו חלקים ממכונת הכביסה בבית ואילתרו צינורות כדי לנסות להילחם בעצמם בשריפה.

בסופו של דבר, אחד הכבאים השתכנע ועלה איתם למעלה, כשמהר מאוד הובנה הסכנה, ואפילו האדישות האופיינית של השוטרים התחלפה בכמה חיילות ושוטרות צעירות, שבצוותא עם התושבים והכבאים המותשים הצליחו להשתלט על השריפה. היא אמנם העלימה חצי מן החורשה, אבל הותירה כמעט בסמליות את אבן הפינה שהונחה בגן השעשועים לזכר נפגעי פיגוע הטרור בקו 37. הנדנדות והמגלשות נמסו, אבל האבן עדיין עומדת שם.

"תחשוב כמה רגעים קטנים של מזל התרחשו כאן. קודם כל רק מי שמבקר כאן מבין שזה שאין נפגעים בנפש זה פשוט נס, אבל קח לדוגמה את בית הספר אינשטיין שקומתו התחתונה נשרפה; במקרה באותו יום נקבע תרגיל פינוי לילדים וכשהחלה השריפה, הם היו בצידו השני של הכביש.

"ובית הכנסת ממול? רק זמן קצר לפני השריפה הגיעו מכבי אש וביקשו מהאחראים לגזום את העצים כי הם כבר נכנסו לתוך בית הכנסת. תחשוב שאם הם לא היו שמים לב לזה, בית הכנסת הזה היה נשרף בשלמותו", מסביר גילי.

אשתו אורית מבקשת להסתכל קדימה על העתיד לבוא: "הרי גם בנובמבר הבא רוב הסיכויים שנחווה את אותו הדבר. מזג האוויר באזור שלנו לא עומד להשתנות. ומה נעשה אז? אני באמת שואלת.

"האם המדינה מפיקה לקחים, האם מישהו יבוא לכאן ויתדרך את התושבים בצורה טובה יותר? האם באמת יהיה פיקוח על כך שכל הבניינים יצוידו כמו שצריך בזרנוקי מים? הרי המציתים שהגיעו הנה הבינו היטב את המצב, ורוב הסיכויים שיחזרו הנה גם בשנה הבאה".

סיפורה של משפחת אשבל הוא סיפור קטן ואופטימי בתוך שריפת ענק - שהפכה עתה לדיון במספרים ולשיחה על פיצויים וכסף. לאט־לאט הם יחזרו לשיגרה ועימם העיר הזו, שהחורף שעטף אותה לקראת סוף השבוע, הזכיר שוב שגם השתלטותם של פיח וצבע שחור עליה - לא מצליחה להסתיר לגמרי את יופייה הבראשיתי.