אהבה בכפר

א' חשב תמיד שהתפקיד שלו בבית הוא להיות גם אבא וגם אמא. במקום להיות זה שמתפנק ומשחק הוא היה קם בבוקר ודואג להורים: שיאכלו, שישתו, שיהיה להם כוח לקום מהמיטה, להכיל את היום. הוא היה נותן את ההוראות בבית, ולקח אחריות על כולם, כי אחרת לא יהיה מי שיעשה את זה במקומו. הוא היה רק בן 8.

"לא היו אומרים לי כלום בבית, לחזור מוקדם או להכין שיעורים או שום דבר,"מספר א' בן ה-13 התלמיד מצטיין בכיתה .'ח"לא היו לי גבולות וכל הזמן הייתי עצבני, דיברתי בתקיפות, לא הייתי רגוע."לפני ארבע שנים, בהחלטה משותפת של הוריו ושל משרד הרווחה, הוא הועבר לכפר הילדים מגדים שליד מגדל העמק.

הכפר, השייך לעמותת SOS ילדים, וחוגג בימים אלה יום הולדת 15, נועד בדיוק בשביל ילדים כמו :'אילדים שנפלטו מהמסגרות המשפחתיות בגלל מצוקה, התעללות או הזנחה, ושהוריהם נמצאו לא מתאימים לגדלם. ילדים שמעולם לא היתה להם ארוחה חמה לאכול או מיטה חמה לישון בה. יש כאן 75 ילדים שגדלים בכמה בתים, מעין משפחתונים, או משפחות ממש, אם תרצו: בכל בית שמונה-תשעה ילדים עם אמהות בשכר, שעזבו את כל חייהן, ויתרו על זוגיות אפשרית ולעיתים גם על עבודה מכניסה ובאו לכאן. התקן הוא ל- 72ילדים, אבל כיום יש בכפר מגדים 75 ילדים.

"הם כמו האחים שלי"

א' מאוד אהב את הבית של אבא ואמא בצפון, למרות הקשיים. המעבר למגדים לא היה קל. "אני קשור מאוד לבית,"הוא אומר בקול ילדותי אבל בטון בוגר, בוגר מדי לגילו. "גם עכשיו אני עדיין קשור לבית, אני חוזר לשם פעם בשבועיים. בדיוק כשנכנסתי לכאן נולדה לי אחות קטנה, הייתי במסיבה שעשו לה אחרי הלידה. אני אוהב אותה מאוד, אז היה לי קשה מאוד לעבור לכאן ולהתרגל. לקח לי הרבה זמן להכיר את הילדים שגרים איתי באותו בית. הייתי רק אומר להם שלום ובוקר טוב או לילה טוב, לא יותר מזה. היום כבר יש לי פה חברים ואם בית שממש עוזרת לי.

"החברים שלי מהכפר הם כמו האחים שלי. אני אוהב לצאת איתם, לשחק כדורגל, להיות במועדון. גם להיות בבית זה כיף, אנחנו עושים שמח יחד - צוחקים, שומעים מוסיקה. הם עוזרים לי לחשוב מחשבות טובות. כשאני מתגעגע הביתה אומרים לי: 'אל תחשוב על מה שיש שם אלא כמה כיף לך פה".

הילדים בכפר מקבלים חוגי העשרה (למשל טיפול בתנועה, פסיכודרמה, רכיבה טיפולית ועוד) ומוקפים בצוות טיפולי של עובדות סוציאליות, פסיכולוג, פסיכיאטרית, מורים פרטיים, רכזי נוער וגם מתנדבי שנת שירות ובנות שירות, שבשל גילם הצעיר הופכים לחברים של הילדים. הם גם מעורבים בהתנדבות בקהילה ובמסגרות טיפוליות שונות. אבל המתנה הכי חשובה בשבילם היא אם הבית, שכשמה כן היא: מחכה להם בשובם מבית הספר, מכינה להם את האוכל שהם אוהבים, מדברת איתם על הכל. כמו משפחה אמיתית.

"נעים לי לדבר איתה", אומר א', "כשרע לי, כשעצוב לי, אני הולך אליה. אני מספר לה את הדברים הכי כואבים והכי שמחים, והיא מרגיעה אותי, מסבירה לי דברים על החיים. אבל גם היא אומרת שאמא יש רק אחת, וזאת אמא שלי מהבית. גם לה אני מספר הכל כשאני בא הביתה."

אתה עצוב כשאתה יוצא הביתה?

"בכלל לא. לפעמים יום שבת הוא היום הכי קשה לי, כי אני מבין שבאתי הביתה רק ליום אחד, והנה אני חוזר שוב לכפר, למקום אחר. אבל כשאני חוזר אני מייד נכנס לעניינים, וכולם מעודדים אותי."

תמיד היה א' תלמיד טוב, ועכשיו, הוא אומר, הוא תלמיד טוב מאוד. אוהב לשיר ולרקוד, משתתף בחוג כדורגל בפנימייה, ולפני מבחנים או כשקשה לו בשיעורי הבית, נעזר גם במורים הפרטיים. כשאני שואלת אותו אם הוא מקנא באחותו הקטנה שנשארה בבית, והיום היא כבר בת ,4הוא לוחש לי: "פעם קינאתי בה. רציתי להיות במקומה. עכשיו כבר לא. בסוף השנה יש לי ועדה של משרד הרווחה, ואם הם יגידו שאני צריך לחזור הביתה, אני אגיד להם בלב שלם שאני רוצה להישאר כאן, לפחות עוד שנה. אני רוצה לסיים את בית הספר עם כולם, להיות עם החברים שלי. ונקשרתי מאוד לאמא כאן."

מעבר לחום ולאהבה, הדבר העיקרי שהאמא השנייה של א' נותנת לו הוא התחושה שכאן הוא יכול להיות ילד. אמנם עם אחריות, אבל לא זה שצריך לדאוג לכולם, כמו שהיה בבית, אלא סתם ילד. "היום אני יודע שאני ילד טוב. אני נשמע למה שהסגל פה אומר לי לעשות. בבית לא הייתי עושה את זה. אם אני רוצה משהו מביאים לי, ואני מכבד אותם ואוהב אותם".

"אלה דברים שממיסים אותי"

המודל המיוחד של כפר מגדים לקוח מהפנימיות של SOS ילדים, שצצו באירופה אחרי מלחמת העולם השנייה, שבהן רוכזו אלמנות ויתומים מהמלחמה. הכפר הראשון הוקם בשנת 1949 בעיר אימסט שבאוסטריה. על פי עקרונות הארגון אין כאן דמות אם ודמות אב, אלא רק אמא. לא אמא ביולוגית, אבל אחת כזאת שגוערת כשצריך ומחבקת כשצריך, מכינה את האוכל שאוהבים, מנהלת שיחות אינטימיות בחדרי חדרים ובעיקר מנסה מכל הלב להחזיר את הילדים למידה של שפיות בתוך הסיטואציה הקשה שאליה נקלעו בעל כורחם.

שירה לואיס, רכזת הנוער, מובילה אותי בין פינות חמד בכפר. פינת ערסלים שבה אפשר לשכב לנוח או לקרוא ספר, גינת ירק שהילדים מטפחים. הדבר שבולט כאן הוא השקט והרוגע. את ציוץ הציפורים אפשר לשמוע גם כשהילדים חוזרים מבית הספר.

אני רואה אותם בדרכם חזרה לכפר, הולכים בחבורות קטנות, מספרים חוויות מבית הספר, צוחקים בינם לבין עצמם. השקט והרוגע כלפי חוץ לא מעידים על הסערה שבוודאי מתחוללת אצלם בפנים כל הזמן.

האמהות כאן ויתרו על זוגיות, כי המודל הייחודי של הכפר הוא בית אמהות, ולא הורות מלאה. חלק מהאמהות הביאו איתן את ילדיהן הפרטיים, ואלה גדלו עם ילדי המוסד. גם לילדים שלהן לא היה קל, כשחשבו שהילדים האחרים מקבלים את כל החום והאהבה של אמא, שאמורים להיות שמורים רק בשבילם. אבל אף אחד לא מגדיר את מגדים כמקום עבודה. זה אורח חיים.

"מי שחושבת שהמקום הזה הוא מקום עבודה, עדיף שלא תבוא,"אומרת יהודית (48), אמא בתפקיד, שחיה במגדים כבר 14 שנה. "זה או שאת פה או שאת לא פה. אי אפשר לעשות את החשבון הזה של כמה את מרוויחה לעומת כמה שאת נותנת. כשילד חולה ואת לא ישנה כל הלילה, כשילד עצוב ואת מרגיעה אותו, כשילד שהעולם שלו קרס בא אלייך כדי שתהיי חזקה בשבילו - אין לזה מחיר."

בסלון של יהודית יושבות כמה בנות, הקטנה שבהן בת 6. "יש לי שתי אמהות, "אומרת הילדה בלי להתבלבל, "אמא ביולוגית שילדה אותי, ואמא יהודית שמגדלת אותי". הילדים האחרים מסכימים שגם להם יש את אמא יהודית. "אלה דברים שממיסים אותי", אומרת יהודית בהתרגשות, "אין לי מילים להגיב על דבר כזה. אלה הדברים שגורמים לי להרגיש שאני עושה דבר אמיתי."

יהודית הגיעה לכאן ממש במקרה. היא עבדה במשרד, ובלילה היתה מאפרת בתיאטרון. יום אחד ראתה בעיתון מודעת דרושים ל"נשים לעבודה מאתגרת,"והתרגזה. "לא היו שום לוגו או הסברים, אז התקשרתי לברר מי החוצפן שמפרסם מודעה כזאת, הייתי בטוחה שזה לנערות ליווי. כשהתקשרתי, הסבירו לי מה זה וניסו לשכנע אותי. בהתחלה לא רציתי לעזוב את הבית, את העבודה, אבל בסוף השתכנעתי לבוא ליום אחד. ראיתי את המקום, והתאהבתי".

"היום אני די מתייסרת"

כמה חודשים אחר כך, יהודית החליטה לעבור למגדים. זה היה חמש שנים אחרי שהתגרשה, כשבתה היתה בת 10.

"כשהתלבטתי אם לבוא לכאן נזכרתי פתאום ביום חורפי אחד שבו לא הרגשתי טוב, ולכן לא הלכתי לעבודה. אמרתי לבת שלי שאחרי בית הספר היא יכולה לבוא הביתה במקום לסבתא, כמו שהיתה רגילה. הייתי בבית וניקיתי ובישלתי, וכשהיא באה הביתה היא אמרה: 'אמא, הלוואי שכל הזמן תהיי חולה'. היה לי קשה עם זה, שאני מגדלת את הבת שלי בשלט רחוק. נזכרתי כמה היה חשוב לה להיות איתי. אולי זה היה קצת לא אחראי מצידי, לזעזע את כל העולם שלי ולבוא לפה עם ילדה, ומה יהיה אם זה לא יצליח? אבל מה שניצח היה הידיעה שאהיה ליד הילדה שלי, שיהיה לה תמיד אוכל חם ואמא בבית."

בדיעבד, היא אומרת, המעבר לכאן דווקא פעל לרעת הבת. "היום אני די מתייסרת מהעניין הזה. הבת שלי אמרה לי הרבה פעמים: 'רציתי אמא לידי, אז נכון שאת לידי, אבל את לא .'איתיהיא היתה תמיד הדבר המובן מאליו. קודם טיפלתי בילדים, בכל המצוקות שלהם, ורק אחר כך בה. היום, כשהיא כבר בת 24 והיא לא כאן, אנחנו מדברות על זה.

"ומה הכי מצחיק? שהילדים האחרים ראו את זה תמיד הפוך - כאילו זאת היא שמקבלת הכל. היא היתה ישנה איתי באותה מיטה, מבחינתם הייתי קודם כל האמא שלה. יכול להיות שהייתי קצת אגואיסטית, והיום אני עושה לעצמי חשבון נפש בעניין הזה, אבל לטוב ולרע, זה מה שבחרתי לעשות. השיקול הראשוני שלי היה שאהיה ליד הבת שלי, שאהיה אמא טובה, ואחר כך באה האהבה למקום, לרעיון, לכל הקונספט של גידול ילדים ונתינה.

"תחשבי שעד עכשיו היו בבית הזה בערך 20 ילדים שעזבו וגדלו. 20 ילדים מתישהו יישבו בשולחן עם הילדים שלהם, ויעשו איזה מנהג שאני הקניתי להם. 20 ילדים יספרו את סיפור חייהם וידברו על הערכים שאני נתתי להם. יספרו שהיתה להם פעם אמא בכפר הזה, ושהיא לימדה אותם דברים. מבחינתי, אני יודעת שהמקום הזה הוא תחנת מעבר לילדים. אין מה לעשות, ילדים עוזבים. יש כאלה שאת נשארת איתם בקשר, ויש כאלה שלא. יש כאלה שיש איתם חיבור, ויש כאלה שלא רוצים לזכור, שמבחינתם זה דבר נורא שקרה להם בחיים. אז אולי בעוד 20 שנה הם ייזכרו בדברים הטובים. יש לי ילד שכבר לא אצלי, הוא בוגר, והוא עדיין מתקשר אלי מהסופר ומבקש מתכונים".

"מקווה להישאר עד הפנסיה"

בין תשעת המשפחתונים בכפר יש שני בתי מתבגרים, המיועדים לילדים בני 13 ומעלה. כבוגרים יש להם יותר חופש להסתובב לבד, לצאת אחר הצהריים עם חברים. כאן הם ילמדו לבגרויות, ילכו לצו ראשון, יקבלו את הכלים כדי לצאת לעולם כאנשים בוגרים. כל אחד שמצליח לצאת לעולם הגדול גורם לכולם להתמלא גאווה.

אנשי הסגל מספרים על הנער שגדל בבית המתבגרים, והיום הוא לוחם ביחידה מובחרת מאוד.

הוא גדל בבית של קלרה (58), שמגדלת היום עוד שמונה ילדים. על קיר הבית שלה יש תמונה ענקית של מפל כחול זורם בין שיחים ירוקים, ועל הקירות במסדרונות מדבקות של ציפורים וחתולים. בחצר יושבות שתי בנות על ספסל, מדברות בלחש ונהנות מהשמש. ד' עובד על המחשב בשקט, אפילו לא מקשיב לשיחה. מ' נכנסת הביתה בסערה ומספרת לקלרה בעצב שביטלו את החזרה להופעה שבה היא אמורה להשתתף. קלרה צוחקת ואומרת לה שהגיע הזמן שהיא תנוח קצת, "את כל הזמן מתרוצצת בין חוגים ופעילויות, גם כשאת עייפה". הרבה חיים, הרבה שמחה, והרגשה של בית.

קלרה, במקור מנצרת עילית, עבדה תמיד בפנימיות. אחרי שהתגרשה ושני ילדיה גדלו ועזבו את הבית, היא עברה למגדים. "אני אוהבת את הילדים האלה,"היא אומרת בשמחה, "אני בשבילם כמו אמא-חברה. יש ילדים שצריך לעבוד איתם קשה יותר, אבל זה לא מפחיד אותי. אני משקיעה מאוד בלימודים שלהם. עכשיו, למשל, הם קיבלו תעודות, וארבעת הילדים שקיבלו את התעודות הכי טובות יוצאים איתי אחר הצהריים לצ'ופר - לראות סרט ולאכול בחוץ. ככה הם מרגישים טוב, והילדים האחרים אולי מקבלים מוטיבציה. זה נראה לי אפילו קל יותר מאשר כשהילדים שלי היו בגיל ההתבגרות, כי כאן אני יודעת שיש מי שמעריך."

ג' וא' מכניסים אותי לבית המתבגרים השני, הבית של סימה (56). סימה התאלמנה כשהיתה בת 20, אחרי שילדה שני ילדים. זוגיות חדשה, היא אומרת, לא מעניינת אותה, היא כאן מבחירה. כבר שמונה שנים. אחרי השנה השישית עזבה, "הייתי חייבת הפסקה, אבל אחרי שיצאתי הבנתי עד כמה המקום מחבק וחזרתי. בתקווה להישאר פה עד הפנסיה, אולי אפילו יותר."

הילדים הנלהבים עושים לי סיור בבית ומתנצלים שלא הספיקו לסדר את החדר. הצצה לתוך ה"בלאגן", כהגדרתם, גורמת לי לחשוב שהלוואי שהחדרים של כמה נערים שאני מכירה היו מסודרים כל כך. אבל ככה הם חונכו, לסדר ולניקיון, למשמעת עצמית שיכולה להועיל בחיים. בחדרים של הבנות הקיר צבוע בסגול, אצל הבנים בכחול. ס' מספרת לסימה שהיא הולכת להסתפר קצר, אפילו לעשות קרחת, אבל סימה אומרת לה שזה אסור בכפר. ס' מתרגזת, ומוותרת.

סימה אומרת שהילדים מספרים לה על דייטים, על חברויות חדשות, "אבל בכפר אסור. אנחנו לא מאפשרים יציאות כי אנחנו לא לוקחים את האחריות הזאת, על מי הם מכירים ועם מי הם יוצאים. לילד מתבגר יש דרישות אחרות מהצעירים, צריך להבין אותו יותר. זה גיל שההורמונים משתוללים והרצון לחופש חזק מאוד".

"מייד שואלים איפה האמא"

כל האמהות במגדים מספרות על הקשר המיוחד הזה עם הילדים. כשאני שואלת את חיה (54) מה היא הכי אוהבת כאן, היא הולכת לחדר ומוציאה תמונה של תשעה ילדים מחובקים, הקטנים ביותר בני 5, מתנה שהכינו לה. "זה שווה הכל", היא אומרת בעיניים נוצצות. "את מקבלת ילדים כשהם עדיין בגן, ומגדלת אותם כשאת מבינה שאת הכל בשבילם. את צריכה לדבר בשבילם, לריב בשבילם, לשכנע את כל העולם ואשתו שלילד הזה מגיע הכל. על כל דבר צריך להתווכח, אפילו על תור לקופת חולים, כי מייד שואלים איפה אמא שלו, ולכי תסבירי שאת על תקן של אמא. היחס שלי כלפי כל ילד כאן הוא יותר מאשר לילד ביולוגי, כי אני רוצה שיהיה לו הכל, שלא יפסיד כלום. כי אם לא אנחנו, אין מי שייתן לו את זה. הלוואי עלי שלילדות שלי ולנכדים שלי יהיה כל מה שיש לילדים כאן."

חיה, גרושה פלוס שתיים (30 ו-35) גדלה במושב עם עוד תשעה אחים ולמדה בפנימיות, כי במושב לא היה תיכון. אולי זו הסיבה שהיא נמשכה לעבודה עם ילדים. כבר עשר שנים היא כאן, לפני זה היתה אחות סיעודית בקיבוץ, עבדה עם חולים מבוגרים וחיפשה שינוי. "כאן זאת עבודה עם קטנטנים, יש לי ממש ילדים קטנטנים. בהתחלה חשבתי שאהיה פה כמה שנים, אבל עכשיו אני לא רואה את עצמי עוזבת. בכל שנה אני יולדת שניים-שלושה ילדים חדשים."

היא עוצרת רגע, ועיניה מתמלאות דמעות מהתרגשות. "ככה אני, כל הזמן מתרגשת איתם,"היא מחייכת. "אני רואה את העבודה שלי כמו אמא לכל דבר: ישנה איתם, אוכלת איתם, צוחקת או בוכה איתם. אני תמיד אומרת שהיום, כדי להיות אמא, צריך רישיון. מילות המפתח של אמא זה ביטחון וכבוד. זה סוד ההצלחה, גם בבית ביולוגי, ומזל שיש לנו צוות גדול שנותן מענה לכולם. אנחנו עובדים כל הזמן זה מול זה, והמקום עצמו מכיל גם אותנו."

* * *

משרד הרווחה מטפל בכ- 7,100 כילדים ממשפחות מצוקה, מהם 2,443 בתהליך שיקומי במסגרות דומות למגדים. משרד הרווחה מתקצב את מגדים בכ- 6,000 שקלים בחודש לילד. "מה שמייחד את מגדים זה מודל אם הבית,"מסביר שמוליק כהן, מפקח פנימיות בשירות לילד ולנוער במחוז חיפה. "כפר מגדים הוא פנימייה לילדים שיקומיים, כאלו שיש להם קשיים בבית, אך אם ניתן להם את המקום הנכון ואת החינוך המתאים, הם יוכלו להתפתח, להוציא תעודת בגרות ולהצליח בחיים. בגלל הפרופיל של הכפר, עליו להקפיד לקלוט תלמידים עם הפרופיל המתאים. האמא עושה הכל בכפר, אחראית מבחינה חינוכית על הקשר עם בית הספר, ועל לבוש, אוכל והתנהגות."

כששואלים את האמהות, השכר פחות קריטי ומה שחשוב זה הפידבק מהילדים, החיבוק, כשיושבים לספר סיפורים אישיים ולשתף בכל מה שעובר. הבנות של סימה נכנסות אליה בבוקר לחדר עם תה ועוגיות, ומספרות מה עבר להן בראש בלילה. קלרה לוקחת את הילדים לבילויים בחוץ, ועל הדרך שומעת סיפורים. "אמא-חברה כזה", אומרת לי כל אחת מהן בנפרד.

הילדים שמגיעים לכאן אמנם מופנים מרשויות הרווחה, אבל לדבריו של בנצי בירם, מנהל הכפר, יותר מ- 90אחוזים מהילדים שמגיעים לכפר מגיעים בהסכמה משותפת של ההורים או המשפחה. "אני תמיד אומר למשפחה שהיום המשפחה במשבר, ושכשהוא ייפתר הילדים יוכלו לחזור הביתה. לכן מקפידים גם לשמור על הקשר עם המשפחה, יש דיונים מול משרד הרווחה על עתיד הילדים, והם משולבים בלימודים ובפעילוית בקהילה הרגילה במגדל העמק."בירם, עובד סוציאלי בהכשרתו, מספר שלצד הצלחות של ילדי הכפר יש גם כישלונות. "אלה ילדים שלא הצליחו להשתלב בחברה החיצונית, וזה מה שמאוד קשה. אבל אנחנו מקבלים תמיכה גדולה מרשויות הרווחה, שעברו מהפכה בשנים האחרונות, והן שמות דגש על מוגנות הילד. כשאתה מוציא ילד ממשפחה ביולוגית, יש לך כל הרצון שהוא ירגיש הכי בטוח שאפשר."

batchene@israelhayom.co.il