כאב לשלוש בנות חוויתי בחיי את כל סגנונות הריקוד הקיימים: בלט קלאסי, ג'אז, היפ הופ, סטפס, מחול מודרני, מחול פוסט מודרני, ועוד כל מיני המצאות של מורים לריקוד. אני יכול לומר בביטחון מלא שלמרות השקעה בת חמש ספרות, אף אחת מהבנות הגדולות לא מהווה איום על מעמדו של ברישניקוב, אבל דווקא הקטנה עושה סימנים של כישרון עדין בתחום. החזרות למופע המחול של סוף השנה החלו כבר בתחילת השנה. פעמיים בשבוע ליווינו את הילדה לחוג, עמדנו לצידה במאבקים על הסולו, אשתי הפיקה לה בגדים מתאימים, ולמרות שהיא רק בכיתה ב', היא התמודדה עם הלחץ בצורה בוגרת ושקולה, ולאורך השנה בכתה אולי פעמיים. אני כשלעצמי שבעתי מכל הטררם שמגיע בסוף כל חוג, וזו גם הסיבה שהחוג האהוב עלי הוא קרמיקה, שם אין טקסים או פסטיבלים. מקבלים קערת חרס מהתנור וזהו, ממשיכים הלאה בחיים. אבל את מי מעניין מה אבא חושב? בחודש האחרון כבר הורגש מתח עז באוויר. בתי בקושי נראתה בבית, והשמועות אמרו שהיא סגורה במחנה אימונים בווינגייט, משם היא משוחררת מדי פעם לשנת לילה קצרה בבית. כשקיבלנו סוף סוף את ההזמנה לאירוע הסיום, היינו על סף התמוטטות עצבים. הילדה נתנה לנו סקירה מקיפה על המופע המתוכנן, איך היא נכנסת לבמה, עם איזו תאורה ובאיזו תנועת אגן. היה ברור לי שהיא-היא כוכבת המופע, שחייה עומדים להשתנות, ושגם מעמדנו הרעוע בקהילה יקבל סוף סוף תפנית חיובית. כהורים גאים הזדרזנו לרכוש כרטיסים לחצי משפחה - דודים, סבים וסבתות, וסתם אנשים שעברו באותו רגע ברחוב. 50 שקלים לכרטיס כפול שמונה אנשים זה לא מעט כסף, אבל כשאתה יודע שלפניך אירוע היסטורי חד-פעמי, אתה לא עושה חשבון. "אל תשכח לטעון את הסטילס ותביא גם מצלמת וידיאו", ביקשה אשתי. למה בכל הבתים הישראליים שאני מכיר מוטלת מלאכת הצילום על הבעל? מה הקטע הזה? עוד כשחיברו לנו את המנגל התקוממתי וטענתי שזו טעות לתת לגבר אחריות שגדולה עליו בכמה מספרים, אבל בנושא הצילום חמור הדבר שבעתיים. אני כבר לא צעיר. אני לא רואה הכי טוב, הידיים לא יציבות, ואני שונא להידחף כדי להשיג תמונה טובה. אני גם יודע שכל התמונות ישכבו בתיקיית "המסמכים שלי/התמונות שלי/2012/סוף שנה/בלט" ולא יודפסו לעולם. אבל כל התירוצים האלה לא עזרו לי. תיק הצילום שוב נפל עלי. הגענו למקום חצי שעה קודם, והעברנו את הזמן במינגלינג עם ההורים האחרים. בדרך כלל אנחנו רואים אותם בחטף, בחניה מחוץ לחוג. הפעם פגשנו אותם פנים מול פנים, מה שאיפשר לנו לפתח שיחה אמיתית. "גם אתם פה, אה-" "כן". שתיקה. "מצאתם חניה קרוב-" "כן". שתיקה. "חמודות, אה-" "כן, מאוד". "מקומות טובים, אה-" "כן, מאוד". "מישהו רוצה מסטיק? יש גם עוגת כושי". הסבא והסבתא והדודים הגיעו עצבניים אחרי שעה וחצי בפקקים ואחרי שנאלצו לבטל תוכניות קודמות. הבטחתי להם שהמאמץ יהיה כדאי ושהם לא יתאכזבו. האורות כבו, מצלמות נשלפו, האינסטגרמים חוברו, ואז החלה המוסיקה. הילדות פרצו לבמה באופן מאורגן, כשהן משתדלות לקפץ ולנוע לפי קצב המוסיקה. לפעמים זה הצליח, לפעמים לא. אבל מה זה חשוב, הן היו חמודות! ניסיתי לאתר את הבת שלי, שחוללה על הבמה בין 100 בנות אחרות. "הנה היא, החמודה!" צעק גבר חסון מאחוריי. "דובשנית קטנה!" ואכן, הבחנתי שהוא מצביע על ילדה חמודה שאינה מסרבת לאף דובשנית, וכנראה גם לא למיני מתיקה אחרים שנקרים בדרכה. אשתי חשבה שאני אכזרי, אבל מה לעשות, לפעמים האמת כואבת. לרגע היה נדמה לי שראיתי את הבת שלי מסתתרת מאחורי ילדה אחרת, אבל קשה לי להתחייב על זה. פתאום אשתי צבטה אותי בחוזקה וצעקה: "זאת היא!" ניסיתי לכוון אליה את המצלמה ביד אחת ואת הווידיאו ביד האחרת, תוך כדי הפעלת זום כדי שלא אחטוף אחר כך על החובבנות שלי. התברר שזו לא היתה היא, ואלו בכלל בנות מכיתה ג'. הנאמבר הסתיים בפיצוץ עז, וכל הבנות נשכבו על הרצפה כמו אחרי הפצצה גרעינית. כנראה הקטע היה בשיתוף הג"א, אז שתינו כוס מים ונרגענו. עשיתי חשבון שאם יש 100 בנות במופע של שעה ו-20, לכל ילדה יש קצת פחות מדקה של חשיפה בימתית. מדכא. המוזמנים שלי הראו סימני מצוקה. הסבים ניקרו מעייפות, הסבתות פיטפטו, הדוד פיהק והדודה קראה אי-מיילים באייפון. הרגשתי שאני מאבד אותם. "הנה, הנה", הערתי אותם, "עכשיו זאת הקבוצה שלה". הריקוד השישי היה קטע היפ הופ, שאני קראתי לו "חמאס איז אין דה האוס" משום שגם הוא הסתיים בפיצוץ. אגב, גם פה הבת שלי לא השתתפה(!). מאוכזב ועייף החלטתי שזה הזמן לצאת לשירותים. בדיוק כשקמתי, אשתי טילטלה אותי. "הנה היא, שם, משמאל!" הנפתי את המצלמה, רק כדי לפגוש פנים מול פנים את האור האדום המהבהב שמבשר על אפס מקום בזיכרון. מחקתי מייד מהמצלמה 50 תמונות מיום ההולדת של חמותי וסרט וידיאו של טיול בנות מצווה מלפני שנה. מה הסיכוי שנעשה משהו עם התמונות האלה? עד שהתפנה זיכרון במצלמה, הילדה נעלמה ונותרה כצל בזיכרון שלי. אשתי הפיגה את הייאוש הכללי בהבטחה ש"עד כמה שהיא יודעת" מתוכנן לרקדנית שלנו עוד קטע. הבטתי בהורים שלי ובהורים שלה. הם רצו לחנוק אותנו. הקטע הסתיים. יצאתי מהאולם בצעד תימני ומיהרתי לשירותים. לרשותי עמדו שתי דקות. מה כבר יכול לקרות, שאלתי את עצמי. מתברר שהרבה. כשחזרתי, ראיתי על פניה של אשתי את גודל הטעות שעשיתי. לפי כל חוקי מרפי (למה אף פעם אנחנו לא נשמעים להם), בזמן שביליתי בשירותים, הקטנה רקדה. ולא רק אני פיספסתי. ברגע הקריטי הוריי נרדמו, הסבתא השנייה קינחה את האף והסבא פתח חבילה של ורטרס אורגינל. אשתי הסתבכה עם המצלמה, הדודים ניסו לעזור לה, אבל מרוב לחץ מחקו את מה שכבר צולם, ועד שהמצב התייצב הכל נגמר. בדרך הביתה ניסיתי לחשב כמה אירועי סוף שנה עוד מתוכננים לי בחיים האלה. כמה מחולות היפ הופ, ג'אז, מחול מודרני ולא מודרני עוד אוכל להכיל? רגע לפני שהיא נרדמה ניגשתי למיטה של הבת האהובה שלי, ליטפתי את ראשה ונשקתי לה. "אני ואמא מאוד גאים בך", אמרתי לה, "אבל אולי בשנה הבאה תעברי לקרמיקה-" לכל הטורים של יאיר ניצני, היכנסו לכתובת: www.yairnitzani.com
