אין משמעות. "הייתי רקדנית בלט מורעלת בת 20, שהגיעה מקריית טבעון לבלט הישראלי בתל אביב, כשנפצעתי בברך והרופאים הבהירו לי שהמפרקים שלי לא בנויים לעבודה יום-יומית מאומצת שכזו. החלטתי שאם אני לא יכולה ללכת עד הסוף עם הבלט, אז אני לא עושה את זה בכלל. פרשתי. פתאום לא היתה משמעות לחיי. שמתי הכל בצד בשביל הבלט והכל היה בעדיפות שנייה. החבר, החברות, המשפחה - כולם היו אחרי הבלט, ועכשיו, לכי חפשי חיים. נזכרתי בטיול בנות שעשיתי עם אמא לאיטליה והחלטתי: אני נוסעת למילאנו. האופציה ההגיונית שעמדה מולי כדי להתפרנס היתה דוגמנות. הרי אני מגיעה לבירת האופנה". בני ישראל. "אני חצי הודית. אמא ממוצא הודי ואבא רומני. השנה הגעתי להודו כדי לדגמן, וזה היה מדהים, איך פתאום נראיתי הודית ברגע שלבשתי את הסארי. בהתחלה נבהלתי מהלכלוך, מהצפיפות ומהרעש, אבל כשהסתגלתי זו היתה חוויה מרגשת ואותנטית. הגעתי לבית חב"ד ושם היכרתי את זקן הקהילה של 'בני ישראל', הזרם שאליו שייכת משפחתי. הוא הוביל אותי לטיול שורשים שלא אשכח לעולם. אני עם סבתא שלי בטלפון, והיא בוכה ומנחה אותי בדיוק לאן ואיך להגיע. ביקרתי בבית היתומים של סבא שלי ובבתי הכנסת שהמשפחה שלי התפללה בהם. גם הציעו לי להשתתף בגירסה ההודית של 'רוקדים עם כוכבים', אבל לי הספיקה פעם אחת בריאליטי. פניי מועדות כרגע ליבשת אחרת". גוף. "עד היום אני משחזרת איך ברטה ימפולסקי היתה נוזפת בי כשהבאתי לחזרות בקבוק מיץ ולא בקבוק מים. אף פעם לא היה לי גוף של רקדנית טיפוסית. לא הייתי אף פעם רזונת והיו לי חזה ואגן רחב, וזה לא הפך אותי לרקדנית פחות טובה. כשהפסקתי לרקוד בבת אחת רזיתי מאוד כי מסת השרירים שלי ירדה. היום בתור דוגמנית אני מאוד מקפידה על תזונה בריאה ועל אימונים בחדר כושר. תחזוקת הגוף שלי היא חלק בלתי נפרד מהמקצוע הזה, ואף מילה על זה שאני בקושי מטר ושבעים ס"מ. אין סיכוי שאני עושה תצוגות מסלול. אני עולה על המסלול רק כשאני הפרזנטורית של החברה המציגה ואני פותחת או סוגרת את התצוגה". דירה. "קניתי בכספי הדוגמנות שהרווחתי דירה משלי בטבעון, מקום הולדתי, ואני גאה ברכישה הזו שהפכה אותי לאישה עצמאית. זה אקט מעצים ואני חייבת להודות שלקנות דירה זה הרבה יותר כיף מלקנות עוד זוג נעליים. עם יד הלב, אני קצת מכורה לנעליים, אבל הן מאבדות מהר מאוד מערכן ונשחקות, בעוד דירות רק משתבחות וערכן עולה עם השנים". החלטה. "אחרי חמש שנים של דוגמנות, שנתיים של לימודי משחק בלונדון תוך כדי עבודה אינטנסיבית על המבטא הישראלי, והשתתפות בכל מיני פרויקטים של משחק, החלטתי ואני מבצעת. בסוף החודש הזה אני ממריאה ללוס אנג'לס לנסות את מזלי. עבדתי בכל אירופה, נסעתי בכל העולם אבל בלוס אנג'לס עוד לא הייתי. כבר יש לי דירה, כבר מתוכננות לי פגישות ונראה מה ילד יום. ברור שאני חולמת על אוסקר. אני מתכוונת לרכז את כל הכוח והאנרגיות למשחק, ואם כבר משחק אז לוס אנג'לס". ואליום. "פרויקט הסיום שלנו בבית הספר למשחק היה המחזה 'מלאכים באמריקה' של טוני קושנר. שיחקתי את הארפר, אשתו של עורך הדין המורמוני, שבמשך כל המחזה נוטלת ואליום וחיה בהזיה. הוכחתי לעצמי שאני יכולה לעשות הכל אם רק יבקשו ממני להיכנס לדמות. אני יכולה להיות דוגמנית הקוסמטיקה המתוקה והחייכנית, ואני יכולה להיות נערה בהפרעה. קוראים לזה להיות שחקנית, לא-" זעים ג'מאל. "זעים הוא מעצב שמלות מלונדון, הודי במוצאו, ואני מעריכה את עיצוביו. בפסטיבל קאן האחרון היתה לי הזדמנות ללבוש את שמלותיו, מפוארות וגדושות באבני סברובסקי, שכאילו עוצבו במיוחד לשטיח האדום. עם האיפור המוקפד והשיער העשוי הרגשתי מצוין בקוקטיילים". חוזק פנימי. "הייתי ילדה שקטה, אפילו מופנמת. בלרינה שקטה כזו, על גבול החננה, שאכפת לה רק מהלימודים ומהבלט שלה. אף פעם לא הייתי מלכת הכיתה, אבל גם לא הייתי מאלו שמציקים להם ומתעללים בהם. היה לי החוזק הפנימי לשדר 'אלי אל תתקרבו'. אם היה נעשה חוסר צדק והיו מציקים לחלשים ממני, מייד הייתי מתגייסת לעזרתם. תמיד הייתי שם בשבילם". טלטלה. "בחגיגות הסילבסטר של 2012 הייתי בתאילנד. נכנסתי לבר עם ידיד שלי מלונדון ובבת אחת היכתה בי תופעת הזנות. ישבה שם על הבר נערה צעירה, אולי בת 13, אולי בת 16, זה ממש לא משנה, עם גבר אירופאי שנראה בדיוק כמו אבא שלי והחברים שלו. זה ברור שהיא ישבה שם בשביל ה-100 דולר שהוא שילם. לא יכולתי לעצור את הדמעות. כל יום שעבר בתאילנד חשף את גודל התופעה השערורייתית של ניצול הקטינות והסחר בנשים. משהו חייב להיעשות בנדון. יש שם קשר שתיקה בעניין וקשה לי מאוד להשלים עם זה". ירח מר. "הסרט הזה של רומן פולנסקי הוא אחד הטובים שראיתי. הוא אמנם אפל, אבל עשוי כמו שצריך למרות שהוא ישן יחסית. בכלל, אני מאוד מתחברת לסרטים שיש להם טוויסט בעלילה. הוא אמנם לא זכה להצלחה גדולה כי היה שנוי במחלוקת בגלל סצנות המין הנועזות שבו, אבל לדעתי יו גרנט עשה שם תפקיד משמעותי ראשון". כן חיכתה לי. "אחרי שגרתי במילאנו וממנה יצאתי לעבוד בכל אירופה, קבעתי את מקום מגוריי בלונדון, ואני גרה שם כבר חמש שנים. זה הבית השני שלי. ישראל היא הבית הראשון, עם השורשים, המשפחה, החברים, ולונדון הבית השני, שם יש לי עבודה, חברים, ביטחון כלכלי, ושקט שאני זקוקה לו. אמנם פניי מועדות כרגע ללוס אנג'לס אבל אני ממש לא אומרת די וביי ללונדון". לוליטה. "את 'לוליטה' של ולדימיר נבוקוב קראתי כשהייתי בת עשרה. את פרויקט הגמר שלי במגמת המחול בבית הספר לאמנויות ויצו חיפה הקדשתי ליצירה המופתית הזו ואת כל הכוראוגרפיה לריקוד בניתי בהשראת הספר". מיינסטרים. "אני ממש לא אדם של מיינסטרים. אנשים קונבנציונליים משעממים אותי. בתאילנד הלכתי לראות מופע דראג של ליידי בויז ונכנסתי אל מאחורי הקלעים כדי לפגוש את הדמויות המסקרנות האלה. מאז הילדות אני כזו, ועד היום אני מחפשת את האחר, את המיוחד, את זה שהוא לא כמו כולם. באהבה? באהבה אני צריכה גבר שיהיה טוב לב ושהחיבור שלי איתו יהיה מהמקום הכי נקי וטהור". נתי. "כשנולדתי חברה של סבתי הגיעה לבית החולים והעניקה לי בובה שלימים קראתי לה נתי. היא ממש לא אידיאל היופי, שיער שחור קצר ועיניים כחולות, די דומה לצ'אקי, הבובה הרוצחת, אבל היא הולכת איתי לכל מקום. היא עברה איתי מטבעון לתל אביב, אחר כך למילאנו, עכשיו היא איתי בלונדון. היא תטוס איתי גם ללוס אנג'לס". סקסית. "יצא שרוב הקטלוגים והקמפיינים שעשיתי הם של בגדי הלבשה תחתונה ובגדי ים. גם העונה הזו אני הפרזנטורית של 'אקספוז', שמשווקת הלבשה תחתונה ובגדי ים, ואין לי שום בעיה עם זה. אני ממש לא נבוכה או מתנצלת. אני מתייחסת לזה כעבודה לכל דבר וזה מבחינתי נהדר להתעסק בכמה שפחות בגדים. כנראה הנתונים שלי מתאימים, ואני מרגישה הכי נוח לעמוד מול צלם בתחתונים ובחזייה. אם הוא ייתן לי הוראה להיות סקסית אז אני אכנס לדמות סקסית, אבל כשטיילתי בפסח עם אחי הקטן ברמת הגולן נטולת איפור ובנעלי התעמלות, זה הסופרלטיב האחרון שהיו מרעיפים עלי". עמק. "כשאני עולה צפונה ומגיעה לנקודה הזו של הגבול בין עמק זבולון לעמק יזרעאל, וכל כולו של העמק נפרש לפניי, אני מרגישה שחזרתי הביתה. אני מחכה לרגע הספציפי הזה בכל פעם שאני מגיעה לטבעון. אני ישנה תמיד בבית של ההורים שלי כי את הדירה שקניתי השכרתי, ואחי בן ה-17 שהשתלט על החדר שלי מפנה לי אותו. אין ספק שטבעון היא תבנית נוף ילדותי, ובה כל הבנים הלכו לשחק כדור מים והבנות הלכו לרקוד בלט". פרימה בלרינה. "היה לי ברור שאני הולכת להיות פרימה בלרינה בניו יורק סיטי בלט. זה היה החלום מגיל 4 ולשם כיוונתי. חייתי בהוויה של בלרינה והמשמעת העצמית טבועה בי עד היום. כמו שהייתי תמיד מדוגמת עם הגולגול בשיער ובגד הגוף והגרבונים, ככה אני אגיע לעבודה, בזמן, עם כל הנכונות לתת מעצמי. אי אפשר להוציא ממני את המשמעת העצמית הזו אחרי 20 שנה. הדוגמנות מאפשרת לי להיות לא מוגבלת בבילויים בלילה או בשעות שינה, ליהנות מנופים מקסימים, ובעיקר מאפשרת לי להרוויח כסף ולא להתנצל". צ'אנס. "הגעתי למילאנו עם המון כוח רצון אבל עם אפס ניסיון בדוגמנות. בלרינה מטבעון, בלי נתונים רגילים של דוגמנית, על נעליים שטוחות ובלי טיפת איפור על הפנים. התחלתי להסתובב בין הסוכנויות ושמעתי המון לאווים. עד שסוכן אחד צעיר שם לב אלי ואמר לי: 'את קטנה, אבל מיוחדת, בואי ניתן צ'אנס'. בתוך חודש התחלתי לקבל קטלוגים וקמפיינים". קאן. "השתתפתי בפסטיבל קאן האחרון בגלל סרט קצר ששיחקתי בו שנקרא 'Soulmates'. הייתי הזרה היחידה בהפקה פקיסטנית שכל כולה צוות פקיסטני. הוא מספר על אהבה נכזבת בין מוסלמי ליהודייה. הצילומים היו חוויה גדולה, עם רגעים שבהם קפאתי מקור ונרטבתי מגשם זלעפות. חוויתי את ה'Fame and Glory' על השטיח האדום ואת האנרגיה הזו ששוררת שם". ריתמוס תרבותי. "אני מכורה לקצב של ההתרחשות התרבותית בלונדון. תמיד יש שם מה לעשות. מחזות זמר, הצגות תיאטרון, מופעי בלט, תערוכות, והכל בהיצע ענק שקורה כל יום. התערוכה האחרונה שראיתי היא רטרוספקטיבה למעצב הנעליים האהוב על הסלבס, כריסטיאן לובוטין. הנעליים שהוא עיצב מצדיקות את המשפט הידוע שטבע: 'כל נערה רוצה להיות נערת שעשועים'". שותתת דם. "היו מקרים באימוני הריקוד שהייתי פותחת את נעלי הפוינט שלי, אחרי שעמדתי שעות על קצות האצבעות, והייתי מוצאת את האצבעות שלי שותתות דם. מין הדחקה כזו, של שאיפה וכוח רצון מברזל להגיע לפוינט המושלם עד שלא הרגשתי בכלל שאני פצועה. הצורך הזה, לרצות ולהיות ילדה טובה, הוא חיסרון רציני שנטבע בי מתקופת הריקוד ולעיתים הוא מקטין אותי בתור אדם. אני מגיעה לסט של צילומים וחשוב לי לרצות את כולם. לרצות את הלקוח, לרצות את הצלם, לרצות את עורכת האופנה. בצילומים למדור הזה עמדתי תחת שמש קופחת חמש שעות, עם וירוס של הקאות ושלשולים, ולא פציתי פה. למה לא אמרתי מילה? ככה אני. בלרינה. שותקת ועושה את המקסימום. שכולם יהיו מרוצים". תיאוריה. "העולם הוא כמו מגרש כדורגל. יש שחקנים שמשחקים על המגרש ויש קהל צופים שיושב מסביב. מבחינתי אני מרגישה שאני שחקנית על המגרש. בגיל 26 אני לגמרי חיה את המשחק. לעיתים אני טועה, נפצעת, כואב לי ואני בוכה אבל אז קמה מחדש על הרגליים וממשיכה לשחק. אני מתאכזבת, אני כועסת, אני מנצחת, אני מפסידה, אבל אני שם על המגרש, אקטיבית וחיה, לא צופה מהצד במתרחש".
