זה נשמע כמו מדע בדיוני. מקררי ענק, שבהם "נחים" אנשים שהוקפאו רגע אחרי מותם, מחכים ליום שבו יימצאו פתרונות לזיקנה, למחלות, ובעיקר לדבר שהיום הוא הבטוח ביותר - המוות. באותו עתיד, שבו המדע יתקדם מספיק, כבר יידעו להפשיר את האנשים המוקפאים מלאי התקווה. ואז תהיה כאן תחיית המתים האופטימיים, אלה שניסו לנצח את המוות וחיפשו פתרון אחר מאשר להיקבר באדמה, והם יתעוררו לעולם עתידני מפואר ויצחקו על כל השאר שנקברו באדמה.
בעוד שלרבים הרעיון הזה נשמע סביר כמו הסיכוי שנטוס בסופ"ש לחופשה מפנקת על המאדים, מאות אנשים ברחבי העולם כבר עובדים על מחקרים לקידום הרעיון, ואף מבצעים את הליך ההקפאה, בשאיפה למצוא בעתיד את הפתרון להפשרת הגוף והחזרתו לחיים.
רק בשבוע שעבר געש העולם כשבית משפט באנגליה פסק שגופתה של נערה בת 14, שמתה מסרטן נדיר, תוקפא לבקשתה, כדי לקבל את הסיכוי לחזור לחיים אם וכאשר יימצא מרפא למחלתה. "הקפאה קריונית" נקרא התהליך, ניסיון לשמר חיים על ידי שימור הגוף בטמפרטורות נמוכות מאוד. תיאורטית, כל אדם שהרפואה של היום אינה יכולה לעזור לו, יוכל לשמר את גופו לעשרות, מאות או אלפי שנים, עד שתימצא הטכנולוגיה שתוכל לשקם אותו.
"אני חושבת שהקפאה קריונית תאפשר לי לקבל סיכוי להחלים ולהתעורר, אפילו בעוד כמה מאות שנים", כתבה הנערה לבית המשפט כחודש לפני מותה, בניסיון להסביר למה היא רוצה לעבור את ההליך הלא שגרתי. "אני לא רוצה להיקבר מתחת לאדמה. אני רוצה לחיות לאורך זמן, ואני מאמינה שבעתיד ימצאו תרופה מרפאה לסרטן שממנו אני סובלת ויעירו אותי. אני רוצה לקבל את הסיכוי הזה, זו הבקשה שלי".
השופט, שהתרשם מאוד מהבקשה, אישר אותה, ולפי עורך הדין של הנערה שהתראיין בתקשורת המקומית, "היא שמעה על פסק הדין וקראה לשופט גיבור". ב־17 באוקטובר, כשבועיים לאחר פסק הדין, הנערה הלכה לעולמה, וגופתה הועברה לשימור והוטסה לארה"ב.
היא לא הצעירה היחידה שביקשה לבצע את ההליך הזה. ב־17 בינואר 2013 מתה באריזונה בארה"ב קים סוזי בת ה־23 מגידול ממאיר בגזע המוח, ולבקשתה הועברה מייד לאחר מותה להקפאה קריונית בארגון "אלקור" באריזונה בארה"ב בניסיון לשמר את חייה. קים בחרה לשמר רק את ראשה.
• • •
תיאוריית ההקפאה הקריונית עלתה לראשונה ב־1962, בספר "The Prospect of Immortality" ("הסיכוי לחיי נצח"), שפירסם מורה לפיזיקה ממישיגן בשם רוברט אטינגר. הספר שטח בפני העולם את רעיון ה"קריוניקס" ואת הטכנולוגיה הדרושה לקידומו.
מאז הוקמו שלושה ארגונים ללא מטרות רווח המאפשרים לחבריהם לשמר את גופתם לאחר המוות. שניים מהם בארה"ב - Cryonics בדטרויט, מישיגן, ו־Alcor בסקוטסדייל, אריזונה; ואחד ברוסיה - "קריורוּס" שבמוסקבה. כיום משומרות בשלושת המוסדות כ־350 גופות.
"אף אחד לא יודע בדיוק מה יכול להיות בעתיד, אבל אין ספק שאם קוברים או שורפים את גופתך, אין סיכוי שתוכל לחזור פעם לחיים", אמרה לנו השבוע הילרי מקקאול, עובדת "קריוניקס". "אנשים מוכנים ורוצים לקחת על עצמם את הסיכון, כי הם רוצים לחיות עד כמה שאפשר. אף אחד לא יכול להגיד שהטכנולוגיה של הקפאה קריונית היא בלתי אפשרית, פשוט כי אף אחד לא יודע בוודאות מה יהיה בעתיד".
טכנולוגיית השימור מתחילה ברגע שהאדם מוגדר כמת. לפי תיאוריית הקריוניקה, יש חשיבות רבה להתחיל את התהליך דקות ספורות לאחר הכרזת המוות, כדי לבצע שימור אופטימלי של פעילות המוח והרקמות. במקרים מסוימים אפשר לבצע את התהליך גם שעות בודדות לאחר המוות, כיוון שגם בטווח הזמן הזה עדיין יש הרבה תאים חיים ברקמה, במיוחד אם הגוף נשמר מייד בקירור.
הגדרת המוות כיום היא "הפסקה בלתי הפיכה בפעילות המוח", אך לטענת תומכי הקריוניקה היא תשתנה בעתיד, "כשהרפואה תבין שיש עוד אפשרויות". מייד אחרי שאדם מוכרז מת על ידי הרופאים, צוותי החירום של הארגון ניגשים אל מיטתו, ובעזרת תרופות מייצבים את הגוף כדי לספק למוח מספיק חמצן ודם לשמירה על פעילות מינימלית של המוח. הגוף נארז מייד בקרח, ומזריקים לו הפרין (חומר נוגד קרישה), כדי למנוע היווצרות קרישים בדם. מוציאים את המים מתאי הגוף, ומחליפים אותם בחומר המבוסס על גליצרול, המשמש מעין אנטי־פריז. המטרה היא להגן על הגוף מנזקי הקפאה אפשריים, כמו היווצרות גושי קרח בין התאים, שיפשירו בבת אחת.
לאחר מכן מקפיאים את הגופה בקרח יבש במעין אמבטיית קרח, ומוסיפים לקררה עד לטמפרטורה של מינוס 130 מעלות. בשלב הזה היא מועברת למתקן השימור, שם היא מונחת בתוך מיכל מתכת מלא בחנקן נוזלי, בטמפרטורה של מינוס 196 מעלות. המיכלים נשמרים הפוכים, כשהראש כלפי מטה, כדי שגם במקרה הקלוש ביותר של דליפה, הראש יישאר שקוע בנוזל. מכאן והלאה נותר רק לחכות ולקוות לטוב.
• • •
ארגון "קריוניקס" הוקם ב־1967. הוא מציע לחבריו הקפאה של כל הגוף במחיר של 28 אלף דולר, מחיר נמוך בהרבה מזה שמציעים המתחרים. עבור הובלה, העברה, שימור בעלי חיים וכדומה, נדרשת תוספת תשלום. בארגון מתגאים בעובדה שכרגע נמצאות במקרריהם 145 גופות, או "מטופלים", כפי שהם מעדיפים להגדיר את האנשים המשתמשים בשירותיהם. לארגון כ־1,300 חברים, המשלמים דמי חבר "כדי להראות רצינות ולתמוך בארגון ובמחקר".
בארגון מדגישים שהמחיר הנמוך יחסית אינו טמון בכך שהם נותנים טיפול פחות טוב מהמתחרים, אלא שהם באמת מאמינים שהסכום מספיק כדי לממן את השימור והטיפול, ושהם רוצים שהרעיון יגיע לכמה שיותר אנשים.
ארגון "אלקור הארכת חיים" הוקם ב־1972 בקליפורניה. בשנת 1994 עבר לפעול באריזונה, בעיקר מתוך מחשבה עתידית על הצורך להגן על מבנה האחסון לאורך עשרות ואף מאות שנים מנזקי טבע כמו רעידות אדמה, שהן נדירות מאוד באריזונה.
עבור הקפאת כל הגוף גובה הארגון 200 אלף דולר, מתוכם 115 אלף דולר לשימור וטיפול בחולה, 60 אלף דולר על הליך הקריוניקה ועוד 25 אלף דולר לקרן המחקר. הקפאת המוח בלבד, מתוך שאיפה שבעתיד אפשר יהיה לשחזר את הגוף, עולה 80 אלף דולר. העלות היא בעיקר על תפעול לאורך זמן בלתי מוגבל.
מתקני ההקפאה של "קריוניקס" במישיגן. כיום משמרים שלושת הארגונים העוסקים בכך כ־350 גופות // צילום: אי.אף.פי
"זה לא שיסתובבו פה פעם ראשים מדברים", צוחק ד"ר מקס מור, מנכ"ל ונשיא החברה בשיחה מאריזונה, "אלא שאנחנו משוכנעים שכשיהיה אפשר להפשיר את המוח, יהיה אפשר גם לשחזר גוף, לבנות גוף מחדש ולתת לאדם גוף חדש, צעיר, משודרג. אולי לפי הדנ"א, אולי שחזור רקמות, אולי אפילו רובוטים, אי אפשר לדעת. מי רוצה לקום אחרי שמת בגיל 95 ולהישאר באותו גוף, אם יש לו אפשרות לחדש?"
על התשלום המינימלי יכולות להיות תוספות. אם אתם גרים מחוץ לארה"ב או לקנדה, למשל, תידרשו להוסיף 2,500 דולר עבור ההליך, ואם אתם לא חברים של חברים בארגון, תשלמו תוספת של 50 אלף דולר.
"אלקור" מתגאה ב־149 "מטופלים", השמורים במקררים בבניין מיוחד ומאובטח, וביותר מ־1,000 חברים ברחבי העולם. הארגון מונה בסך הכל כתשעה עובדים, אבל עוד עשרות מתנדבים ברחבי ארה"ב, כולל קרן מחקר ומנתחים, שלא מוחזקים במשרה מלאה, כי בינתיים אין הרבה מקרים.
שני הארגונים האמריקניים ממומנים בעיקר מדמי החבר השנתיים (1,250 דולר לכל החיים בקריוניקס, 525 דולר לשנה באלקור, ויש הנחות לחברי משפחה נוספים, סטודנטים, גמלאים וכדומה).
הארגון הרוסי, "קריורוס", הוקם ב־2003, ומתגאה ב־51 מטופלים, נוסף על 19 בעלי חיים, בהם חתולים, כלבים, ואפילו ציפורים. על פי רשומות הארגון, ב־2012 הוקפאה בו גם גופתו של אדם ישראלי (זהות ה"מטופלים" בכל שלושת הארגונים, מלבד אלה שדיווחו על התהליך בעצמם או ביקשו לעשות זאת, חסויה לחלוטין). כאן גובים 12 אלף דולר עבור שימור המוח ו־38 אלף דולר עבור שימור הגוף כולו, לא כולל עלויות נוספות לתושבי חוץ.
• • •
בעקבות הידיעות על הקפאת גופתה של הנערה הבריטית געשו הרשתות החברתיות בביקורות קשות נגד הארגונים המקפיאים. "שרלטנים", "מוכרי חלומות" ו"גזלני כספים" היו רק חלק מהתגובות, ובעקבותיהן מיהרו ב"אלקור" לפרסם בתחילת השבוע הצהרה כדי להגן על שמם הטוב.
"ליבנו יוצא אל הצעירה הבריטית, שהקרב שלה עם הסרטן הסתיים בעצב", נכתב בהודעת הארגון. "כמו שניתן טיפול ניסיוני לחולים גוססים, במטרה להציל את חייהם, קריוניקה הוא טיפול ניסיוני, עם תוצאה שעדיין לא ידועה. מטרתו אינה להחיות מישהו בטכנולוגיות עכשוויות, אלא לשמר אדם בצורה מספיק טובה כדי שטכנולוגיות העתיד יוכלו להחיות אותו ולרפאו".
ד"ר ג'רי למלר, מראשי "אלקור", 2002. הארגון נדד מקליפורניה לאריזונה בגלל חשש מרעידות אדמה // צילום: רויטרס
"הרבה אנשים התחילו להגיד עלינו דברים לא טובים בעקבות פרסום המקרה של הנערה", מדגיש ד"ר מור בשיחה עם "שישבת". "אבל חשוב שיידעו שאנחנו לא מוכרים לאנשים חלומות, כי אנחנו לא אומרים שאנחנו יודעים איך לעשות את זה היום. ברגע שאתה שמור בהקפאה, אתה יכול להישאר ככה עוד אלפי שנים, עד שיְפתחו את הטכנולוגיה שתדע להפשיר את גוף האדם בצורה הנכונה.
"נכון, אנחנו לא יודעים להפוך כרגע את המת לחי, ולא מבטיחים שזה יקרה. זה רק עניין של המתנה, ואם האלטרנטיבה היא למות בלי סיכוי לחיות, ההצעה שלנו נשמעת לי עדיפה.
"אבל את לא יכולה לבוא ולהגיד שאם אי אפשר לעשות משהו היום, לא יוכלו לעשות אותו לעולם. ניתוח לב פתוח נראה פעם כמו דבר בלתי אפשרי. לפתוח למישהו את בית החזה, לשחק עם הלב ואחר כך שהוא יתנהג כרגיל?
"בשנות השישים אף אחד לא חשב שאפשר יהיה לנחות על הירח. זה נשמע לא הגיוני. ובתוך כמה שנים גם את זה הצליחו לעשות. אז אנחנו לא מבטיחים ששום דבר מזה באמת יקרה, אבל אנחנו באמת מאמינים שיש צ'אנס ומנסים לקדם מחקר לזה, ואנשים יכולים להחליט החלטה מודעת אם לקחת את הסיכון או לא.
"אנחנו לא לוקחים היום מקרים של הרגע האחרון. אנחנו רוצים להימנע ממצב שבו יגידו שניצלנו סיטואציה של אדם שעומד למות, להציע לו לנסות הכל כדי לשמור על החיים. אנחנו לא רוצים להגיע למצב שקרוב משפחה יבוא אחר כך בטענות. החברים שלנו נרשמים שנים מראש, משלמים דמי חבר, ויודעים כשיש התפתחות. ככל שמספר החברים והמטופלים יעלה, דמי החבר השנתיים יופחתו בהתאמה".
בעוד שהעוסקים במלאכת ההקפאה שמחים מהעניין הגובר בקריוניקה, אנשי הרפואה בארץ מבקשים לצנן את ההתלהבות. "הידע הרפואי בנושא הזה מוגבל מאוד בינתיים", מדגיש פרופ' ליאוניד אידלמן, מנהל מחלקת הרדמה במרכז הרפואי רבין ויו"ר ההסתדרות הרפואית. "אין מישהו שנכנס להקפאה עמוקה והתעורר ויצא מזה. אין מצב כזה בכל הספרות בעולם.
"יש לא מעט אנשים, כנראה מאות, שכשהגיעו לגיל מסוים או חלו במחלה נטולת מרפא, ביקשו לעבור הקפאה, כאילו אחר כך אפשר יהיה להחזיר אותם ואז לרפא את המחלה. אבל אף אחד מעולם לא עבר תהליך של הפשרה.
"הבעיה היא שמירה על השלמות של מבנה התא ושל החלבונים. אנחנו יודעים שבהקפאה עמוקה, חלבונים מהגוף עוברים שינויים שנתפסים כבלתי הפיכים. אז פיתחו כמה שיטות כדי ליצור מצב שיגן על החלבונים מנזקי ההקפאה, אבל לא הוכח שאפשר אחר כך להפשיר גוף שלם, אדם שלם, ולהחזיר אותו למצב רגיל. אפשר אולי להחזיר כמה רקמות לפעילות, כשמוסיפים חומרים ששומרים על המבנה הכימי של הגוף ואז מקפיאים. אבל אין ניסיון בהחזרה של כל הגוף, ולא יודעים מה יקרה.
"אז כרגע מוכרים תיאוריות, בלי יכולת להבטיח שתהיה אפשרות להפשיר את האדם בעתיד. אומרים שבעתיד יהיה מדע יותר מתקדם, שיידע לעשות את ההפשרה וההתאמה של הגוף. בינתיים אין בנושא הזה שום ניסיון, ואף אחד עוד לא הפשיר בן אדם והחזיר אותו לחיים".
• • •
ד"ר חן קוגל, מנהל המכון לרפואה משפטית באבו כביר, מספר שמדי פעם הוא נתקל בבקשות של משפחות להקפיא את גופות יקיריהן, בשאיפה להפשיר אותן בעתיד. "לכולם אני מסביר שזה משהו עתידי, לא משהו שקורה עכשיו. כן, אפשר להקפיא בחו"ל, אבל אנחנו לא יודעים מה קורה אחר כך, כשרוצים להפשיר, וזה ממש לא ישים כרגע.
"הרעיון של הקפאה קריונית קיים כבר הרבה זמן. אנחנו יודעים שאם מקפיאים דברים הם משתמרים. יש בעלי חיים, כמו צפרדעים או דגים, שבחורף פשוט קופאים, וחוזרים לחיים אחרי כמה זמן. כיום יש גם הקפאת עוברים, שהם תאי ביצית מופרית, והקפאה של כלי דם. בניתוח של החלק העליון של אבי העורקים, למשל, אפשר כיום לקרר את הגוף עד שהמטבוליזם של המוח יורד, צריכת החמצן של המוח יורדת, והסיכון לנזק שעלול להיגרם כתוצאה מחוסר חמצן וסוכר למוח יורד.
"התיאוריה של קריוניקה אומרת שאם בעלי חיים יודעים לעשות את זה, למה שאנשים לא יוכלו לעשות את זה? למה שלא ניקח אנשים שמתים ממחלה, נקפיא אותם, וכשיימצא מזור למחלתם, נפשיר אותם ונוכל להציל אותם? אני יכול לחשוב על הרבה סיבות למה לא לעשות את זה, אחת מהן היא שיש הבדל גדול בין בעלי חיים שקופאים חיים להקפאה של אדם שלם אחרי שנקבע מותו".
ד"ר חן קוגל // צילום: יוסי זליגר
ד"ר קוגל מציין כמה בעיות שכיום עדיין אין להן פתרון. "צריך להבדיל בין הקפאה של רקמה אחת להקפאה של איבר גדול, שלא לומר גוף שלם. ברקמה אחת התאים אחידים, אפשר להכניס חומר משמר שמונע נזקי הקפאה, ואז מפשירים ומחיים את הרקמה.
"אבל כשאתה לוקח איבר גדול כמו לב, כליה, מוח, שיש לו המון רקמות וכלי דם ועצבים ושרירים, ולכל אחד יש מקדמים שונים של נתונים ביולוגיים שונים, אתה לא יכול להקפיא את כולם באותה צורה ואתה לא יכול להפשיר את כולם באותה צורה.
"מעבר לזה, בהקפאה יש מים שהופכים לקרח, יוצאים מהתאים והופכים לגבישים שגורמים נזק לתאים. ריכוז המלחים בתא משתנה, והוא מתייבש ומתכווץ בהקפאה. כשמפשירים את הקרח, הנוזלים חוזרים בבת אחת אל התא, והתא יכול להתנפח ולהתפוצץ.
"בשנים האחרונות יש אמנם התקדמות ביכולות השימור, כשמזריקים כל מיני חומרים שימנעו את נזקי ההקפאה. אבל גם החומרים האלה יכולים לעשות נזקים לתא, וצריך למצוא את האיזון העדין בין הנזק שנגרם מההקפאה לחומרים שמוזרקים. כיום זה עוד לא קיים.
"צריך גם לחשוב על עניין ההחייאה מחדש. הגדרה של מוות היא הפסקה בלתי הפיכה בפעילות המוח. אולי זאת ההוכחה שאנחנו לא יכולים להחזיר מישהו לחיים, כי אנשים עם מוות מוחי שנשארים מונשמים לא קמים פתאום לתחייה. גם אם מקפיאים את הגוף דקות ספורות אחרי המוות, עדיין נגרם לו נזק מוחי, שביום מן הימים, אם וכאשר יחיו אותו, יצטרכו להתמודד גם איתו.
"בסופו של דבר, האדם יחזור לחיים, ולא ברור מה יחזור ממנו. זה כמו להניח שתרנגולת קפואה שהפשירו תחזור לחיים ותטיל ביצים", הוא צוחק.
"מבחינתי מוכרים פה אשליות", זועמת ד"ר תמי קרני, יו"ר לשכת האתיקה של ההסתדרות הרפואית. "במערכת היחסים בין רופא לחולה, הרפואה צריכה להוכיח שמה שהיא עושה לא מזיק. סוחר טוב יכול למכור אשליה לכל מי שמעוניין בכך, ומי שרוצה יכול לקנות אותה. אבל במערכת היחסים בין רופא לחולה, הרופא לא יכול למכור משהו שלא קיים. גם אם זה קורה בסוף החיים, המחויבות האתית של הרופא היא ללוות את המטופלים באמינות וביושרה.
"יצא לי לצערי ללוות לא מעט אנשים אל מותם. רובם רוצים את האמת, לדעת את הדברים הטובים והרעים שמרגישים בסוף, ולדעת שיש מישהו שיהיה שם איתם וייתן להם ללכת בנחת. אצל אנשים סופניים, התקווה היא לא לחיות בעוד 50 או 200 שנה, אלא להישאר מספיק זמן כדי לראות עוד נכד, להיות בחתונה של הבן או הבת, להיות בדברים הפשוטים שהם חלק מהחיים. לקום וללכת למקום שאתה רוצה להיות נוכח בו.
"חולים במחלה סופנית, שיש מספיק אנשים שגוזלים את כספם בניסיונות לחפש אחרי פתרונות קסם של הרגע האחרון או תרופות לא קונבנציונליות, לא צריכים עוד אילוזיה לחלום עליה ולשלם עליה".
• • •
מול המקטרגים עומדת כוכי פינקי כהן, מדענית בעלת תואר שני ממכון ויצמן, יו"ר המכון הישראלי לקידום מדע קהילתי - "עמותה רשומה שהקמתי עם בן גולדנברג, שמטרתה לקדם טכנולוגיה של אריכות ימים כמו קריוניקה וחיי נצח ו'do it yourself biology', שאנשים יוכלו לבצע מחקרים בביולוגיה בעצמם, אחרי הדרכה קצרה.
"לאנשים שתוקפים את הטכנולוגיה הזאת לא אכפת מחיי נצח. הם אומרים: תמותו, תיקברו, וזהו. אבל מהקבר עוד אף אחד לא קם, וכנראה גם לא יקום. בהקפאה יש סיכוי כלשהו לקום. יש הוכחות של בעלי חיים שהוקפאו וקמו לתחייה, ולא רק בעלי חיים חד־תאיים אלא גם רב־תאיים, כמו צפרדעים שמקפיאות את עצמן בחורף לכמה חודשים ומפשירות בקיץ, או דגים שהוקפאו בתנאי מעבדה והוחזרו לחיים".
אבל בעלי החיים שאת מדברת עליהם הוקפאו בחיים, והקריוניקה מדברת על הקפאת אנשים מתים.
"חיות שחזרו מהקפאה הן דוגמה מצוינת לכך שניתן לחזור לחיים לאחר הקפאה. ברור שכרגע אין אדם שחזר מהמוות אחרי שהוקפא, אבל יש אנשים שחזרו ממוות קליני. על סמך זה, למה שלא נוכל להחזיר לחיים אדם שעבר מוות קליני והקפאה? זה בוודאי נותן תקווה גדולה יותר מאשר להיקבר.
"הסקפטים אומרים שגבישי קרח יכולים לפגוע בכל התהליך. אז אני מפנה להוכחה שהקפאת עוברים ותאי זרע כן עובדת. אני גם מאמינה שנוכל להחזיר את תאי המוח לפעולה. כיום לא צריך את כל תאי המוח כדי לחיות טוב, יש בינינו אנשים עם כל מיני נזקים מוחיים שחיים טוב. יכול להיות שבעתיד, המוח יתפתח בהתאם".
כהן מעבירה הרצאות בנושא "ביוטכנולוגיה של חיי נצח", שעוסקת גם בהקפאה קריונית. לאחרונה אף היתה בקשר עם אחת החברות כדי להביא את הטכנולוגיה לישראל, אבל בגלל חוסר תקציב, המגעים לא הבשילו.
"היתרון החשוב בכך שדבר כזה יהיה בישראל הוא בעובדה שאפשר יהיה להגיע אל האדם המת כמה שיותר מהר עם צוות מיומן. יש בארץ הרבה אנשים שאכפת להם מהנושא הזה, אבל בשביל ליצור מחויבות ובאמת לקדם את זה, אנחנו צריכים יותר אנשים. כרגע המחסום הוא בעיקר תקציבי ותודעתי.
"אני הלכתי ללמוד ביולוגיה כי אני רוצה לחיות חיי נצח. אני מאמינה שזיקנה ומוות הם תהליכים כימיים שאפשר להילחם בהם באמצעים כימיים ופיזיקליים. עבודת התזה שלי היתה תחת הכותרת 'ניסיונות להשראת אלמוות בתרביות ראשוניות', ועסקה בהפיכת תאים לבני אלמוות בלי שיהיו סרטניים.
"מבחינתי, קריוניקה היא אחד הדברים הכי חשובים למי שעומד למות בקרוב, ומי שרוצה לחיות לנצח, כדאי לו להקפיא את עצמו. בזמנו דיברתי עם שמעון פרס על הקריוניקה בכנס ננו־טכנולוגיה, והוא רצה שניפגש ונרחיב על הנושא, ואמר לאחד היועצים שלו שיקבע לנו פגישה. בסופו של דבר, זה לא יצא אל הפועל.
"הרבה אנשים דוחים את העיסוק במוות באופן כללי לזמן שזה יהיה רלוונטי, כי הם מתעסקים בכל מיני דברים בהווה. כשהם רואים את העניין הזה, שהם הולכים למות, לא תמיד יש להם כוח להתעסק עם זה. כדאי לחשוב על זה מראש".
• • •
האם בעוד עשרות או מאות שנים יתהלכו פה אנשים שנולדו במאה ה־21? סידרת האנימציה "פיוצ'רמה", ששודרה בארה"ב וגם בארץ בסוף שנות התשעים, תיארה סיטואציות עתידניות דומות בניו יורק של המאה ה־31. הסידרה, מבית היוצר של מאט גריינינג, מתארת את חייו של הנער פיליפ ג'יי פריי, שבטעות מוקפא למשך 1,000 שנה ומתעורר לעולם עתידני.
עולם העתיד של "פיוצ'רמה" כולל מסע בחלל, חייזרים ורובוטים שחיים על כדור הארץ לצד האנשים, וראשים מדברים, שנשמרו לאורך הדורות בתוך צנצנות. כשפריי מתעורר מהתרדמת, הוא פוגש את לילה, המשמשת יועצת קריירה למופשרים במעבדה קריוגנית, בדיוק כמו זו בארגונים שפועלים בארה"ב וברוסיה.
לצד ההתלהבות מחיי הנצח והמפגש עם טכנולוגיות חדשות, פריי נתקל בקשיים של הבנת החברה החדשה, געגועים לחברים מהמאה הקודמת ולמשפחתו, ומתקשה להתאים את עצמו לעולם העתידני, השונה כל כך מהעולם שבו גדל. אבל גם לזה יש לאנשי ההקפאה הקריונית תשובה: ב"אלקור" מבטיחים שכשיפשירו אנשים בעתיד, ידאגו להם לא רק מבחינה רפואית, אלא גם מבחינה רגשית.
"הרבה אנשים מתחילים היום להתעניין בתהליך, אבל מה שמרתיע אותם זה החשש מה יקרה כשהם יקומו", אומר ד"ר מור. "אז אני יכול להבטיח שכאשר אנשים יקומו, יהיה צוות של עובדים סוציאליים ופסיכולוגים שילוו אותם. זה חלק מהמשימה שלנו, לדאוג לאנשים אחרי שיתעוררו, לא רק להעיר אותם.
"אני לא מפחד מזה. החברים שלנו לא מפחדים מזה. אנשים עוברים דירות, עוברים מדינות, מכירים חברים חדשים. במקרה שלי, אשתי והחברים שלי חברים בארגון, אז יש סיכוי שנקום ביחד. אבל כל אחד יכול לעשות התאמות לעצמו, להכיר אנשים חדשים ומקומות חדשים.
"אני לא מפחד מהמוות. המוות הוא כלום מבחינתי, כי אני לא מאמין בחיים אחרי המוות. אבל אני לא רוצה להגיע לסוף של החיים, של הדברים הטובים. יש הרבה דברים טובים בחיים, ואתה יכול ללמוד, לחוות, לעשות, אז למה להפסיק?
"אנחנו לא מבטיחים כלום, לא חיים ולא מוות. אנשים יכולים להחליט בעצמם אם הם רוצים להקפיא את גופתם, מתוך מחשבה שבעתיד יהיה טוב יותר. אני אומר שאם אתה נהנה מהחיים, תרצה להמשיך אותם.
"יש אנשים שחושבים שהעתיד הוא לא טוב, אבל כשאת חושבת איך חיו פה לפני מאות שנים לעומת עכשיו, נראה שעכשיו יותר טוב. העתיד הוא נקודת זמן ששווה לחיות בה. נראה לי שכדאי לחכות לו, גם אם זה בעוד מאות שנים".
batchene@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו