הזיכרון שנשאר

"נס". זו המילה שחזרה על עצמה השבוע בשכונת גבעת עדן בצפונה של המושבה והמועצה המקומית זכרון יעקב. והאמת, כל מי שדרך השבוע בשטח השרוף בשכונה, מבין, אולי בפעם המי יודע כמה, עד כמה כוחות הטבע עוצמתיים בקלות שבה הם יכולים לחרב חיים שלמים ובאיזו קלות, ובאיזו מהירות.

ואז, ואז היו חוזרים הקולות והמראות שאנחנו לצערנו מכירים מהאירועים הללו והדבר היה הופך לאסון אמיתי, כזה שלצערנו כבר חווינו באזור הזה.

השקט ברחוב התפוח בנקודה הצפונית ביותר של המושבה מעצים עוד יותר את המראות הקשים. הבתים המפויחים, מכונית שרופה עד ליסוד, תפילין, תמונות משפחתיות, הכל נעלם כלא היה. האווירה, אם תהיתם, כמו תמיד באירועים מהסוג הזה כשהם מתרחשים במדינה שלנו, היא קהילתית ומחויכת, כמו מתורגלת לעבוד בצורה אוטומטית כאשר אסון, ויהיה האסון אשר יהיה, מתרחש.

השוטרים יותר נחמדים עכשיו, הכבאים כמו תמיד אדיבים למדי והשוטרים הקהילתיים שואלים שוב ושוב אם מישהו צריך משהו - מכוס קפה ועד הכוונה של עיתונאי זר שהגיע לסקר את המתרחש.

באוויר, כמובן, עדיין הריח שנדבק לבגדים ומזכיר לכולם את מה שהתרחש כאן השבוע: "כשהתרחש אסון הכרמל, הבטתי בחלון של הבית באש שמתלקחת, בכבאים שמגיעים ובמטוסים שמביאים מים מהים ושופכים אותם", מספרת רלי גולן, שביתה ספג את הנזק הגדול מכל. "והנה, פתאום מצאתי את עצמי בסיטואציה הזו, רק שאצלנו שלחו שוב את הכבאיות ולא את המטוסים".

גולן חוזרת אף היא על המילה נס, וכך היא מתארת למשל את השכנים שלא היו בבית, מה שמנע אבידות בנפש: "ידעתי בדיוק מי נמצא איפה, ולכן יכולתי להגיד למי שצריך איפה כל שכן. מי בעבודה, מי לא בזכרון בכלל. עד הבית האחרון בשורה".

העבודה המשותפת של תושבי השכונה, ובעיקר ההתמודדות עם האש עד שהכבאים הצליחו להגיע, יצרו סיפורי גבורה קטנים גדולים, שמשנים מהלך של חיים שלמים.

אנשי הביטחון והביטוח מבקשים ממשפחת גולן לפנות את העיתונאים ולסגור את הבית הרמטית, מתוך פחד שהבית יידלק שוב, ולחלופין - שהחלקים המעטים שעוד עומדים מהבית הנאה יקרסו, כך שכל מה שיישאר זו הבריכה הקטנה בכניסתו, מאגר מים קטן שעמד חסר סיכוי מול האש האימתנית.

אייל גולן, בעלה, מפנה עוד צוות תקשורת מביתו ומחייך: "הפרצוף שלי כבר קשור עם השריפה הזו, אם אני אראה את עצמי עוד פעם בטלוויזיה, אני אומר לך שאני אחליף ערוץ בעצמי". 

כ־3,000 תושבי זכרון נאלצו לבלות את חציו השני של השבוע מחוץ לבתיהם בעקבות השריפה. חלק הלכו לישון אצל חברים, חלק יצאו מהמושבה או חיפשו בית מלון, וחלק פשוט עמדו המומים מול הבית, כמו מנסים לשמור על מה שכבר אי אפשר לשמור.

"שום דבר לא נשאר, כלום. אתה לא יכול לזהות אפילו את החפצים שלך", מספר איציק, תושב אחת השכונות שפונו ואכן, בדילוג מן הבתים, ההגדרה שלו פשוט קולעת. למעט הקירות, לא נשאר בדירות השרופות שום דבר. רעש הדריכה על הקרקע מבקע מתחת לרגליי שברי זיכרונות, רק שכאמור איש אינו יכול לדעת מה בדיוק נשאר כאן.

משפחת גולן, שמאפשרת לנו לדרוך שוב בביתה, רואה את המבטים שלנו - אורחים לרגע שמבינים את גודל האסון שהתרחש כאן ואת הטרגדיה שנמנעה: "זו לא טרגדיה ולא אסון, זה נזק לרכוש. טרגדיה ואסון התרחשו באסון הכרמל", מסכם אייל גולן, ונועל את השער של מה שעד אמצע השבוע עוד קרא לו בית.

אך למרות האופטימיות מעוררת ההערכה, עיניה העצובות של הבת דנה מזכירות שעדיין התרחש כאן השבוע דבר גדול למדי. ואולי ההתנהגות מעוררת ההערכה של רלי ואייל גולן, קשורה לעובדה שהצליחו לחלץ מהבית מזכרת אחרונה בהחלט, מאחיה של רלי, אסי, שנהרג לפני כשנה בתאונת אופניים.

בית שנשרף בזכרון יעקב. "שום דבר לא נשאר" // צילום: גדעון מרקוביץ'

"אזור שקורא לשריפה"

מדינת ישראל עברה השבוע גל שריפות קיצוני, שיש לקוות שיסתיים עם תחילת השבוע - הרבה בזכות שינויים קלים במזג האוויר שהשפעתם תהיה קריטית, בטח בסתיו השחון כל כך שעובר עלינו.

זה היה שבוע ששילב בתוכו יובש ורוחות באופן הכי קיצוני שנראה פה בדור האחרון. סיגריה אחת שנזרקה, כבל חשמל רופף, טיפשות כמו עשיית מדורה או קומזיץ, או מעשה ונזדליזם של חובבי הצתות.

לא היה צריך הרבה השבוע בשביל להבעיר מדינה שלמה. שינויי מזג האוויר הקיצוניים בכל העולם קיבלו השבוע עוד ביטוי, הפעם בנס שהתרחש בישראל. כן, שוב המילה הגדולה הזו, לאחר עוד שריפה שהסתיימה ללא אבידות בנפש.

ויש גם את הפצע הפתוח ההוא, מהרי הכרמל. שש שנים אחרי - ואצל כולם נדרך משהו כשהגיעו הדיווחים על האש שפרצה על צלע ההר. הפחד שאולי המסקנות לא הוסקו. הזיכרונות והאובדן הביאו את התושבים לרגעי חרדה גדולים, אך הם הסתובבו בתחושה שקודם כל, הם צריכים לסמוך רק על עצמם, כי הבירוקרטיה כבר הצליחה לאכזב את השכנים שלהם.

"תשבו חזק על הביטוח, תזמינו שמאי ואל תתנהגו בפזיזות, אחרת אתם תפסידו פה הרבה מאוד כסף, תשמעו לי", ספק מתריע ספק צועק אדם באמצעו של רחוב התפוח השקט.

אחר כך, כמו להרגיע את עצביו, הוא שואל: "אולי למישהו יש פה אש? אני חייב סיגריה". כולם משתתקים. "נו, מה אני אעשה, אני יודע שזו לא שאלה טובה באזור הזה. אבל בכל זאת, אני חייב סיגריה".

ברחובות סביב המכונית השרופה האחת, חיילות שמסתובבות כדי לוודא שאיש אינו מגיע בטעות לשכונה (ומתות "להסתלפש" ליד המכונית, קרי להצטלם "סלפי", כדי שיהיה מה להעלות לאינסטוש, קרי הרשת החברתית האינסטגרם) כדי לבזוז רכוש לא לו.

ויש גם הרבה כלי תקשורת מהארץ ומחו"ל - כי שריפות, בכל מקום, הן עסק שמביא רייטינג. לפתע המכשירים שמצמיתים אותנו ושולטים על חיינו רוטטים ומצלצלים בקול גדול. עוד מוקד שריפה, הפעם בצד אחר של המושבה.

הכבאים הרבים שהגיעו מהמרכז מפנים את משאיותיהם לעבר המוקד. הם אמנם מצליחים להשתלט על העניין במהרה, אך הסכנה ברורה ומיידית, בטח אם אש כזו היתה פורצת בשלוש לפנות בוקר כפי שפרצה השבוע, כשזמן התגובה איטי יותר.

תומר אוחיון, חלק מצוות הכיבוי שהגיע מהמרכז, מסביר שנקודתית הדור הצעיר של הכבאים כבר התמודד עם שריפות גדולות יותר, אבל השילוב של הדברים, ובעיקר התנאים הקשים, הופכים את האירועים בזכרון יעקב קשים יותר ומורכבים יותר.

לאחר שמסתיים האירוע הנקודתי, שבעיני המתבונן נראה כמו מדורת ל"ג בעומר שיצאה משליטה, ניגש אלינו כבאי ששמו פיטר ושואל אם אפשר לצלם אותנו, "העיתונאים והצלמים". העברית שבפיו מושלמת, אבל המבטא הייקי בולט אף הוא.

"עליתי לארץ לפני 17 שנים מגרמניה ורציתי להתגייס לצבא, אבל המדינה לא נתנה לי אז הצטרפתי לשירות לוחמי האש, כי רציתי לתרום משהו בחזרה למדינה הזו. אני שומע שכולם מדברים כאן על הצתה, אבל אני לא הייתי ממהר לקבוע ככה, שמישהו עשה בכוונה. יש פה את כל תנאי הטבע לפריצה של שריפה גדולה גם כך, ומספיק שמישהו לא מתנהג באחריות ואז פורצת שריפה. תראה את הקרקע פה, זה כמו אזור ענקי שקורא לשריפה".

הרוגע שלו נמשך כאשר הוא מבקש להדגיש: "אתה יודע, אני כל הזמן חושב על הנזק לארכיאולוגיה.יש את המערה הנוטפת שכל תושב זכרון ותיק מכיר. היא נמצאת שם באמצע השריפה, אני מקווה שכבר נוכל לגשת אליה ולקוות שהכל בסדר ולא השתנה שם שום דבר, כי זו מערה כל כך עתיקה. טוב, סליחה שגזלתי מזמנכם. שיהיו בפיכם רק בשורות טובות".

"טעות אחת והכל שוב נשרף". אזור החפ"ק בזכרון יעקב // צילום: גדעון מרקוביץ'

"מספיקה טעות אחת"

בחפ"ק שהוקם אל מול גבעת עדה, אנשים שכחו מתי הלכו לישון בפעם האחרונה. רק המואזין מפוריידיס הסמוכה הוא העדות היחידה לזמן שחולף, ואף שמדובר באירוע רגוע לכאורה, הכוננות והדריכות מזכירות לנו שרגוע, כמו כל דבר בחיים הללו, זה עניין יחסי.

ה"סופרטנקר" לא זכה להופעה מרשימה מעל אחד האזורים היפים בישראל, אך דיבורים על כך ששוב זמן התגובה היה איטי למדי מופיעים להם. הכבאים מבקשים להזכיר שלבסוף הושגה שליטה ואי אפשר לצפות מזכרון יעקב ומשאר המקומות הלא גדולים בסביבה להחזיק באופן קבוע צי כבאיות.

רוח ההתנדבות, זו שברגע אחד מציעה אוכל, שתייה ומקום לישון לכל החפץ בכך - נמשכה היטב אל תוך סוף השבוע. מרחוק העשן ממשיך לשמש רקע, והרוחות פסקול של האזור כולו. שילוב בלתי אפשרי של קור, חום ורוחות שמייבשות את כולם.

"תסתכל על הפועלים שעובדים כאן", אומרת אחת מתושבות זכרון ליד החפ"ק הענקי שהוקם. "מספיקה סיגריה אחת, מספיקה טעות אחת והכל יעלה שוב באש. מזל שבסוף השבוע אין עבודות, אחרת אני מפחדת לחשוב מה היה קורה".

אף אחד לא מדבר כאן בקול על הצתות כמעשה טרור מכוון. היחסים עם השכנים באזור מעולים, ואת הקולות הקוראים לבדוק ולחקור על כך שהדברים נעשו בכוונה, שומרים כאן בעיקר לכלי התקשורת. בטח עד לאחר יעבור זעם. מזג האוויר גם כך מקשה על כולם את מלאכת הנשימה הבסיסית, כך שכולם מסכימים שעדיף לקחת אוויר ולא להיסחב למסקנות מרחיקות לכת.

גם ככה, מראות הבתים השרופים מהכבישים הסובבים מזכירים לכולם שכאשר כולם יסתלקו ליעד החדשותי הבא, הם יישארו כאן עם הצרות שלהם ועם מאבקם בבירוקרטיה הישראלית. כ־30 בתים ניזוקו בשריפה וכ־20 הוגדרו אינם ראויים למגורים. 

ואז שוב הכל מצפצף. המוקד, כך נדמה, עובר לירושלים. "לנוע לכיוון ירושלים" - זה המשפט שחוזר על עצמו ביום רביעי בערב. בשבע בערב אמורים היו הצוותים מהמרכז להחליף את אלו הקיימים, אבל במקום על כביש החוף, הם נעו במהירות לכיוון ירושלים לעוד לילה של מלחמה באש.

דדי טטרו, אחד הכבאים הוותיקים מתחנת הרצליה, שבשנים האחרונות ביקר בעשרות אירועים גדולים, מסביר כי "האירוע בירושלים אמנם לא מסתיים באבידות בנפש, אבל המורכבות שלו מכל הבחינות היא הרבה יותר קשה ומסובכת. גם האזור עצמו מועד לפורענות כי אנחנו נאבקים באש שלא תעלה לבתים, ומצד שני לא תרד עד לכביש 1".

התחזיות שהכינו את כולם לכך שיום חמישי יהיה הגרוע ביותר מבחינת תנאי השטח ומזג האוויר, אכן התרחשו; אבל גם גרמו לכך שכל צוותי החילוץ וההצלה הגיעו מוכנים ליום קשה ומפרך.

עוד ועוד דיווחים בקשר חזרו על צמד המילים: "הושגה שליטה". שמות היישובים הקטנים נוספו לצמד המילים הללו. יישובים קטנים, שבקלות היו יכולים להפוך לאסון הגדול ביותר שחווינו כאן מאז השריפה ההיא, בהרי הכרמל, שבדרך נס, בפעם האחרונה לכתבה הזו, לא חזרה על עצמה השבוע.

ביום חמישי בצהריים המאבק מול איתן הטבע טרם הוכרע, אך נראה היה שהאדם והמכונה שלו - בדרך לניצחון. 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו