"באיזה גיל ילדים לא צריכים את ההורים שלהם? זה קורה מתישהו באמת?" יורה היוצרת וגיבורת סרט התעודה את האמא והאבא של השאלות. "משפחה מפלסטלינה" הוא סרט תיעודי ישראלי, יצירה מהסוג שנהוג לכנות קטנה ואינטימית. על פי מיטב מסורת תליית הכביסה המשפחתית המטונפת בפומבי, חושפת היוצרת, מוריה בן אבות, את הלכלוכים של בני משפחה: הורים גרושים, אבא שחי בסן פרנסיסקו עם החברה הסינית הצעירה שלו, אמא שהתאהבה בגבר אחר וחיה עימו בבוסטון, אחות נודדת בהודו ובאירופה, וגיבורה ששואלת מי הזיז את המשפחה הגרעינית שלי ואיפה הבית. יותר מכל מתחבטת בן אבות בשאלה האם סרטי המשפחה הביתיים החמימים שנותרו בידיה הם אשליה או אמת. התשובה, כמו המשפחה וכמו היצירה, מורכבת. ובפייסבוקאית: איטס קומפליקייטד.
"משפחה מפלסטלינה" נותנת כבוד לחומר הגמיש, אבל לא מעמידה את היצירות מפלסטלינה של בן אבות במרכז היצירה. מוריה מעצבת את דמויות בני משפחתה, ומניחה אותן יחד בסיום סביב שולחן גלובלי אחד. מה שלא יכול להתרחש במציאות, מתרחש בעריכה. במציאות נעה הגיבורה בין שדות תעופה ובתים, מבקרת בבית של אמא, בבית של אבא, פוגשת קרובים ובני משפחה לרגע ורוקדת על שתי חתונות, זו של אביה עם ג'ינג בת ה־30 וזו של אמה עם ריק חובב היוגה והאוכל האורגני. בעידן שבו גירושים הם סיפור נדוש ומשפחות מורכבות מאמא שלי, אבא שלך והאחים שלי, שלך ושלנו, העץ המשפחתי של בן אבות הוא לא עניין נדיר במיוחד. המקוריות מגיעה מהחיטוט העדין והמטלטל שעורכת הגיבורה ברביעייה שהיתה המשפחה הגרעינית שלה, ובשאלה האם היא עדיין יכולה להיות שייכת אליהם, וכיצד.
הסרט עוקב אחר חיפושיה של בן אבות, המבקשת למצוא מקום משלה בשושלת המשפחתית החדשה הנטווית מול עיניה. "אני מרגישה קצת כמו בחיים של מישהי אחרת", היא מודה ומנסה לבדוק אם גם אחותה הביולוגית מרגישה כך. התשובה, למרבה אכזבתה, היא לא. את כתב האישום נגד ההורים מגישה בן אבות לבד. אחותה, נשמה חופשית ומשוחררת יותר, שמחה לבוא לחתונות הוריה, משלימה עם המצב ומשמשת תמונת מראה לגיבורה, שלא מבינה את הפער בין סרטי המשפחה העליזים מלפני עשור וחצי, לבין ההווה שבו כל אחד חי ביבשת אחרת, בבית אחר. ברגישות רבה נוגעת בן אבות בפצעים המשפחתיים ומחלצת אמיתות כואבות. לא היה קרע עמוק ודרמטי במשפחה הגרעינית, אין פה סיפור טרגי, ולא היה טוב ורע לתפארת. היה סתם טוב, וסתם רע.
בהווה נותרה הגיבורה עם משפחה שהתפרקה וחלקיה הלכו לחפש את אושרם במקומות שונים. בן אבות מגיעה לחתונה בסן פרנסיסקו ולומדת להכיר את הצד המאושר של אביה, ואת הורי הכלה הסינים שאינם דוברים אנגלית. אחת מסצנות השיא של הסרט היא סצנה אילמת שבה מתבוננים שלושה בהכנות הכלה הצעירה ג'ינג: אביה של מוריה, מוריה ואם הכלה. החתונה עצמה, שילוב בין התרבות היהודית והסינית, היתה יכולה להוות קרקע גם לסרט קומי עליז ("בדרך לחתונה עוצרים בשנחאי"), ובאמת ההשלמה עם הבחירה של האב, כולל האחות הסינית שבדרך, משתחלת ליצירה דרך הומור. בחתונה השנייה, של האם, מבצעות האחיות למשפחת בן אבות שיר משותף, ושם מתגלה הבית.
השותפה האמיתית לדרך של הגיבורה היא אחותה, שנמצאת שם כל הזמן לצידה, בסרטים המשפחתיים, בחתונות ובספקות. היא הבית, הן המשפחה.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו