שוב הדיסקו כאן
בתקופה מסוימת בשנות השבעים המאוחרות, דונה סאמר והבי ג'יז שיחקו תפקיד משמעותי בחיי. אני, יזהר אשדות ודני בסן עבדנו כתקליטנים, והרקדנו את הנוער
, עודכן
למי שלא עוקב אחרי מודעות האבל ב-MTV, הנה עדכון לא משמח: החודש הלכו לעולמם אגדות הדיסקו הבינלאומיות דונה סאמר ורובין גיב. לצערם, הם פיספסו באיזה 40 שנה את הכניסה למועדון ה-27 היוקרתי, המועדון שמאכלס בצפיפות כוכבי רוק שמתו בגיל 27, כמו ג'ים מוריסון, קורט קוביין, ג'ימי הנדריקס ואיימי וויינהאוס, אבל במקום שבו הם נמצאים כעת, לא נראה שזה מטריד אותם.
דונה סאמר ורובין גיב מתו בגיל 60 ומשהו, ואפילו לא ממנת יתר, כמקובל בתעשייה, או מקוקטייל אופנתי של סמים ואלכוהול. סתם סרטן. ככה זה כנראה כשאתה בדיסקו ולא ברוקנרול. דיסקו לא הולך טוב עם הרס עצמי, והריקודים שומרים אותך בריא וצעיר.
מה לי ולצמד הז"לים האלה, אתם בטח שואלים את עצמכם. ובכן, גילוי נאות - מעולם לא פגשתי אותם, ואני בספק אם הם פגשו זה את זה. אבל בתקופה מסוימת, באזור שנות השבעים המאוחרות, כשעוד היו לי תלתלים ומכנסיים מתרחבים, הם שיחקו תפקיד משמעותי בחיי. אגב, התלתלים כבר אינם על ראשי, אבל המכנסיים שמורים בארון ומחכים לזמן המתאים לעשות קאמבק. ראו הוזהרתם.
הדיסקו הפציע בחיי בגיל העשרה. בארץ התקיימו אז תחרויות ריקודי דיסקו, ואפילו החתיך ההורס דאז שלמה בניזרי זכה במקום הראשון בתחרות כזו (לעזאזל, כמה מידע מיותר אני מאפסן בראש). בימים ההם, האלוהים שלו היה ג'ון טרבולטה, ותפילת ערבית כללה את להיטי אבבא.
בניגוד לשלמה, שעל פי שמועות חרך את רחבות הריקודים, כשאני רקדתי דיסקו האנשים מסביב חשבו שחטפתי התקף אפילפסיה. וכך, בלית ברירה, הפכתי למה שקוראים באנגלית DJ ובעברית די.ג'יי. אני וחבריי יזהר אשדות ודני בסן התחלנו לעבוד כתקליטנים, ומדי שישי יצאנו למועדונים להרקיד את הנוער הישראלי. הצעירים של האייטיז היו מגיעים למועדון לבושים במכנסיים לבנים צמודים, שהפעילו לחץ פיזי מתון על איברי הרבייה ומנעו מהם להשתתף בחגיגה. כשאני חושב על זה, מדהים שהדור הזה בכלל הצליח להתרבות.
ה"מועדון" היה בדרך כלל אולם ספורט של בית ספר או בית תרבות של מועצת הפועלים. על התקרה לא תלו כדור נוצץ, בשירותים חילקו אקמול ולא אקסטזי, ורחבת הריקודים לא היתה רצפת קוביות מוארת, כמו שראינו ב"שיגעון המוסיקה". היו רק שני פטיפונים, מערכת הגברה צנועה, ערימת תקליטונים ודי.ג'יי אלמוני ומחוצ'קן שהיה אחראי לשמחה. הבליינים היו דופקים את הראש עם מיץ פטל, והאמיצים היו מחזקים אותו בסודה.
המשימה שלנו היתה לגרום להם לרקוד ולהזיע ללא הפסקה, וזה לא היה פשוט. די היה בשיר לא נכון אחד כדי לגרום לחבר'ה לנטוש את הרחבה באכזבה ולהשאיר אותי בעמדת התקליטן כמו רועה שמחלל לעדר בלי כבשים.
ברגעי השפל האלה ידעתי שאני יכול לסמוך על נשק יום הדין: כמה להיטי פגז שיחזירו במהירות את המורדים למפלגה, סליחה, לרחבה, והם תמיד היו של דונה סאמר והבי ג'יז. הלהיט "Love To Love You Baby" של דונה סאמר היה כמו לאכול תפוח בגן עדן.
כששמעתי אותו בפעם הראשונה הרגשתי כמי שצופה בסרט פורנו, רק בלי תמונה. השיר היה מתובל בגניחות ובאנחות שלא הותירו מקום לספק, ועל עטיפת התקליט הצטלמה המדאם בכתונת לילה דקיקה. מה אגיד לכם, חברים, היה קשה להישאר אדיש לתצוגת תכלית כזו, בייחוד כשאתה דחוס במכנסיים לבנים צמודים.
את הבי ג'יז הכרתי עוד קודם. למי שלא מכיר אספר שמדובר בשלישיית אחים אוסטרלים, בני משפחת גיב, ששירתם התאפיינה בהרמוניות ווקאליות מדהימות ובקולות דקים וגבוהים, שהושגו כנראה, שוב, בזכות אותם מכנסיים לוחצים. אתם בטח זוכרים את "Jive Talkin'" ואת "Tragedy", אבל השיא היה סרט הדיסקו האולטימטיבי "שיגעון המוסיקה".
לפני שהסרט הגיע לכאן היינו בהמתנה מורטת עצבים. שמענו על הטירוף בחו"ל, אבל בגלל שלא היתה כאן טלוויזיה ממשית ולא אינטרנט, לא ידענו למה לחכות. הסרט עצמו לא הלהיב במיוחד, וגם את מילות השירים לא ממש הבנו, אבל זה לא היה קריטי. הקצב, העיבוד והגרוב עשו את העבודה, וכמעט כל שירי האלבום הפכו לכלי עבודה משמעותיים בארגז התחמושת שלנו כתקליטנים.
לימים הפכנו מקצועיים יותר, וקיבלנו עבודה גם במועדונים אמיתיים ולא כאלה עם מזרני ג'ודו על הרצפה. במהרה למדנו להכיר את כל סוגי הרקדנים והרקדניות. הבחור הקשוח שנשען על הקיר עם סיגריה בפה, זאת שרוקדת כאילו איבדה שליטה על האיברים, הביישנית שרוקדת עם עצמה, הזורמת שרוקדת עם כולם, "הרקדן המנגן" שמפזז תוך פריטה על גיטרה דמיונית והברנש חסר הקצב שמתנועע כמו אחד שהותקף בגז עצבים.
הכי אהבתי את משבשי השמות. הטיפוסים שהיו ניגשים אלינו לבקש שיר ומשבשים את שמו באופן כזה שהיה צורך במומחה לשפות זרות או לשפת החיות כדי להבין למה התכוונו. הפנייה אלינו היתה מתבצעת בדרך כלל בתנועות ידיים אגרסיביות, שסימנו שהגיע הזמן להחליף שיר. המהדרין היו צורחים את בקשתם לתוך האוזן שלי. "יש לך צ'יזגדי-", רוצה לומר: "בבקשה, השמע לנו את 'She's Got It'" (מתוך השיר "ונוס").
בקשה פופולרית אחרת היתה: "יש לך סטיי אין אילת-", כשהכוונה היא, כמובן, ל"Staying Alive" של הבי ג'יז. לפעמים עד שניחשנו באיזה שיר מדובר, היתה מתחלפת ממשלה או פורצת מלחמה. זה מה שקרה לנו, למשל, במהפך של 77'.
אפשר להתווכח אם רמת המוסיקה עלתה או ירדה מאז. מה שבטוח זה שרמת האנגלית של הישראלים עלתה. היום נדיר שיבקשו ממני את "אינדונזי" ("In The Navy") של להקת אנשי הכפר, אז לפחות בתחום הזה התקדמנו.
* * *
כשירות לקוראיי המסורים וכמחווה לבי ג'יז ולדונה סאמר זצ"ל, ארזתי לכם באופן חד-פעמי פלייליסט מלהיטי התקופה, כפי שאני זוכר אותם. איכות השירים באחריות הזמרים, והעורך אינו תקליטן כבר הרבה שנים. אבל בכל זאת, הפלגה קצרה לשנים ההן. פנו את הרהיטים מהסלון, התקינו אפליקציית אורגן אורות בסמארטפון ותתחילו לרקוד, כי הדיסקו שוב כאן!
yairn@israelhayom.co.il
לפלייליסט להיטי התקופה, היכנסו לכתובת: http://www.yairnitzani.com/?p=1076