ליל מנוחה

בערב יום שני השבוע יצאנו כל המשפחה למרפסת כדי לראות את הירח. בכל זאת, המומחים הבטיחו תופעה נדירה שמתרחשת רק אחת לכמה עשורים, ומכיוון שכל מה שהיה צריך כדי להבחין בה זה לצאת למרפסת, אספתי את האישה והילדות ובהינו בשמיים. ככה זה נמשך כמה דקות, עד שהגדולה אמרה: "אבא, זה ירח רגיל", שזה בעצם "המלך הוא עירום" בגירסת האסטרונומיה, וכולנו נכנסנו פנימה מאוכזבים.  

הדקות האלו, שבהן עמדתי בחושך בשעת ערב ובהיתי בשמיים, גרמו לי להבין משהו חשוב על עצמי: אני עייף. אני לא מתכוון ללילה אחד של שינה לא טובה, או לשבוע קצת עמוס. אני מתכוון שאני ממש עייף, עייפות מצטברת כזאת של כמה שנים טובות. ואתם יודעים מה? אני אפילו משוכנע שאני לא צריך להסביר לכם למה אני מתכוון, כי גם אתם עייפים.

הרי חוץ מאשר בתקופת הילדות, אין שום גיל שבו לגיטימי לבן אדם לעשות את הפעולה שממנה אני הכי נהנה, יותר מכל פעולה אחרת, ואני די משוכנע שאני לא היחיד: לישון כמו בטטה. אני ממש לא מהאנשים האלה שתמיד מתגעגעים לילדות; עם כל הכבוד לחוסר הדאגות ולתמימות, אני מעדיף את השלב המתקדם יותר בחיים, שבו אתה יצור בוגר עם רישיון נהיגה ובלי נזלת. אבל אם יש משהו אחד שבגללו הייתי מוכן כבר מחר להתכווץ בחזרה למימדים של ילד (מדובר בסך הכל בהבדל של עשרה סנטימטרים גובה, פחות או יותר) זה הרגלי השינה. 

בשלבים המוקדמים של חייך אתה המלך הבלתי מעורער של ממלכת הלילה, שליט השנ"צ ונסיך נמנומי הבוקר. שעות השינה שלך כתינוק יקרות להוריך כמו שמלה של ענבל אור: הם מכבים בשבילך את כל האורות בבית, שמים מוסיקה, מתקינים מוביילים מסתובבים מעל לראשך, ובכל פעם שמישהו רק מעז לנשום במרחק קטן מעשרה מטרים מהעריסה שלך, מייד נוהמים לעברו בבוז: "ששש! הילד ישן!"

אחר כך, כשאתה ילד, רבים איתך כדי שתסכים כבר ללכת לישון. "לא עוד סידרה, ולא עוד סיפור! לישון - עכשיו!". כן, לא רק אלוהים - גם השעון המעורר מרחם על ילדי הגן. אוי, כמה היינו משלמים עכשיו כדי שמישהו יבוא אלינו באמצע היום ויגיד לנו, "לא עוד פגישה ולא עוד מייל - למיטה מייד!" 

אחר כך מגיע גיל ההתבגרות, שבו ביום שישי את יודעת, יש בעיר מסיבה, ובשבת יש במיטה שמיכת פוך, ואת מתכרבלת בה עד שלוש בצהריים, בלי רגשות אשם ובלי יצורים קטנים שידרכו לך על הראש בשש בבוקר ויגרמו לך לתהות אם לא מוקדם מדי לקום ומאוחר מדי לפוסטינור.

את בני האדם הבוגרים, לעומת זאת, לא רק שלא מעודדים לישון, אלא להפך: החברה כולה משדרת להם ששעות שינה זה למפונקים ולבטלנים. תחשבו לרגע כמה פעמים הודעתם לבוס שאתם מאחרים בגלל הילד, הפנצ'ר או הגשם. לעומת זאת - האם העזתם אפילו פעם אחת בחייכם לסמס: "בוקר טוב, בוס. לא אגיע היום למשרד לפני עשר, כי אני גמור מעייפות. משלים שעות שינה. בבקשה אל תתקשר, זה יעיר אותי". וזה למרות שכולם יודעים כמה השינה נחוצה לנו: כל המחקרים ממליצים על שבע שעות בלילה לפחות ומזהירים מפני נזקי העייפות.

אפילו כשמישהו מתקשר אלינו באמצע הלילה, האינסטינקט הראשון שלנו הוא לענות "לא ישנתי!" - כמו חייל שהתעפץ בעמדת הנשקייה. כי הרי שינה היא חולשה. תראו בכמה המצאות אנחנו מקיפים את עצמנו כדי למנוע מעצמנו לישון: מכונות קפה, משקאות אנרגיה, תחנות רענון, שירותי השכמה, וכמובן, המנהיג הקיצוני של טרור העייפות - השעון המעורר עם הנודניק, זה שחוזר ומצלצל בכל כמה דקות כדי לומר לך: "ידידי המחוק, אני מבין שאתה זקוק לעוד שינה, אבל בדיוק כדי למנוע את זה בראו אותי!"

התחושה היא שאין מה לעשות, אלה החיים. במירוץ היום־יום, שרק הולך ונעשה אינטנסיבי יותר עם השנים, שעות שינה הן המשקל העודף על הכדור הפורח שלנו. צריך להכין מצגת חשובה לעבודה מחר? נוותר על כמה שעות שינה. לא הספקנו לאפות את העוגה ליומולדת של הילד בגן? נקום בחמש ונסגור את הפינה. יש משחק חשוב ב־NBA? נלך לעבודה עייפים, זה לא שאנחנו מדעני אטום.

ככה חולפות השנים, וכל עשור מביא איתו את העייפות שלו. עד גיל 30 אתה עייף בגלל הבילויים, עד גיל 50 אתה עייף בגלל הילדים, עד גיל 70 אתה עייף בגלל העבודה, ואז, הו אז - סוף סוף מגיע הגיל שבו אתה יכול באמת להרשות לעצמך לנוח. הגיל שבו החברה מקבלת את זה שעכשיו תורך להאט את הקצב.

בשביל זה המציאו את הפנסיה, את הספסלים בגינה ואת תוכניות הבוקר בטלוויזיה. ובדיוק ברגע הזה, ברגע שבו העולם כולו נושא אליך את עיניו ואומר "תישן סבאל'ה, תישן" - זה הזמן שבו אתה אומר: "השתגעתם?! לבזבז את השנים שנשארו על שינה?! בחיים לא!"   

נו מילא, אנחנו כבר ננוח אתם־יודעים־איפה.

nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו