טבעה על האי
הרבה סיבות לגאווה היו בעבר לכדורגל הסקוטי, אבל כבר שנים ארוכות שמצב הענף במדינה הבריטית במשבר גדול ופתרון לא נראה באופק • גם ניצחון של הנבחרת הערב על היריבה המושבעת אנגליה במוקדמות המונדיאל לא ישנה כנראה את התמונה, אך הוא לפחות יזכיר ימים יפים יותר
אנגליה וסקוטלנד יחדשו היום (21:45, ספורט 2) את היריבות העתיקה ביותר בכדורגל העולמי, כשייפגשו בוומבלי במסגרת המחזור הרביעי במוקדמות מונדיאל 2018. בנובמבר 1872 נפגשו השכנות הבריטיות למה שהיה המפגש הרשמי הראשון - 0:0 בגלאזגו לעיניי 4,000 צופים - ומאז שיחקו זו מול זו לא פחות מ־112 פעמים.
עבור הקהל, המפגש ה־113 יהיה גם הוא בעל חשיבות עליונה, אמוציונלית בעיקר, וכך גם עבור השחקנים והמאמנים: גארת' סאות'גייט בצד האנגלי וגורדון סטראכן בזה הסקוטי. עם זאת, קשה למצוא מישהו מחוץ לאי הבריטי שמצפה למפגש הזה בכיליון עיניים, כפי שהיה עד לפני 30 שנים בערך. למען האמת, משחק הידידות בין אנגליה לספרד ארבעה ימים לאחר מכן מעניין את העולם פי כמה וכמה.
עד 1989 נהגו אנגליה וסקוטלנד להיפגש מדי שנה למפגש המסורתי בין השתיים, שנחשב לאחד המסקרנים בזירה הבינלאומית. יותר מ־100 מפגשים כאלה, בלונדון ובגלאזגו לסירוגין, סיפקו תצוגות בלתי נשכחות וסיפורים שנכנסו לפולקלור של האי הבריטי. "אלו היו משחקים אדירים", נזכר קני דלגליש, חלוצה של סקוטלנד בשנות ה־70 וה־80. "שיגענו אחד את השני, אף אחד לא רצה להפסיד".
אומרים שהיה שם שמח
עבור הסקוטים, המפגש השנתי סיפק הזדמנות להוכיח את עצמם מול השכנים מהליגה העשירה והמצליחה יותר. ובאותה תקופה, לסקוטלנד היו הרבה סיבות לגאווה מבחינת כדורגל, וחשוב מכך, בהשוואה לאנגלים. בזמן שהם הופיעו בחמישה גביעי עולם ברציפות מ־1974 עד ל־1990, נבחרת שלושת האריות השתתפה רק בשלושה מתוכם. גם בגיזרת המועדונים, סלטיק, ריינג'רס וגם אברדין של אלכס פרגוסון זכו בתארים אירופיים ולא נפלו מהקבוצות האנגליות. אז, שחקן סקוטי שכיכב מול אנגליה נחטף מייד לאחת מענקיות הליגה האנגלית. בשנות ה־80, למשל, הנבחרת הסקוטית החזיקה בסגל לצד דלגליש גם את אלן האנסן, גארי גילספי, סטיב ניקול וגרהאם סונס, כולם אלופי אנגליה ואירופה עם ליברפול הגדולה של בוב פייזלי.
והנה לפני כחודשיים, לקראת משחק מול מלטה, התגאה המאמן הג'ינג'י של סקוטלנד כי בסגל שלו נכללים שני שחקנים מהאל סיטי, שניים מווסט ברומיץ' ואחד מקריסטל פאלאס. יתרה מכך, אין היום בסגל הסקוטי שום שחקן שמשתף פעולה עם שחקן מהסגל האנגלי בפרמייר ליג. הנתון הזה בלבד מסביר את הנפילה החופשית שבה נמצא הכדורגל הסקוטי. מאז צרפת 1998 הנבחרת לא הופיעה בטורניר גדול, הקבוצות המקומיות מתקשות להגיע לשלבים המכריעים במפעלים האירופיים (להוציא את ריינג'רס ב־2008) וכמות הכישרונות שמייצרת הליגה היא כמעט אפסית. אפילו הכוכב הגדול בסגל הנוכחי, אוליבר בורק, גדל בנוטינגהאם פורסט ועבר לרד בול לייפציג בגיל 18.
גורדן סטראכן. המשחק הערב יהיה אמוציונאלי עבור שני הצדדים // צילום: רויטרס
כשמנסים להבין בסקוטלנד מה השתבש - ומנסים - מגיעים למסקנה שהכל. בחודש שעבר עלתה לאוויר ב־BBC תוכנית בשם "Scotlnad's Game" שדנה בנושא. לאורך ארבעה פרקים מוזכרות המילים שחיתות, הזנחה, משבר כלכלי, פשיטת הרגל של ריינג'רס, מחסור במאמנים ראויים, ריבוי זרים, ועוד בעיות שפגעו בכדורגל המקומי בצורה אנושה. "פעם סקוטלנד היתה המקום המושלם לשחק בו, היום היא סיוט", אומר באחד הפרקים הבעלים לשעבר של ריינג'רס, דיוויד מארי.
פתרון לא נראה באופק. הליגה חסרת תחרותיות ורמה, את קמפיין המוקדמות הנוכחי אמנם פתחה הנבחרת עם 1:5 על מלטה, אך לאחר מכן סיימה בתיקו עם ליטא והובסה 3:0 בסלובקיה, וברקע כבר נשמעים קולות לפטר את סטראכן. ניצחון ראשון מול אנגליה מאז 1999 לא ישנה את התמונה כנראה, אבל לפחות הוא יזכיר את הימים הגדולים של פעם, וגם זה משהו.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו
