אולי לא שמעתם, אולי לא הייתם בארץ כשזה קרה, אבל עאטף חיראלדין, מנהל תחום אתרי רחצה במשרד הפנים, פתח את עונת הרחצה באופן רשמי כבר בסוף אפריל. מאז אני מתכחש לאירוע החשוב הזה, ובתירוצים שונים הצלחתי לדחות את הנסיעה לאתר השנוי במחלוקת. אבל בשבת שעברה נפל דבר בבית: נתפסתי ללא תירוץ ראוי, והמשפחה - ברוב המבוסס על קואליציה של בנות - החליטה שנוסעים לים. ועוד בשבת! כששאלתי למה, התשובה הרשמית היתה "כי זה כיף". עוד נראה. ההכנות החלו ערב לפני כן. נשלחתי להוציא מהמחסן את אביזרי החוף, שבלעדיהם החוויה אינה מושלמת. כמה דליים וכפות מפלסטיק, כיסאות מתקפלים, מחצלת, צידנית מתנת מפעיל סלולרי (מהתקופה שעוד היו מחלקים מתנות) ושמשייה של חברת ביטוח. בבוקר הוטל עלי למרוח כמות שיא של סנדוויצ'ים, לחתוך אבטיח לקוביות, לשטוף קצת פירות, להכין שתייה ולהעמיס הכל על האוטו. הגברת הראשונה, שהיא ללא ספק דוקטור לאריזה, הכינה את מה שהיא מכנה "תיק לים" ואני מכנה "מטען צד". מדובר בתיק אופנתי בצבעים עליזים, שמתאים רק לים או למצעד הגאווה. יש בו מגבות, מסנני קרינה, קרם שיזוף, משקפי שמש, משקפות צלילה, משקפי קריאה, ספרים, עיתונים, סודוקו, וכמובן, עוד אוכל ומשקאות בכמות שתספיק גם לדורות הבאים. קיימנו דיון מקדים על השעה המועדפת להגיע לים כדי להימנע מצפיפות יתר. הבוקר המוקדם יהיה עמוס בכל משכימי הקום, ובין הערביים יהיה בוודאי עמוס בסטלנים שקמו מאוחר. בניגוד מוחלט להמלצות "חכם בשמש", החלטנו לדפוק את המערכת ולהגיע דווקא בצהריים, בתקווה שאנשים שהגיעו בבוקר כבר נשרפו מספיק, ואלה שלא - סתם יהיו רעבים וילכו הביתה לאכול. רבע שעה לפני היציאה, הסלון שלנו נראה כמו אחורי הקלעים של גוטקס. אשתי והבנות יצאו ונכנסו לבושות בבגדי ים ישנים או שנרכשו לאחרונה, תוך כדי קריאות "זה קטן, זה לוחץ, אני סוסת יאור, אני פילה, אני לא באה, לקחת לי, תקשרי לי ורואים לי". אכן, תמונות קשות. שלב ראשון הסתיים. ההתארגנות עצמה לקחה לנו כחמש שעות, לא יחס סביר לבילוי של שעתיים, אבל כמו שנהוג לומר: "מי שטרח בערב שבת, יסחב את ה-30 ק"ג ציוד לים בשבת". יצאנו. אשתי והילדות - כיאה לנסיכות מבית המלוכה השבדי - הורדו בכניסה לחוף, ועבדכם הלך לחפש חניה. היה חם, התיק העליז הכביד, וגם הכיסאות המתקפלים לא הקלו את חיי. אבל תיכף יהיה כיף, שיקרתי לעצמי. החוף היה מפוצץ. אפרופו "חכם בשמש", מתברר שהרבה מאוד אנשים מפסיקים להיות חכמים אחרי כמה שעות בשמש, כי לא היה אפשר לזוז. כמפרנס הראשי של המשפחה הוטלה עלי המשימה לנפח את הסירה. משאבת הרגל כיווצה לי את השריר, וסיימתי את הניפוח עם בחילה ורגל אחת קצרה יותר. כשנשכבתי לנוח בחצי עין, ראיתי פליט אריתריאי חביב ובידו פנקס קבלות להשכרת כיסאות ים. כמו ישראלי טוב עשיתי את עצמי ישן וקיוויתי שהוא ידלג עלי. אבל הבחור, שכנראה מנוסה בגילוי מתחזים, לא ריחם עלי, העיר אותי ודרש את הכסף. נפרדתי מסכום שהזכיר יותר קניית כיסא מאשר השכרה שלו, והחלטתי שבפעם הבאה אני מביא את הפוטון מהבית. ניסיתי לקרוא ספר, אבל כמה נערים שהתמקמו לא רחוק שמעו מוסיקה בקולי קולות. הם גם עישנו נרגילה, וזה עיצבן אותי כי העשן נכנס לי לעיניים. קמתי עצבני והלכתי להעיר לחוצפנים, אבל כשהתקרבתי אליהם הם פתאום נראו גדולים יותר ממה שחשבתי, וסביבם היו המון פחיות ריקות של רד בול. מישהו גם חתך אבטיח בסכין. נזכרתי שעברתי את ה-50 ושיניתי כיוון. שאלתי מה נשמע, ביקשתי סיגריה למרות שאני לא מעשן, ואם אפשר להגביר את המוסיקה כי לא שומעים טוב. כשחזרתי הבנות סיימו לאכול את ערימת הסנדוויצ'ים. בבית הן לא אוכלות כלום אבל בים הן מחסלות שלושה כריכים במכה. לקטנה זה לא הספיק: אחרי הסנדוויצ'ים, הפירות, הבייגלה והאבטיח היא רצתה גם צ'יפס. אז הלכנו לחפש. כשאתה בים והשמש דופקת לך בראש, הסטנדרטים שלך יורדים ואתה מאבד שיקול דעת. הכל רחוק, ואין הרבה אופציות. המזנון בחוף בחיים לא היה עובר את הסלקציה שלנו אם הוא היה ממוקם ביבשה, אבל בים הכל הולך. הצ'יפס היה שמנוני, לא מזמין ובאיכות נמוכה, אבל דווקא המחיר היה גבוה. אחרי הצ'יפס היא ביקשה ללכת לשירותים. ליוויתי אותה, וכמו אבא טוב נכנסתי קודם לבדוק. הרצפה היתה ביצה טובענית שנוצרה מחול, מים, נייר טואלט והשד יודע מה. הילדה שאלה למה כל כך מסריח פה. עניתי לה שבגלל שכל כך כיף בים, אז כדי שיהיה איזון, בשירותים לא כיף. אחר כך אני ואשתי הלכנו לטייל קצת, בקטע רומנטי. אישה אחת החליטה לשטוף בים סיר עם שאריות של קציצות. קיוויתי שהן לא חריפות מדי, כדי שלא ישרוף לדגים מהיכן שהם משתינים. הים היה חום וזועף, דרכנו על קליפות של אבטיח שמישהו קבר בחול, ולאשתי נדבקה לרגל עטיפה של ארטיק רמזור. מה אני אגיד לכם, זה הרגע שהתאהבתי בה מחדש. כשחזרנו ראינו את הבנות מנסות להסיר ללא הצלחה זפת מהרגליים. החלטתי שזה הזמן להתקפל. הדרך לאוטו היתה ארוכה ממה שזכרתי. התיק והכיסאות היו כבדים יותר, הילדות בכו שחם, ולמרות ששטפנו אותן בברז הקטן, הרגליים שוב התלכלכו בחול. ברגע שהופעל המזגן, כולן נרדמו. נהגתי הביתה עייף ומוטרד, והירהרתי איך זה יכול להיות שהים שלנו ושל יוון הוא אותו ים - אותם מים! - אבל משהו לא טוב קורה לגלים בדרכם לארץ. אולי גם הם לא מתים על המזרח התיכון. בערב סיפרתי לחברים איזה כיף היה בים, ואיזה פראיירים הם שנשארו כל היום בבית וקראו עיתונים במזגן. הם דווקא התלהבו והציעו שנלך יחד בשבוע הבא. אמרתי שממש לא מסתדר לנו שבוע הבא, אבל נדבר. לכל הטורים של יאיר ניצני, היכנסו לכתובת: www.yairnitzani.com
