בתחילת שנות החמישים של המאה הקודמת התרבות המערבית התחילה לזוז באי נוחות. עולם התיאטרון, השמרני ביותר מקרב האמנויות, נתקל לפתע ביצירות חדשות שהוא לא ממש ידע איך לעכל. בשלבים הראשונים זה קרה על במות קטנות בסמטאות הרובע הלטיני של פאריס. כולם דיברו על מחזה חדש, "הזמרת הקירחת", של יוצר רומני, חצוף ויהודי מצד אמו, בשם אז'ן יונסקו, שבכלל טען שהוא שונא תיאטרון.
במחזה, שאותו הגדיר כ"אנטי־מחזה", הושיב יונסקו על הבמה דמויות מוזרות ותלושות, כמעט דחליליות, שדיקלמו ברצינות תהומית משפטים אידיוטיים, לפעמים חסרי פשר ולפעמים חסרי קשר.
תגובות הקהל היו - כמובן - חלוקות. חלק מהמבקרים חשבו שיונסקו הוא מצליף גאון ומצחיק עד דמעות. אחרים הזדעזעו, לא הבינו מה מצחיק ומה מצליף, ואולי פשוט לא רצו להבין.
אחרי "הזמרת הקירחת" יונסקו העלה עוד ועוד מחזות. חלקם היו הזויים, חריפים וקיצוניים עוד יותר. "השיעור" ו"הכיסאות", "אמדה", "הצמא והרעב" ו"קרנפים", שאולי לא היה המחזה הטוב ביותר שלו, אבל העניק לו פרסום עולמי ותרם לשפה את הביטוי "להתקרנף".
חוקר תיאטרון בשם מרטין אסלין האמין שיונסקו הוא ממבשרי סגנון יצירה חדש שהוא קרא לו "תיאטרון האבסורד" - עוד ביטוי שהתאזרח יפה בשפה של כולנו. הספר המכונן של אסלין הציג את התיאטרון המוזר של יונסקו (וגם של סמואל בקט, הרולד פינטר, ואפילו עמוס קינן מוזכר ברשימה) כחלק מהתגובה של תרבות המערב לשבירת הכלים המוחלטת של מלחמת העולם השנייה.
אחרי אושוויץ, תרבות אירופה כבר לא יכולה לאחוז במבנים הקלאסיים שעיצבה ושעיצבו אותה. לא דיאלוג רציונלי. לא עלילה עם רצף סיבתי סביר. לא דמויות עגולות ומעוצבות להפליא. כל אלו מתו, נשרפו ועלו השמימה.
שנה אחרי שיונסקו חזר לגור בפאריס, ב־1945, ובלי שום קשר, הוקם באותה עיר גוף בינלאומי בשם אונסק"ו. שלוש שנים לאחר מכן נכתבה "הזמרת הקירחת", ועד היום אפשר לזהות בין יונסקו לאונסק"ו קווי דמיון מעניינים.
יונסקו כתב שורות כמו "יש משהו שאני לא מבין. מדוע בטור המיתות והלידות בעיתון מציינים תמיד את גילם של הנפטרים ואף פעם לא את גיל הנולדים? זה טיפשי". כך ממש.
ואכן, גם הטקסטים שמיוצרים במשרדי אונסק"ו מסוגלים לשבור שיאים של אידיוטיות מיתממת ורצינית עד מוות. ומה לעשות, גם תיאטרון האבסורד של הארגון הבינלאומי המכובד קשור איכשהו ללקחי השואה ומלחמת העולם השנייה. מטרותיו המוצהרות והמקוריות, לפני שהוא נכבש על ידי עדר זומבים חסר בושה, היו לקדם שיתוף פעולה בתחומי החינוך, המדע והתרבות. את הדברים הבאים מיותר להגיד: ההבדל הבולט בין התיאטרון של יונסקו והאבסורד של אונסק"ו הוא שלראשון היתה מידה נאה של אירוניה עצמית, כישרון ורצון טוב.
• •
ברשותכם לא אכנס לוויכוח המיוזע בשאלה אם החלטת הארגון הנכבד מכחישה כל קשר בין העם היהודי לבין ירושלים או רק מתעלמת ממנו. ההחלטה הזאת היא, בראש ובראשונה, מביכה. מביכה נורא.
אין באמת שום טעם לענות ברצינות לטקסט שקורא לרחבת הכותל המערבי "כיכר אל־בוראק" או "הפיאצה של אל־אקצא". מה אנחנו אמורים לעשות עכשיו? לפתוח תנ"ך? לצטט פיוטים שהוקדשו לירושלים? להביא דברי חכמים שהספיקו להיכתב, להוליד פרשנויות ולעורר מחלוקות, הבנות ואי הבנות הרבה לפני שהאיסלאם בכלל בא לעולם? לבכות ולבעוט חזק בקיר?
קצת כמו במקרים של עלילות הדם ומכחישי השואה, בשלב הראשון אתה רוצה לרוץ, לחטט במגירות; לנופף במסמכים ולהציג הוכחות ניצחות בקול צרוד מפאתוס. אבל אז אתה אומר לעצמך, "נו, באמת. עזוב אותך".
אני מניח שהיו לא מעט יהודים בהיסטוריה שהמילים האחרונות שהספיקו להגיד לרודפיהם היו "אבל דם של ילד זה בכלל לא כשר! איפה השארתי את השולחן ערוך, לעזאזל?". נו, אז הם אמרו.
אם למדנו משהו מתיאטרון האבסורד הישן והטוב, זה שאי אפשר באמת לנהל דיאלוג בעולם שאיבד כל מידה של יושר וכבוד. כל מה שנשאר הוא להוציא לשון. לצפצף. לשתוק כמו בקט או להשתטות כמו יונסקו. להעיף סטירה, או לסנן קללה. טובה מכולם ההחלטה של דנה אינטרנשיונל להקדיש למטומטמים מאונסק"ו את "הבה נגילה". אותי היא קנתה לגמרי בבחירה הפשוטה והאצילה הזאת.
"הבה נגילה" הוא לא בדיוק שיר על ירושלים, אבל הוא מזכיר למי שצריך תזכורת שיהודים זה עניין עם חיי מדף די מרשימים.
ההחלטה של אונסק"ו היא בעיקר מביכה, מכיוון שמביך לגלות שאין שטות בעולם שהאיסלאם לא מסוגל היום להעביר. הוא רק צריך לרצות. התמיכה המפוחדת, המטומטמת עד מוות, בוא תבוא. גם מצידם של עיתונים מסוימים כאן אצלנו, שכבר לא מסוגלים להעביר ביקורת על שום דבר אנטי־ישראלי.
ההחלטה הזאת מביכה, כי מביך לחשוב שגורם אדיר כמו העולם המוסלמי צריך לרדת נמוך כל כך ולסתור את אמונתו הוא.
והיא מביכה, כי בכל פעם שהכחשנו את שואת הארמנים, עשינו בדיוק אותו דבר ומתוך אותם שיקולים נתעבים שקראנו להם "אינטרסים".
היא מביכה, כי כבר שנים אנחנו מגנים את הפסוק "עם לבדד ישכון ובגויים לא יתחשב". אנחנו רועמים בקולי קולות ומאמינים בלב שלם שזאת לא ברכה אלא קללה. כבר שנים שמדיניות החוץ של ישראל מנסה להשיב למתקפות הפלשתיניות, אבל מעולם לא מנסה לטעון שאין עם פלשתיני או שההגדרה העצמית שלו מצוצה מהאצבע.
באופן אישי אני רוצה להמשיך לגנות את משנת "עם לבדד". אני מאמין בעולם של דיאלוג ומתנגד למחיקת הקול הפלשתיני, אבל זה הולך ונעשה קשה, כאשר כל מה שמומטר עלינו מן העבר האחר הוא זה: קביעה פלשתינית שאין עם יהודי. אין נרטיב יהודי ואין הגדרה עצמית יהודית.
כי זאת למעשה משמעות ההחלטה. מי שמוריד את ירושלים מהמשוואה, טוען למעשה שאין יהדות ואין יהודים. ואם יש, זה מסתכם בחוטם מאונקל, שיילוק ועוד כמה סטריאוטיפים אנטישמיים.
מי שמוחק את ירושלים מהסיפור שולל את ההגדרה העצמית היהודית ואומר באופן הכי ברור שיהודים הם רק מה שאחרים אומרים עליהם.
כשחושבים על כך שהגוף הזה - אונסק"ו - בא לעולם כחלק ממסקנות היום־שאחרי השואה, מבינים שמדובר בתיאטרון האבסורד המתקרנף ביותר שעלה אי פעם על איזושהי במה.
(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו