ליגאל בשן יש את אחד הקולות הכי מזוהים ומוכרים בארץ. כשהוא עולה לבמה של היכל התרבות בראשון לציון, אחרי שורה של חוויות קשות שעברו עליו בחיים, ומתחיל לשיר את "היי שלום לך מולדת", גם אם השיר נשמע בחלקו כמו הצדעה לגנדי, יש תחושה שהגעת הביתה למקום מוכר. וזו גם התחושה שבשן בן ה־66 מתאמץ להעביר לקהל לאורך המופע כולו - ששם בחוץ משתולל ההווה המטריד, מתוכניות ריאליטי ועד פוליטיקה, ופה אצלו חמים, נעים ונוסטלגי.
לשם מכוונים קטעי הקישור שלו בין השירים, והקהל, רובו בני 50 פלוס ומעלה, קונה את זה. הם נהנים להתרפק גם על הלהיטים הישנים מפעם וגם על האקסטרה־אולטרה־ישראליות שבשן מנסה לשדר עד כדי קיטש בשירים שהוציא בשנים האחרונות כמו "שמיים", בהתחנפות נוסח "רוצה הביתה" ובביצוע לקלאסיקות כמו "עין גדי" ו"בית הערבה".
בשן נולד וגדל במושב נחלת יהודה, שהפך עם השנים לחלק מהעיר ראשון לציון. הפסטיבל המקומי אירח אותו בחול המועד סוכות במה שהוגדר כמופע "חגיגי", אבל התברר כעוד מופע של בשן בליווי להקת האירועים "Live", שנשמעה בחלק מהזמן מלאכותית ומתלהבת מדי.
בלי שום זמר אורח, בלי נגנים אורחים (למשל רביעיית כלי מיתר), בלי ניסיון לצבוע ולגוון את הפן המוסיקלי ואפילו בלי תפאורה, כך שלא ממש ברור מה פה חגיגי. גם כשהוא שר בהתחלה את "בואי נעשה לנו חג" זה נשמע בסדר אבל לא מלהיב מספיק, הביצוע רדום מדי. השטחה של הפאן מפעם.
הבעיות העיקריות של המופע הזה הן שבחלק מהזמן בשן נשמע איטי ורדום מדי, כבד ועייף, ישן ומיושן, ומצד שני יש ניסיון ללחוץ על דוושת הרוק דווקא במקומות הלא נכונים, למשל ב״אל תיגעו באהבה״ עם תופים חזקים מדי, וב״אנחנו נשארים בארץ״, כשהעיבוד הרוקיסטי מדי מוציא מהשיר את הכיף שלו וסוחט אותו כמו לימון.
יש מקומות שבהם זה איכשהו יוצא מאוזן, למשל ב"קפה אצל ברטה", כשהקול של בשן מלטף עם הקלאסיקה, נשמע מבוגר וקצת לאה, ואז, בהמשך מתעורר עם סולו גיטרה וקצת יותר רוקנרול, בפורמט סבנטיז־אייטיז שנשמע כיום לגמרי אולדי.
או, למשל, השימוש בקאנטרי וברגאיי. ב"שמיים" הקאנטרי רך, ב"מכת שמש" ("קיץ בין קרניים") הוא יותר ערני, בשניהם קול הבריטון של בשן מחניף לאוזן. סביר. אבל אז, בהדרן, מגיע ״תן לי״, מסוג הלהיטים שאתה מחכה להם כל הערב, ובמקום הקאנטרי הישן והטוב הם מנגנים עיבוד רגאיי רך ומאכזב. אני מאוד אוהב רגאיי, אבל הוא לא מתאים פה. פשוט הרסו את השיר.
בחיבור של המחרוזת השתלט הרגאיי גם על ״כמו צועני״, שנעדרה ממנו הכיפיות הצ׳יזית של המקור. וכשבשן חזר ל״תן לי״, התברר ששני השירים נותרו ריקים, חלולים, רחוקים מהפוטנציאל. מאכזב ולא כיף.
לצד שירים רגועים כמעט מדי כמו ״פינה שקטה״, יש לבשן גם רגעים יפים במופע הזה. ״עכשיו התור לאהבה״ הרומנטי־קיטשי של חברו עוזי חיטמן ז"ל זוכה לביצוע יפה בליווי אקורדיון שנשמע דומיננטי מדי. בן אלקיים, הגיטריסט האקוסטי, מצטרף ושר שתי שורות. גם "סיוון" המקסים זוכה לביצוע טוב, למרות שבשן, כמו רוב הזמרים בגילו, לא מגיע לטונים הגבוהים מפעם. הגיטריסט מוטי לייבל מבצע יפה את הסולו של שמוליק בודגוב בשיר. ב״את יפה ונשארת יפה״ זו שוב רומנטיקה נוסטלגית עם סולו גיטרה, הפעם האקוסטית. כאן וב"אם הייתי שר לך", עוד בלדה רומנטית יפה בסגנון ה"גולדן אולדי", בשן מציע אופציה לפרנק סינטרה הישראלי ומקבל פרחים על הבמה.
הוא מפתיע כשהוא מחבר את "Lay Down Sally" של אריק קלפטון במחרוזת רית'ם אנד בלוז ל"אלוהים תן לי כוח", חוזר ל״סאלי״ וממנו ל"מתוק מתוק" ברית'ם אנד בלוז. מדהים אצלו שגם כאשר הוא שר, קצב הקול שלו נשאר מתון, לא מתפרץ, לא משתלח, כאילו ללא מאמץ. הוא שר בלוז ולא מתאמץ לשנייה. לכאורה זה משדר ריחוק ושהוא לא בעניין, אבל למעשה זה מעיד על האיכות שלו כמבצע. פעמיים בשן מגוון ונוגע בשורשיו התימניים כיגאל בשארי. ב"משפחת צנעני", עם ביצוע לא מספיק מדויק, ובפזמון של "יש לי ציפור קטנה בלב", שהופך בזכות ה"ניי נה ניי נה ניי" להמנון כל־ישראלי. זהו אחד השירים הכי יפים שנכתבו בארץ, על אהבה ואמונה, רוח האדם ורוח היצירה, האמנות והמוסיקה. קלאסיקה ישראלית אמיתית, שבשן נותן כאן בביצוע קרוב למקור ויוצר את רגע השיא במופע. בהדרנים הוא חוזר גם ל״כוכבים לא משקרים״ מהסרט "שרית" ומקנח ב"לצפון באהבה", שמקים את הקהל המבוגר מהכיסאות. "Live" מנגנים כמו להקה צבאית, ולכמה רגעים הלב הישראלי מתחמם ומתרחב.
יגאל בשן בהופעה, 19.10, היכל התרבות ראשון לציון
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו