מערכת הבחירות בארה"ב הידרדרה לתחתיות. זה לא אירע מאליו תוך אובדן שליטה. להפך, הכל בכוונת מכוון. אמנם דונלד טרמאפ אינו מכיר את ולדימיר פוטין, אבל פרסומי ויקיליקס מעידים על תכנון של מסע תעמולה להביך את הילארי קלינטון באורח אישי. גם היקף סיפורי המין המביכים על טראמפ וסדר פרסומם מעידים על הכנה ממושכת באיסוף ובמיון. דבר אינו ספונטני.
אם כן, עוד בטרם נסגרו הקלפיות בארה"ב ברור מה חושבים קלינטון וטראמפ גם יחד על העם האמריקני, שהוא שטוף ברכילות מרושעת ואין טעם להשקיע מאמץ בדיון על נושאים חשובים. עוד אישה ועוד מסרון אסורים עושים את המלאכה.
הדיבידנד של הראיון
המערכת הבינלאומית תסכל את הפלת שלטון חמאס. ליברמן // צילום:
הרוגז של חמאס על הראיון שהעניק אביגדור ליברמן לעיתון הפלשתיני "אל־קודס" הוא הדיבידנד הישראלי למהלכו של שר הביטחון. כך צריך, לשמור כל ערוץ הידברות פתוח ככל האפשר, שהוא הביטוי המוחשי נגד משטר החרמות שמבקשים הפלשתינים לכונן ביחסים עם מדינת ישראל. אך תוכן דבריו של ליברמן שנוי במחלוקת.
לרוע המזל אין ממש בדבריו, כי אם ייפתח סיבוב צבאי נוסף בין ישראל לבין חמאס בעזה הוא יהיה גם האחרון. כל אדם במערכת הביטחון מהרמטכ"ל ומטה יודע כי ההפך נכון: המשך המצב הקיים יביא בתוך כשנתיים למשבר הומניטרי חמור ברצועת עזה, וחידוש האש ייהפך לבלתי נמנע. אז יגלה אפילו ליברמן את מגבלות הכוח.
המערכת הבינלאומית תסכל את הפלת שלטון חמאס. הדחתו תיתכן ביום מן הימים רק כתוצאה מהתמודדות פנים־פלשתינית. ממש כפי שחילופי שלטון בישראל הם עניין לקלפי, ולא להתערבות זרה שגורמים כמו "בצלם" כה מייחלים לה.
צדקת הסוקר הפלשתיני
לפני זמן מה נשאל עורך הסקרים הבכיר של הרשות הפלשתינית, ד"ר חליל שקאקי, כיצד הוא מסביר שאירועי הטרור הקשים לא הידרדרו השנה לאינתיפאדה כוללת. "הפתעתם אותנו", השיב, "כי פעלתם באופן שכלתני".
ההנחות בשאלות ובתשובות כאלה שנויות במחלוקת. 44 ישראלים נהרגו מאז נרצחו בני הזוג הנקין לפני כשנה. הטרור העדכני של הסכינים ביוזמה פרטית לא מוגר כליל. אך השאלה היא מה גובה הלהבות. משה (בוגי) יעלון וגדי איזנקוט, ועתה גם ליברמן, הילכו על חבל דק.
הם מאמינים כי צה"ל הרג די מחבלים כדי לא להיתפס בעיני הפלשתינים כרופס. הוא גם נהג ריסון, שלא יהיו יותר מדי מחבלים הרוגים. "יותר מדי" ו"פחות מדי" הם מתכונים לאינתיפאדה כוללת. איזנקוט משוכנע כי הוראות פתיחה באש יעילות הצמודות לריסון - למשל המשך העסקת כ־100 אלף פלשתינים בישראל - עשו את שלהן. בקבינט דרש הימין להטיל סגר ממושך. למרבה המזל לא שמעו בקולו.
כותרת הגג לדילמה היא משפטו של אלאור אזריה. הימין הקיצוני קורא לו "גיבור ישראל" בשעה שבפועל ניגש למחבל השרוע אין־אונים על הקרקע, ומסביב רק חיילי צה"ל, וירה בו בראשו. כאשר עוזי דיין אמר במשפטו כי מחבלים לא צריכים לצאת מההתנגשות בחיים - וזה נכון כל עוד הירי לא הסתיים - הוא נתפס כמי שמצדיק כמעט רצח שבויים. על פי ההיגיון הזה, גם רצח המחבלים השבויים בקו 300 היה מעשה נכון. זה לא מוסרי. לא חוקי. לא יעיל. כל הדרכים מובילות לבית הדין הבינלאומי בהאג.
התוצאה המבצבצת מטושטשת. הרי בנימין נתניהו טילפן אל אביו של אזריה ונפתלי בנט קרא לחון אותו, ודיין העיד למענו מפני שהם העריכו כי עמדתם פופולרית בציבורם. אבל דווקא מהלכים כאלה עלולים להצית את האינתיפאדה במלוא כוח האש שלה. כל פיגוע כואב, אבל כל יום החולף בשיגרה מאשש את תשובתו של הסוקר הפלשתיני, ועדיין נותרה פתוחה השאלה המונחת על שולחנו של נתניהו אם להתיר מחדש את עליית הח"כים להר הבית, מתכון מובהק לתסיסה. מומלץ לדחות לחג המצות.
בלי מקארתי (1)
צונאמי של מקארתיזם הנושא בין גליו אימה ונידוי, פחדים וחרמות, הולך וקרב אל חופיה של ישראל הדמוקרטית.
אמריקה היתה ונותרה דמוקרטית כאשר בשנות ה־50 הראשונות של המאה שעברה השתולל בה הסנאטור ג'וזף מקארתי מוויסקונסין. הוא ראה בכל ליברל בוגד בשירות הקומוניסטים, בכל הומניסט סוכן סובייטי. הציע לאסור ולשלול ולכווץ ולחשוד, ואמריקנים טובים המליצו איש לרעהו לא להתעמת עימו כי "עת רעה היא", עד יעבור זעם. הנשיא דווייט ד' אייזנהאואר תיעב אותו, אבל נמנע מלהתעמת עם הסנאטור הפופולרי ושתק.
עד שקם העיתונאי נשוא הפנים אד מורו וחשף בתוכניתו "SEE IT NOW" ברשת CBS את פרצופו של מקארתי. כעבור זמן פיטר אותו מנהל הרשת וויליאם פיילי, אך מקארתי הוכה נמרצות במסע העיתונאי של מורו - ולא שב לאיתנו. אז חזרה בה רשת השידור והציבה בגאווה את דיוקנו של מורו בכניסה לבניינה.
ישראל רחוקה משם, אבל רוח רעה נושבת בכיוון המסוכן. הסנאטור מראשון לציון דוד ביטן הציע לשלול אזרחות ממנכ"ל "בצלם" חגי אלעד, שקרא במועצת הביטחון להתערבות בינלאומית נגד נוכחות ישראל בשטחים; ולמרות שאני מתנגד בכל ליבי למעשיו המזכירים את האחים אריסטובלוס, שהזמינו התערבות רומית לפני 2,079 שנים ומוססו את הריבונות היהודית - לא יעלה על דעתי שראוי לסתום את פיו. לא לאלעד ולא לחנין זועבי, מפני שחיוני להתפלמס איתם ולזעוק עד לב השמיים. אבל לדבוק בעצתו של וולטר שאמר ליריבו: "אני שונא את כל דבריך, אך איהרג על זכותך לאומרם". כך צריך.
לאסור בחוק לנאום במועצת הביטחון? לשלול אזרחות? ומדוע בנימין נתניהו, כמו אייזנהאואר, שומר על זכות השתיקה הרועמת? ולמה סיעת הליכוד אדישה נוכח ההסתערות האנטי־דמוקרטית של הימין וחלק משריה על בג"ץ? שלא לדבר על כך שאיש מהם לא קם ולא פצה פה כאשר מירי רגב הפכה לצנזורית של הצגות תיאטרון, ועוד ידה נטויה.
"איננו צאצאי פחדנים שפחדו לכתוב ולדבר ולחבור ולהגן על מטרות שנראו באותו רגע בלתי פופולריות", סיכם מורו בתוכנית השיא שלו במארס 1954. ישראל אינה צריכה לרעות בשדות זרים. היא תמצא מדריך נאמן בספר הספרים על נביאיו האופוזיציוניים ישעיהו, עמוס וירמיהו.
בלי מקארתי (2)
גם היוצרים משמאל לקו במין מקארתיזם. הם מתנגדים שהבימה יציג בקריית ארבע את "סיפור פשוט" לש"י עגנון. זו תמצית ההתנשאות והיוהרה והגזענות, וגילום של האפרטהייד.
בקריית ארבע מתגוררים אחים יקרים, שמתנהל עימם ויכוח נוקב, אבל טובת העם היהודי דורשת כי ערוצי ההידברות עימם יישארו פתוחים. נוהגים בהם כבכל אזרח. הם משלמים מסים ומקבלים שירותי סעד, משרתים בצבא ונהנים מקופת חולים. רק מופע התיאטרון יימנע מהם?
ההתנגדות להציג את עגנון סמוך למערת המכפלה - שהיתה קרובה לליבו - מעידה גם על סכלות. מה רצונם של יוצרי השמאל המתלהמים, שכל הבשורה התרבותית לדור הצעיר בקריית ארבע ובנותיה תתמקד בהשקפת העולם של הרב דב ליאור? מזמין בקופה כרטיס במחיר מלא.
הצוואה של אליהו מרידור
מלאו 50 שנים לפטירתו של אליהו מרידור, שהלך לעולמו בן 52 ממחלת הזאבת. הוא היה מפקד האצ"ל בירושלים. הוגלה על ידי הבריטים לאפריקה. נפצע במלחמת השחרור בקרב על שייח' ג'ראח. הוא כיהן כחבר כנסת מטעם תנועת החרות (ליכוד) ונאבק כעורך דין לזכויות האזרח.
לאזכור דמותו פירסמו השבוע אלמנתו רעננה מרידור, בנותיה ובניה ובני/בנות זוגם ו־15 נכדיה ו־35 ניניה, מודעה בעיתונות שסיפרה על תחנות בחייו. לא הייתי נדרש לכך כאן לולא שורה אחת: "כולנו בארץ". לו יהי, מי ייתן.
ההישגים של מבצע סיני
מחר ימלאו 60 שנים לנשכחת, למוכפשת ולמועילה במערכות ישראל (לבד ממלחמת השחרור). מבצע סיני - "מערכת קדש" - הניב פירות שפתחו פער ענק בין ישראל לבין שכניה. הוא הבסיס ליתרונה האיכותי עד עצם היום הזה.
מאז 1949 הצהירו מדינות ערב כי פניהן ל"סיבוב שני" ולהטלת היהודים לים. עד 1956 השתוללה בארץ אינתיפאדה שנקראה "הסתננות", והמחבלים כונו "פדאיון". הם פשטו בכל מקום. הרמטכ"ל משה דיין הותקף בכביש ירושלים־תל אביב. עד כדי כך.
המחבלים הטילו אימה, אבל הבעיה היתה קיומית. מצרים הצטיידה בנשק סובייטי, ואילו המערב הטיל אמברגו על מדינת היהודים. שר החוץ משה שרת - אישיות קטנונית כפי שמעיד יומנו - דמיין כאילו היתה לו תוכנית לכונן שלום עם גמאל עבד אל־נאצר. מקסם שווא.
"לא היה עדיף לצאת למבצע סיני בלי צרפת ובריטניה המאוסות בעולם הערבי?". משה דיין // צילום: אי.פי
שמעון פרס בנה את "הגשר על הים התיכון" ונשק צרפתי זרם לארץ. דיין ופרס לחצו לחבור לצרפת ולבריטניה, שתיכננו לתקוף את מצרים מטעמיהן־הן, אך דוד בן־גוריון לא נחפז. באוגוסט 1956 הציע לערבים להסתפק בהסכמי אי־לוחמה לשנים רבות בלי שיכירו במדינת היהודים. הם אפילו לא השיבו לו. חודשיים לאחר מכן יצא מבצע סיני לדרך.
הניצחון היה מוחץ. מייד לאחריו נפתחה תעמולת כזב כאילו חברה ישראל לקולוניאליזם הישן. העולם התעלם מטבעת החנק הערבית על צווארה בחסימת תעלת סואץ ומיצרי אילת, ובעיקר מהנשק החדיש שזרם מרוסיה למצרים.
תשע שנים לאחר מבצע סיני התוודעתי לדיין. עורך "הארץ" גרשום שוקן העניק לי צ'ופר והטיל עלי לכתוב סידרה בשם "לילות של בחירות". הפוליטיקאים התרוצצו במסע הבחירות לכנסת השישית. נסעתי גם עם דיין, שנאם מטעם רפ"י ושאלתי אותו אם לא היה עדיף לצאת למבצע סיני בלי השותפות עם צרפת ובריטניה המאוסות בעולם הערבי.
הוא נעץ בי את עינו האחת והשיב כי בן־גוריון היה מדינאי זהיר, וסירב לצאת למלחמה בלי גיבוי של מעצמה אחת לפחות.
מבצע סיני העניק לישראל יתרונות חסרי תקדים: פסקה מאליה ההסתננות הרצחנית של הפדאיון; נפתחו נתיבי הים לאילת ובתעלת סואץ, והוסר המצור; חצי האי סיני פורז מצבא מצרי; כוח של האו"ם הוכנס אליו כחיץ; ובעיקר - מצרים שקעה במלחמה הזויה בתימן, ואילו ישראל העלתה מיליוני יהודים ושיגשגה. ומה שחשוב לעתיד: כאשר ב־67' חידש נאצר את האלימות וסגר באורח חד־צדדי את נתיבי המים הבינלאומיים וגירש את האו"ם מסיני - הכיר רוב העולם הנאור בזכותה של ישראל לצאת למלחמת מגן.
לא היה כדבר הזה עד אז. גם לא מאז.
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו