"היא", סרטו דובר הצרפתית של הבמאי ההולנדי הוותיק פול ורהובן, הוא אחד הסרטים היותר מעניינים והפחות מוסריים שיצאו למסכים בשנים האחרונות. לא פלא שאף אחד בהוליווד לא העז לגעת בו במקל.
נכון, ורהובן בן ה־77, ששב לעבודה לאחר הפסקה כפויה שנמשכה עשר שנים, תמיד הרגיש בבית עם קוקטיילים וולגריים וסנסציוניים של סקס ואלימות (ע"ע "אינסטינקט בסיסי", "נערות שעשועים" ו"ספר שחור"). אבל כאן, בעזרתה האדיבה של השחקנית המופלאה וחסרת הפחד איזבל הופר, שמככבת בתור מישל, בעלת חברת משחקי וידאו שמותקפת ונאנסת בביתה בידי אדם במסיכת סקי, הוא מגיע לגבהים חדשים של מורכבות, פרוורטיות ופרובוקטיביות. לא רק שהתוצאה המפתיעה בבגרותה ובעוצמתה תותיר אתכם דרוכים לכל אורך הסרט, אלא שהיא גם תשאיר לכם שפע של חומרים לדוש בהם לאחר מכן.
הגדולה של "היא" נעוצה באופן שבו הוא אינו פוסק לשחק בציפיות של הצופים. זה מתחיל כבר בדקות הראשונות של הסרט, כאשר במהלך ארוחת ערב במסעדה מישל מספרת לחבריה הקרובים באגביות שנאנסה. היא מסרבת לדווח על המקרה למשטרה, ולמרות שניכר שעברה חוויה מטלטלת, היא מתעקשת שהיא בסדר ושהיא בשליטה. יאללה, שנזמין?
מכאן יוצאים ורהובן והופר לשרטט דיוקן פסיכו־סקסואלי עשיר, מטריד ואפילו מעט משעשע של פאריסאית בגיל העמידה, שעומדת על שלה בהצלחה לא מבוטלת בתוך עולם גברי כוחני שבו לא מעט משתתפים עשויים להיות התוקף שלה.
מישל מנהלת את ענייניה המשפחתיים ביד רמה ועם לא מעט הומור שחור - בנה הסמרטוט תקוע במערכת יחסים הרסנית; בעלה לשעבר סובל מקשיים כלכליים ומתסכול מקצועי; אמה הקשישה מנהלת רומן עם גבר צעיר ושרירי - וגם התנהלותה הקשוחה במקום העבודה אינה מעמידה לרגע בספק את עובדת היותה הבוס.
בתוך כך, התסריט הדחוס והמתוחכם - שמתבסס על רומן מאת פיליפ דג'יאן ("בטי בלו"), ושעובד למסך בידי התסריטאי האמריקני האלמוני דיוויד בירק - חושף את עברה האפל של מישל ומבהיר מדוע היא לא ששה לפנות לרשויות החוק. אביה, כך מסתבר, יושב בכלא כבר ארבעים שנה, לאחר שיצא למסע רציחות אכזרי ומזעזע.
כאמור, כל ניסיון לנחש לאן "היא" הולך נדון לכישלון. מישל, שמסרבת לראות בעצמה קורבן, אמנם מבקשת להפוך את השולחן על התוקף האלמוני שלה. אך בניגוד למצופה, הסרט אינו הופך למותחן נקמה מהזן ההוליוודי. למעשה, הוא אינו הופך לשום דבר שראיתם קודם לכן, והרפרנס היחיד שניתן להשתמש בו הוא "המורה לפסנתר" (2000), שיתוף הפעולה הסאדו־מזוכיסטי של הופר עם מיכאל הנקה.
אבל "היא" הרבה יותר מצחיק מ"המורה לפסנתר", ותודה לאל על כך. הוא גם הרבה פחות חמור סבר. במובנים רבים, זוהי פנטזיה פסיכית ייחודית ולא בריאה בנפשה שיצאה משליטה; אוסף של דחפים תת־הכרתיים גועשים שמקבלים ביטוי מטריד, מחריד ומרתק על המסך. העבודה האינטואיטיבית והכה מדויקת של הופר הופכת את המסע של מישל לרכבת הרים של ריגושים מסוכנים ומונעת ממנו לגלוש למחוזות סרי טעם. לא כל הבחירות שלה רציונליות, אך בדרכה הטבעית והבלתי ניתנת לחיקוי הופר בת ה־63 (שבאופן נדיר לשחקנית מגלמת כאן דמות בת 50) גורמת להן להיראות אמינות וכמעט מובנות. בקריירה שמלאה בתפקידים בלתי אפשריים, ההופעה שלה ב"היא" ללא ספק מהווה שיא. פשוט בלתי אפשרי לדמיין שחקנית אחרת שהיתה יכולה להתמודד עם התפקיד הנפיץ הזה כמוה. איזה מזל שכל הכוכבות האמריקניות שוורהובן פנה אליהן בתחילה (כולל מריל סטריפ) אמרו לו לא.
"היא" ("Elle"), במאי: פול ורהובן. צרפת 2016
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו