"יש לנו את הזכות והחובה לשמור על המדינה"

אי אפשר, וגם לא צריך, להתחמק מהתואר המכובד שבו מחזיק סגן אלוף זאהי רחאל - הקצין הבדואי בעל הדרגה הבכירה ביותר המשרת כיום בצה"ל. הוא, כמובן, מבקש להדגיש כבר בתחילת הראיון ש"היו קצינים גששים בדרגת אלופי משנה שאינם בצה"ל עכשיו", ומיד מסביר על חשיבותו של השירות למען המדינה בעיני חבריו. "הכפר שבו אני גר - רמת אלהייב ליד בית נטופה שבגליל - הוא מקום שבו כולם נולדים במשפחות לוחמים, וגדלים כשהם חולמים על קריירות צבאיות. זו המסורת. שבט אלהייב שירת בצבא לפני קום המדינה, עוד בתקופת הפלמ"ח כשנקראו פלוגת אלהייב. זה התחיל כשיגאל אלון ז"ל גייס את בני השבט שסייעו בהקמת המדינה. עד לשנות ה־70 אנשי הכפר עסקו בפעילות מודיעינית 'מסוערבת' גם בסוריה וגם בלבנון. אבא, סבא, הדודים, כולם היו שם. ומאז המשפחה והכפר בכלל משולבים בזרועות הביטחון. כך שלמרות הגיוס שאיננו חובה, לכל צעיר פה ברור שזה שלב שהוא חלק ממנו, כי בסופו של דבר, אנחנו חלק מהמדינה הזו שאנו חיים בה".

רחאל התגייס לצה"ל בשנת 1998 לתפקיד לוחם בגדס"ר (גדוד סיור) הבדואי והמשיך שושלת של הגנה על מדינת ישראל, שכן אביו שירת במג"ב והקהילה הבדואית שבה גדל לקחה, כאמור, חלק בהגנה על היישוב עוד בטרם קמה המדינה. בשנת 2000 יצא לקורס קצינים וחזר לשרת כמ"מ בגדס"ר הבדואי, ולאורך השנים מילא שלל תפקידי פיקוד במסגרת זו עד לתפקיד מפקד הגדוד במהלך מבצע צוק איתן. בתקופת כהונתו כמג"ד תפס הגדוד לראשונה קו מחוץ לתחום גיזרת עזה - בחטמ"ר מנשה. זה קרה אשתקד בתקופה עקובה מדם של גל טרור רצחני. השינוי "ההיסטורי", לדבריו, לווה בקידום לדרגת סמח"ט מנשה וכך נשאר הגדוד שבו גדל קרוב אליו.

פלוגות אלהייב. לקחו חלק בהגנה על היישוב העברי לפני קום המדינה // צילום: יוסי זליגר

רחאל נשוי למאיסה (27), מורה לאנגלית בבית ספר יסודי בכפר עוזר, ואב לשלוש בנות - רימאן בת 5, שדן בת 4, ורסיל בת 3. מייד עם הכניסה למשרדו הוא מסב את תשומת ליבי לצילום ממוסגר שעל הקיר, בשחור־לבן. "זה מלפני קום המדינה", הוא מסביר בעיניים נוצצות, "אלו חברי הפלהייב - פלוגת אלהייב שמחזיקים ברובים, ובראשם המפקד אבו יוסוף שהיה מבין מקימיו". מימין לתמונה, באופן שהוא יותר מסמלי, "יעדי חטיבת מנשה לשנת 2017-2016". המשרד נטול צילומים משפחתיים. "את זה יש בפלאפון", הוא אומר ומייד מראה לי את ציור הלב הצבעוני התמים של בתו הבכורה, על צג הפלאפון. 

איך אתה מתרשם מהיחס לבדואים - בתוך הצבא ומחוצה לו? 

"אני אישית חושב שיש לנו את הזכות והחובה לשמור על המדינה הזו. אני באמת מאמין שהשמיים הם הגבול ומושג כמו 'תקרת זכוכית' לא קיים עבורי. מי שטוב - מתקדם. אחוזי הגיוס המרשימים במגזר הבדואי מדברים בעד עצמם. לגבי ההתייחסות מחוץ לצבא שלא על המדים - היחס הוא לא זהה כמו אל כל אזרח אחר. יש בעיות בקבלה לעבודה ובקבלת שירותים בכלל. יש הרבה מה לעשות בעניין. למשל, אפשר לעשות הרבה יותר עבור קצינים בדואים בתפקידי ליבה. למשל לתת לבדואים להתפתח ולהתקדם גם ביחידות אחרות ולא רק בגששים או בגדוד הסיור הבדואי. עם זאת, ברור לי שכל אחד במערכת מקדם את אנשיו שלו ובצדק. כמו בכל מוסד כזה או אחר". 

כמפקד על יהודים, האם נתקלת בגילויי גזענות?

"אני אישית, בכל תפקיד שעשיתי, ופיקדתי על לא מעט יהודים, מעולם לא נתקלתי בשום גילויי גזענות. אני מניח שזה תלוי בבן אדם עצמו. בקצין. במה הוא משדר, כיצד הוא מייעד עצמו בתפקידים אלו וביחס עם סביבתו". 

במסגרת תפקידך, איך מתייחסים אליך פלשתינים כשמבינים שאתה לא יהודי?

"אף פעם לא היה לי חיכוך איתם ואני בדרך כלל מגיע כמפקד בכיר בגיזרה, ואם יש משהו להתערב אני מתערב. וכאחד שמדבר את השפה שלהם זה עוזר לפתור בעיות. כי חיכוך ומחלוקת יש תמיד וצריך לטפל בזה. עצם היותי בדואי זה בהחלט יתרון, למרות שאין ספק שעם המדים אני נתפס כמו בוגד בעיניהם. אני אישית לא חושב כך, אבל אני מבין את המציאות ואני יודע שזה מפריע להם. אני בהחלט מודע שלא כולם באותה גישה כמו תושבי הכפר שממנו אני בא, ושיש כפרים ערביים ישראליים שלא מקבלים את זה שאנחנו משרתים בצבא". 

איך אתה מגדיר את עצמך? 

"בדואי ישראלי, בן הדת המוסלמית, עם הרבה גאווה מהמקום שאני בא ממנו". 

ואיך, לדעתך, הסביבה רואה אותך? 

"במשפחה ובסביבה מאוד גאים בי. אני בא ממשפחה שמגדלת אותך לתפקיד צבאי. עשיתי את כל התפקידים בצה"ל - מחייל פשוט ועד מג"ד. השתתפתי בצוק איתן, בעופרת יצוקה ובעמוד ענן. מי שאוהב את מה שהוא עושה, מבצע את תפקידו בהשקעה רבה מאוד ובאהבה גדולה מאוד ובמקצועיות, מתוך מסורת ונאמנות תוך מתן דוגמה אישית. אני שומע כמו כולם את הביקורות על המבצעים הצה"ליים, אבל לדעתי, הצבא התנהל נכון בכל אחד מהמבצעים הללו. בסופו של דבר, הצבא עושה את מה שמוטל עליו. אנחנו הדרג המבצע ואנחנו סומכים על מקבלי ההחלטות". 

 

לשלב את מי שתורם

גדר ההפרדה היא חלק בלתי נפרד מהעבודה היומיומית בגיזרת מנשה. 117 ק"מ של גדר חכמה, שיודעת להתריע על כל מי שרק נוגע בה או מנסה לחדור דרכה אל שטחי ישראל. "זה מתחיל מהרי הגלבוע ועד היישובים צור יצחק וצור נתן", מסביר רחאל. 25 יישובים יהודיים צמודים לגדר. ביניהם חמישה בתוך השטח האדום והשאר סמוכי גדר. בנוסף, יש שתי ערים פלשתיניות - ג'נין וטול כרם. כמעט אין שב"חים או מסתננים שמצליחים לחדור דרך הגדר. את רובם אנחנו מצליחים לתפוס, ובדרך כלל מדובר במבקשי עבודה". 

תפיסת אמצעי לחימה היא יעד חם בגזרתך.

"זו בהחלט גיזרה עם הרבה אמל"ח לייצור עצמי ואנחנו נכנסים בזה בכל הכוח. רק לאחרונה היו לנו כמה מבצעים גדולים בחטיבה שהצלחנו לתפוס בהם הרבה אמל"ח - גם מג'נין וגם מהכפר יעדב הסמוך. אנחנו כצבא וכריבון רוצים להגיע לכל נשק כזה שיכול בסופו של דבר לפגוע בחפים מפשע כמו גם בביטחון מדינת ישראל, ותפקידנו למנוע את זה ולהגיע לכל נשק לא חוקי". 

איך אתם מתמודדים מול האיום של כניסת מחבלים לשטחי ישראל? 

"יש פעילות אינטנסיבית של כוחות גדולים סביב השעון, שבה אנשי החטיבה פועלים למען ההגנה על היישובים בגזרתנו. עדיף שחייל ייפגע מאשר אזרח. מדובר במבצעים מורכבים, חלקם בתוך ערים עם אוכלוסייה ערבית עוינת, שבה היו לכוחותינו לא מעט עימותים והתמודדויות מול הרבה בקבוקי תבערה, ניסיונות דקירה של חיילינו וניסיונות לפיגוע ירי. חיילינו מגינים פה בחירוף נפש".

אם היו מציעים לך את תפקיד מפקד מחוז ש"י או ירושלים - שנפיצים מאוד בימים אלו - היית מסכים?

"לאן שיקראו לי לדגל אתייצב. אבל חשוב להבין שפה לא שקט יותר מעזה או מאיו"ש או מגיזרת ירושלים. הפעולה שלנו אינטנסיבית בתוך השטח האדום בגיזרה גדולה יותר משהכרתי, ומאוד מורכבת. זה פחות פופולרי, רחוק מהתקשורת, אבל בהחלט לא פחות אינטנסיבי".

מאיזה תרחיש אתה הכי חושש?

"חדירות ליישובים זה בהחלט דבר שגורם לי לא לישון טוב בלילה. כל פגיעה באזרח שגר כאן או עובר בגיזרה - אנחנו צריכים לתת לו את הביטחון. וכן, אני מודה, החשש שאזרח ייפגע הוא יומיומי. בין שזה חדירה לתוך יישוב או בקבוק תבערה או זריקות אבנים לעבר אזרחים שעוברים בגיזרה, גם כאלו שעובדים או גרים כאן וגם לעבר מטיילים".

סא"ל רחאל בשטח. "חשוב להבין שבגיזרה שלנו לא יותר שקט מעזה או מיהודה ושומרון" // צילום: יוסי זליגר

אבל למרבה הצער, היו בשנים האחרונות לא מעט פעולות של מחבלים שצלחו בגזרות אחרות - חלקן הובילו למעשי זוועה כמו רצח משפחת פוגל ביישוב איתמר. אין ספק שאירוע כזה טרגי הוא בין הסיוטים הגדולים של כל מפקד", אומר רחאל, "כדי למנוע אירועים כאלה, בשביל זה בדיוק, אנחנו נמצאים כאן. כדי לשמור על היישובים וכדי שהתושבים יישנו בלילה כמו שצריך ובשקט ויידעו שיש על מי לסמוך. אעשה הכל כדי שטרגדיית פוגל לא תישנה. לא במשמרת שלי".

דרך העיניים שלך, איך אתה רואה את מדינת ישראל ואת היחסים בין הדרג הצבאי והמדיני? 

"ישראל היא המדינה הכי טובה במזרח התיכון. לתפארת. אני איש צבא, אני לא פוליטיקאי, ואני מאוד גאה במדינה שלי. אני סומך על הדרג המדיני שישפר היכן שצריך ויוביל את המדינה קדימה. ולא, אני לא רואה שקיים קרע בין הדרג המדיני לדרג הצבאי. יש לנו תוכנית חינוך בצבא ביחידה על אהבת הארץ והמולדת, וגם לי באופן אישי חשוב שיבינו שאין לנו ארץ אחרת. זה המסר שאני מעביר לחיילים שלי. והם ילדים מאוד טובים עם ראש על הכתפיים ומבינים מאוד את המתרחש. הדור הזה, עם הפייסבוק והתקשורת והמדיה, הרבה יותר מבינים, יותר מחוברים לחיים".

ומה המסר לצעירים הבדואים?

"שישקיעו ויחתרו להצלחה. אנשים כמוני וכמו הקצין הדרוזי תת־אלוף רסאן עליאן (קצין צנחנים ראשי), אנחנו ההוכחה שאפשר להתקדם לתפקידי מפתח ולהגשים את כל מה שרוצים. אני בכלל הצעתי שהשירות לבדואים יהיה חובה ולא התנדבות. מצד שני, אני חושב שצריך לעשות הרבה יותר למען העדה שתורמת הרבה למדינה. לתת דגש בשילובם בחברה הישראלית בתפקידי מפתח למיניהם במוסדות צבאיים ובכלל באזרחות. כמה בדואים משולבים בחברות ממשלתיות, למשל? קחי את חברת החשמל, לדוגמה, בשנים האחרונות התחלנו בשיתוף פעולה איתה, כשנציגים מטעמה מגיעים אלינו ומגייסים אליהם לוחמים בדואים שסיימו את שירותם הצבאי בגדוד. כמה לוחמים שולבו שם? חמישה או שישה? זה יפה, אבל עדיין לא מספיק, ואני קורא לשאר החברות להרים את הכפפה". 

 

כבר לא רק גששים

סא"ל רחאל מדבר בכאב על נושא הריסות הבתים הלא חוקיים של חיילים ביישובים הבדואיים הלא מוכרים. "אין ספק שזה מאוד משפיע על הצעירים", הוא אומר, "התוצאה היא ישירה ובאה לידי ביטוי בירידה בשיעור גיוס בני העדה לצה"ל. צעירים מתוסכלים, ביניהם גם כאלה שבאותו הזמן ממש משרתים בעזה או בכל גיזרה בוערת אחרת ומסכנים נפשם, נאלצים לראות כיצד הורסים את בתיהם. אני מתאר לעצמי שעולה להם בראש השאלה למה לי להתגייס לצבא של מדינה שהורסת לי את הבית? בסופו של דבר, לבדואים קשה מאוד לגור בערים, והצעירים שבינינו מקבלים חלקות אדמה בירושה ורוצים לשמור על האדמות שלהם".

אפרופו אדמות, כיצד נתפס הצבא בעיני התושבים הבדואים בארץ? כסוג של "כובש"?

"לא. אין את לנו המושג הזה 'כובש' כי זו המדינה שלנו ואנחנו רואים עצמנו חלק מהמדינה ומהצבא. לגבי השירות עצמו - אמנם בני העדה נתפסו בעבר בעיקר כמי שמשרתים בתפקידי גששים, אבל היום המצב שונה. בדואים משרתים בהרבה מאוד יחידות, בעיקר קרביות, ולא רק כגששים. גדוד הסיור הבדואי עושה עבודה מצוינת, יש בדואים בגולני, בצנחנים, במג"ב, במשטרה ובשב"ס. עשינו דרך ארוכה מאז קום הגישוש... זה חלק מהקידמה וגם היום 'חבר מביא חבר' ובסופו של דבר אתה רוצה להיות משולב בעשייה במדינה שבה אתה חי". 

סא"ל רחאל. "החיילים שלי יודעים שאין מה להסס כשהם בשטח", הוא אומר על פרשת אזריה // צילום: יוסי זליגר

מי שבתפקידו האחרון היה מפקד גדוד הסיור המדברי, המכונה גם ה"גדס"ר הבדואי", זורח כשאני שואלת אותו מה הוא רואה כהישגים הבולטים שלו. "בואי נאמר כך, הצלחתי להגשים חלום וחזון וגם להישאר בחיים. זה קרה אשתקד, בתקופה שבה החל גל הטרור, עם הרבה מאוד פיגועים, כשהגדוד הצליח למנוע חלק מהם בהצלחה. החלום שלי, עוד לפני שהייתי מג"ד, היה שהגדס"ר הבדואי - שעסק אך ורק בעזה ובמשולש הגבולות (ישראל־עזה־מצרים) - יהפוך לגדוד נייד שעושה פעילויות ברחבי הארץ, כמו כל גדוד אחר. וזה מה שקרה. בעזרת המח"ט, מפקד האוגדה ומפקד פיקוד דרום - עשינו מהלך היסטורי. ולא רק שזה קרה בתקופתי כמג"ד, אלא גם שתוך כדי החזון הפכתי לסמח"ט. המשמעות היא שהאתגרים יותר גדולים, האחריות גדולה יותר והתרומה עולה בהתאם. מה שקרה זה מדהים - וזה קרה במשמרת שלי. זה כבוד לנו, כבוד לגדוד וכבוד למפקדים". 

מה החלום הבא?

"אני בהחלט חותר לתפקיד המח"ט. רואה את עצמי ממשיך, מתקדם ומתפתח בתפקידים בכירים".

והמח"ט שלך, לאן הוא חותר?

"הולך להיות מח"ט חטיבת אלכסדרוני".   

בתקופת ההתנתקות החטיבה הזו פינתה שלוש התנחלויות - גנים, כדים, ושא־נור. מה יקרה אם תידרש לפנות התנחלויות?

"לא משנה באיזו דרגה אני, אני עדיין חייל שמבצע פקודות". 

בין הראיונות אנחנו יוצאים לסיור בשטח לאורך הגדר. עם כל הכבוד למזגן, אפשר לראות שבוער לו לנשום אוויר צלול ולהרגיש את השטח. "הרבה זמן מאחורי מחשב לא עושה לי כל כך טוב", הוא אומר, ותוך כדי הליכה החוצה מעדכן שמשנת 1998 שירת תמיד בתפקידי שטח. "זה התפקיד הראשון שאת רואה אותי תחת פלורוסנטים ומזגן. וגם עכשיו אני פה - לכבודך". 

"אכלת" הרבה חול.

"המון. ואני עדיין מתגעגע לזה, לכן אני מעדיף להצטרף לגדודים, בשטח. קורץ לי הרבה יותר מלשבת מול מסך מחשב".

בדרך לג'יפ הצבאי ממוגן הירי, אני שמה לב לנעליים הצבאיות האדומות שלו. הוא מסמן לעברי ואל הצלם: "תראי, זה לא שלא עשו עלי כתבות בחיי. יש מקומות שאני סלב, אבל בצניעות...". הוא מחייך ואפשר להרגיש מעט מבוכה נוכח המצלמה. "לא נוח לי עם הצילומים. את זה אני משאיר לגנרלים. תשאלי את החיילות (מדובר צה"ל; נ"י) כמה ניסיתי לדחות את הראיון הזה".

מתחילים בנסיעה. עוברים שתי גדרות עד שיוצאים אל מחוץ לבסיס. בדרך עוברים את חריש, הלאה משם ימינה - ההתנחלות שבצפון השומרון, מבוא דותן. בעבר היתה מיפקדת החטיבה ממוקמת בסמוך אליה. לאחר שבשנת 2004 ירו מחבלים מכיוון הכפר הפלשתיני עראבה היישר אל הבסיס והרגו את סמל ראשון יאיר תורג'מן, תושב קריית ארבע, הועברה המיפקדה לעין שמר. גם תוכנית ההתנתקות זירזה את התהליך. נוסעים לאורך כביש ישר שבהמשכו מתפתל כנחש עם עליות ומורדות. לוקיישן טוב לסרט מסע. 

"זו הפעם הראשונה שאני במרחק 40 דקות מהבית. מהמשפחה", הוא אומר, "יש משהו מרגיע בתחושה הזו שהאהובים עלי קרובים, ועם זאת, אני עדיין לא איתם פיזית. המזל שלי זה שאשתי באה ממשפחה שגם היא 'ברוכת לוחמים', אז היא מבינה בדיוק עם מה יש לה עסק וגם ההרגל עושה את שלו".

ומה עם הילדים? מניחה שהיו ויהיו פשרות.

"יש פספוסי ימי הולדת ומסיבות גן, כמו גם אירועים משפחתיים. אבל הסביבה תומכת ומפרגנת". 

 

"מעריץ את אבא"

רחאל למד בבית הספר הבדואי בבית זרזיר, ולכן למעט פעילות מד"צים שבה נפגש עם תלמידים יהודים, החיבור האמיתי היה בצבא. "הצבא תמיד היה כור היתוך אמיתי ונותר כך, לשמחתי. תראי אותי, וכך גם יתר הבדואים כמו גם הדרוזים: עושים קידוש בערבי שבת, את ראש השנה ויום כיפור סגרתי בגדוד. בצוק איתן חגגנו עיד אל־פיטר. גם את הסיגד של האתיופים חגגנו. אני רואה את החיילים שלי ואני מאוד גאה בהם. הם מלח הארץ. חדורי מוטיבציה. ציונות היא לא מילה גסה עבורי".

ומה עם עתידך באזרחות? אתה חושש מאפליה?

"לא חושב על זה עכשיו. יש זמן. גם לא דיברתי על אפליות אלא על קידום אישי של אדם על בסיס הנתונים שלו ושצריך לתת לבני העדה להתפתח במדינה שאותה הם בחרו, בהתנדבות, לשרת. כך שבפן האזרחי - יש עוד הרבה מה לעשות בתחום". 

מי הדמות הכי נערצת עליך בצבא או בכלל?

"אבא שלי. אין ספק", הוא יורה במהירות, "אין דמות שראויה להערצה יותר מאבא שלי ששירת כאיש קבע במג"ב 37 שנים. תרשמי, סלאח רחאל, בן 60 פלוס, אב לתשעה ילדים. היה מדריך ביטחון נהיגה וקצין רכב של מג"ב. איש שהנחיל לי ערכים של נתינה, תרומה, כבוד הדדי ואהבת אדם - שאותם אני מנחיל כיום לילדיי כמו גם לחייליי. ההורים שלי עם האהבה שלהם גידלו ילדים למופת, תורמים כולם למדינה ולחברה. אחי משרת בגדוד גדס"ר בדואי, אח אחר בשב"ס, אחיותיי כולן מורות ואחת מהן, שהיתה רכזת שירות לאומי, עובדת עכשיו במשרד המשפטים. כך שאין לי ספק מי מודל לחיקוי עבורי".

גם את האמונה שאב, לדבריו, מהוריו. "היו לא מעט מצבים של חיים ומוות במהלך שירותי, וברגעים כאלה מעולם לא חשבתי לרגע שלא אשרוד אותם. היה לי ברור שאצא מהם בחיים. הכל מאלוהים". 

ובאווירה אופטימית זו, האם יש סיכוי לרמטכ"ל בדואי?

"ממשיכים לחתור".

מאמין שזה יהיה בזמנך? 

הוא מחייך. בהמשך יודה ש"קשה לי להאמין, אבל אני לא שולל".

"לא מתעסק בפוליטיקה"

הראיון נערך בצל פרשת החייל היורה מחברון אלאור אזריה. "בואי ניתן לבית המשפט לסיים את עבודתו", אומר רחאל, "יש לי אמון מלא במערכת בית המשפט ובמפקדים".

בקרב פיקודיך עולות שאלות על מצבים דומים?

"החיילים שלי יודעים שאין מה להסס כשהם בשטח. יש פקודות ויש נהלים שאנחנו פועלים לפיהם. כולם מתודרכים היטב, יודעים כיצד לפעול, וכשעולה דילמה - יש מפקדים בראש כל כוח. מבחינת החיילים - אנחנו לא נוגעים באירוע הזה".

אתה לא אוהב פוליטיקה?

"פשוט לא מתעסק בזה. לא כשאני על מדים", הוא מחייך.

אז יש את האג'נדה הצבאית ויש את האג'נדה האישית?

"בדיוק. כשאני על מדים אני לא אומר את כל מה שאני חושב ברמה האישית, ויש לי הרבה מה לומר ברמה האישית. אבל כל זמן שאני חייל - אני חייל, ותמיד יהיה את המפקד מעליי".

בחזרה אל המשרד. ירוקי מדים ממתינים לו כבר לפגישה השבועית לאשרור הפעילויות לשבוע הקרוב. תרגיל חדירה ליישוב צור נתן. רגע אחרי שאנחנו נפרדים, אני מזהה את הפנים ההן, הקשוחות, מתחילת הראיון. "אשתי, למשל, לא חושבת שיש לי חוש הומור בכלל. כשאני מגיע הביתה, לא פעם היא זורקת לי, 'נו מה, אתה עדיין חושב שאתה בצבא?'. אבל מה שבטוח זה כשאני בצבא - אני כל כולי פה, במדינה שלי, במולדת. וכשאני בבית - אני כל כולי שלהם. והילדות, במיוחד הגדולה שמבינה, למרות שהיא מתבאסת כשאני חוזר לבסיס, היא יודעת שאבא עושה משהו חשוב. שהוא שם כדי לשמור עליה ועל המדינה. וזה נותן לי לעשות את העבודה בצורה הכי טובה שיש".

יש געגועים לעזה?

"עזה זה עזה. שם האויב הוא אחר, האזור, המאפיינים היומיומיים, רמת הדריכות שונה. מה שכן, אני מתגעגע לאנשים. בכלל, אנשים הם מה שהכי גורם לי להתגעגע". 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו