איש מהמועמדים הרפובליקנים שהתמודדו נגד פרנקלין דלאנו רוזוולט בארבע מערכות בחירות לנשיאות לא סיפר לבוחרים כי הוא נכה הצמוד לכיסא גלגלים. גם ריצ'רד ניקסון לא העיר שיריבו הדמוקרטי ג'ון פיצג'רלד קנדי סובל מכאבי גב עזים ונוטל תרופות שהן כמעט סמים. לא כמו דונלד טראמפ, שמרבה לעסוק במצב בריאותה של הילארי קלינטון.
מנגד, איש מהמתמודדים בבחירות לנשיאות לא הזכיר מעולם ליריבו את מערכות המין התוקפניות שקיים מחוץ לנישואים, ואילו קלינטון חשפה את טראמפ עירום ועריה על ניבול פיו ושורה של נשים הטוענות כי תקף אותן.
בחירות 2016 ייזכרו כמלוכלכות בתולדות ארה"ב. התובנה המיידית היא שהסגנון מעיד על המועמדים. המסקנה היותר משמעותית היא שנעלמה תפיסת הפוליטיקלי קורקט. הרי במערכות בחירות קודמות מי שהיה מתבטא בלשון כה בוטה היה מאבד תמיכה ציבורית מפני ש"It is not done", לא מדברים ככה. אך קהל היעד - ציבור הבוחרים - התבהם משני צידי המתרס.
אמריקה היא דגם חיקוי לעולם הדמוקרטי. אירופה נערכת למערכות בחירות. גרמניה וצרפת בדרך לקלפי, ואפשר כי גם אנגליה תקדים את הבחירות לפרלמנט בטרם תצא למסע הפרישה מהאיחוד. אלה יחוו בצורה זו או אחרת משהו מההוויה המתלהמת של הבחירות באמריקה.
היות שהן עוסקות בחיי מין ובלשון ביבים, ומי שמוותר על הנימוס וכללי המשחק אינו מפסיד בשל כך בוחרים - אובד העניין בנושאים בעלי חשיבות. אמנם הם נדונים; גם בסיבוב השני בסידרת העימותים קלינטון־טראמפ גורל העניים ותוכנית הבריאות והכישלון בסוריה נזכרו. אבל מרכזיותם דהתה בגעש ההורמונים שהציפו את צופי הטלוויזיה בפתח המשדר.
במונחים מקצועיים טראמפ גבר על הילארי. הוא עצר את הדימום במחנה תומכיו עקב הקלטת המעוררת שאט נפש. עד כמה גבר עליה? כקבוצת כדורגל המשיגה תוצאת תיקו במשחק חוץ על מגרש היריב; ומדוע לא היכתה אותו שוק על ירך, מין נוק־אאוט? מפני ש"בחלק האחורי של הראש" הוטרדה מהאזכור הצפוי בפי טראמפ למצבים המיניים המביכים של בעלה. בבחירות 2016 תנצח הצחנה.
דילים סבירים?
מבוקה ומבולקה במאבק על דמותו של בית המשפט העליון. איילת שקד - מדורבנת בידי עורכי דין ימניים ודתיים - לוחצת לבחור בהקדם ארבעה שופטים חדשים. היא רוצה לקבוע עובדות לעתיד כאן ועכשיו מחשש ששינויים קואליציוניים ירחיקו אותה ממשרד המשפטים.
מפת הכוכבים הפוליטית קורצת לה לפעול במהירות. צבי זילברטל הקדים להתפטר לקראת יום הולדתו ה־65 ונטש את האגף הליברלי (לבד מד"ר בנימין הלוי איש משופטי העליון לא התפטר מעולם). זכות הווטו בפועל של שופטי העליון תתפוגג כאשר נציגם אליקים רובינשטיין לא יפעל בעצה אחת עם עמיתיו מרים נאור וסלים ג'ובראן, גם זה יהיה חסר תקדים. נראה כי ממילא לא יהיה צורך, נאור תתפשר עם שקד.
"דילים" כאלה היו גם בעבר, והם סבירים. אך הפעם, דווקא מפני ששקד ממוקדת מטרה יעילה, היא עלולה לזכות ברוב של 1:3. זה עוד יתברר.
צבי זילברטל. נטש את האגף הליברלי בעליון // צילום: אתר בתי המשפט
אחר כך תישך קומת העליון. הלפיד לא יהבהב כבעבר. הבסטיליה האחרונה והחזקה מכולן של ההסברה הישראלית תספוג מכה קשה, אולי אפילו אנושה. דוברי ישראל יגיעו להרווארד ולקולומביה ול־MIT בידיים ריקות ועם לשון בחוץ.
לבדוק, על מי מנוחות
אין גודש מידע על מהלך הבדיקה בעניינו של בנימין נתניהו. אין דמיון בין הידוע לתקשורת עתה לבין מה שהתברר בשלב המקביל תוך כדי חקירת אריאל שרון ואהוד אולמרט ואביגדור ליברמן ואברהם הירשזון ובנימין (פואד) בן־אליעזר. אין שטף, יש טיפה.
הבדיקה בטרם חקירה בעניינו של ראש ממשלה אינה כמו זו המתנהלת כלפי כל אזרח. הוא ראוי לסודיות ולגביית עדויות הוגנת, אבל העניין בה רב מהרגיל. בנקודה זו שגה ד"ר אביחי מנדלבליט, שלא התייצב לפני הציבור ומסר הודעה מוסמכת בקווים כלליים. לא שנחסכו מעיתונאים תדריכים מחוגי משרד המשפטים, אבל אלמוניותם לא הוסיפה לאמינותם.
אביגדור ליברמן. יוזמתו להחרים את הח"כים הערבים בכנסת משרתת את המרכיבים הקיצוניים בציבורם // צילום: יהושע יוסף
במצב זה אך טבעי שאלדד יניב עתר לבג"ץ באמצעות יובל יועז, והשופט אורי שוהם אכן הורה למנדלבליט לחזור אליו עם הסבר מדוע אינו הופך את הבדיקה לחקירה. עתה, במקום להמתין לדיון טכני בבג"ץ בעוד כ־40 ימים, עדיף שמנדלבליט יתייצב בעצמו במסיבת עיתונאים וימסור מידע מקיף שלהערכתו אינו מעוות ומשבש את הבדיקה, ויסביר מדוע אינה חקירה.
זו הדרך הנאותה והיעילה להניח לבדיקה להתנהל על מי מנוחות בלי המדון הבלתי נמנע בציבור שיתעורר בבג"ץ על מעמדה, אם חקירה אם לאו.
נגד האינטרס של כולם
היעדרות הח"כים הערבים מהלווייתו של שמעון פרס לא נועדה רק להביע הסתייגות מן האיש אשר היה שותף להסכם אוסלו ומנגד נחשב לאב המייסד של עפרה. זה העניין המשני. המהות שונה לגמרי, בפועל הם מבקשים לערער על הוויית הריבונות היהודית גם בגבולות הקו הירוק, שחלק מהם מסרבים עדיין להשלים עימה. מין אמירה כי אפילו תיסוג ישראל מיהודה ושומרון ומירושלים, הסכסוך לא תם. מדובר בפועל בהלוך רוח פוליטי המערער מצידו הפלשתיני־ערבי של המתרס על פתרון שתי המדינות לשני העמים.
הח"כים האלה אינם נציגים נאמנים לאינטרס של הציבור הערבי בישראל. אמנם חלקם היו באים ברצון להלוויה, אבל נגררו אחרי הקיצונים ולא העזו לגונן על מתינותם. גוברת יד הקיצונים שאין להם חלק ונחלה ועניין ביחסים תקינים עם מייצגי הלאום היהודי ברמה הציבורית השוטפת. סיבה לדאגה.
עדיין האינטרס המשותף - יהודי וערבי כאחד - הוא לבסס שיתוף פעולה בין המגזרים. אך יוזמתו של אביגדור ליברמן, שזכתה למרבה הצער לתמיכת בנימין נתניהו, להעניש את הח"כים הערבים ולהחרימם בכנסת, משרתת את המרכיבים הקיצוניים בציבורם, בין ששרידי "בני הכפר" ובין שהתנועה האיסלאמית הצפונית.
בצאתם את אולם המליאה למשמע נגינת "התקווה", או בהיפתח נאומו של ראש הממשלה, הם מפגינים איבה שנועדה להצית אש ולזרוע קוצים ביחסים. הם מעוניינים בנתק. אך כאשר הממשלה נוהגת כך היא מחזקת את טענת חורשי רעתה של ישראל, כי אין בכוחה לקיים את הממשל התקין לא רק בין הים לבין הירדן אלא גם מהחוף בתל אביב עד למקורות הירקון ממזרח.
לליברמן לא אכפת. הוא פורם בהתמדה את התפר ביחסים עם המגזר הערבי ומציע לטרנספר את אזרחיו אל פלשתין, אפילו תוך ויתור על ריבונות ישראלית מקורית בתחומי גבולות 67'. בציבורו כל מה שמתגרה בהם מתקבל באהדה. אפשר כי קינא בנתניהו שדיבר ביום הבחירות על הסעת ערבים במכוניות אל הקלפי, ובכך עודד את תומכיו להזדרז ולהצביע לליכוד, והתנצלותו המאוחרת לא שינתה את מניין הקולות.
ישראל ביתנו יוצאת נשכרת מהלהג הזה, שנענה מייד בתחרות מטעם דוד ביטן מהליכוד. אפשר שגם שאר מפלגות הקואליציה נהנות מן החרם המילולי המוצע מפני שהעבודה ויש עתיד ומרצ אינן מצטרפות ויוצאות נכלמות כאילו אינן פטריוטיות דיין. אך זה תשלום פוליטי בקופה הקטנה. בלב העניין נזרעת עוד משטמה יהודית־ערבית, והעולם הנאור צופה ומגביר את ביקורתו על ישראל. בעיקר מפני שהיוזמה המזיקה יוצאת מן הממשלה וזוכה לאישורה ולעידודה ולחיזוקה.
יש לנזק היבט נוסף. ישראל מאוימת על ידי אויביה בשורה של חרמות. המסוכן שבהם מיושם בפעילות של ה־BDS ברחבי העולם. במסחר, בייצוא, באוניברסיטאות האמריקניות וברחוב האירופי. ישראל מנהלת בהצלחה חלקית מאבק שניתן להגדירו כ"חרם על החרם" - שמשמעותו היא כי החרם אינו נשק לגיטימי במאבק הציבורי. האם מציון תצא תורה ודבר הקואליציה מירושלים? ודווקא היא תחרים, ולא סתם אלא את נציגיו הבכירים של ציבור לגיטימי?
גם העילה נשענת על כרעי תרנגולת. לא החרימו את הסיעה הערבית המשותפת בלכתה להתאבל על הריגת מחבל, וינהגו בה כך מפני שהדירה רגליה מהלוויה? וכיצד ינהגו בסיעה יהודית, שתחרים אירוע דומה בהזדמנות אחרת? יחרימו גם אותה לעיני מצלמות העולם המערבי? ולמען האמת, היכן נאמר שחובה ללוות מנהיג דגול בדרכו האחרונה?
כדי שלא נופתע שוב
זה כבר 43 שנים שלקראת כל נדרי צץ סמל־ראשון־במילואים חמוש בעדות עלומה כיצד התריע מפני מלחמה, ומנהיגי המדינה לא האזינו לו. במרוצת השנים הסכמתי עם מיליוני מילות ביקורת על "המחדל" ו"הקונספציה", והסתייגתי במאות אלפי מילים מן המסקנות הבוטות כאילו ניתן היה למנוע את השבר הפסיכולוגי הגדול שניצח את הניצחון הגדול בשדה הקרב.
ברור שחקר האירועים היה במקומו. צה"ל חייב להפיק לקחים לעתיד ולשמר את מערכת הצפי שלו, כפי שאכן אירע מאז. אך ברור כי הילולת האישומים בקהיליית המודיעין, בתוך החיל ובינו לבין המוסד, הגבירה את הסכנה כי מאז ולעתיד כל מי שיתבקש לחוות את דעתו יזהיר מפני תסריטים שחורים. מה שקרוי "כיסוי תחת", מין תעודת ביטוח, ורק אמיצים יעזו לחוות דעה אחרת, שיש רק "סבירות נמוכה" למלחמה.
ביטוי זה, שרווח לפני מלחמת 73', נמחק בעקבותיה. האלוף שלמה גזית החזיר אותו לכשירות. גולדה מאיר התבוננה בראש אמ"ן בתמיהה - שוב? "סבירות נמוכה למלחמה"? וגזית השיב לה כי עם כל מגרעותיו אין לו תחליף. אוסיף רק שתי הערות שוליים:
• גולדה ושריה דחו כשלוש שנים את הצעת משה דיין, שנתמכה על ידי אנואר סאדאת, להסדר ביניים לפתיחת תעלת סואץ, שהיה מייתר את המלחמה. הם העמידו פנים שתומכים, אך סיכלו. רק יצחק רבין מעמדת השגריר בוושינגטון תמך. זו אחריותה העליונה. אבל אי אפשר לבוא אליה בטענה על התנהלותה בהיפתח המלחמה. אילו לא קיבלה את מדיניות הביטחון שהיתוו דיין ודוד (דדו) אלעזר ואלי זעירא, היתה נקלעת לנתיב הלוקה באי סבירות קיצונית אם כי בדיעבד היה מתברר כנכון. כמו תלמיד השוגה פעם אחר פעם בפענוח משוואה אלגברית, אבל מגיע לתוצאה הנכונה מפני שטעות ניטרלה טעות.
גולדה מאיר. דחתה הצעת משה דיין, שנתמכה על ידי סאדאת, להסדר לפתיחת תעלת סואץ, שהיה מייתר את המלחמה // צילום: איי.פי
• הממשלה חייבת להכין את צה"ל למלחמה הבאה בהנחה ששוב תופתע; שגם בפעם הבאה "הסבירות הנמוכה למלחמה" לא תוכיח את עצמה. עליו לנצח בתנאים כאלה, ולא בהנחה כי יגויס מבעוד מועד. זה מה שאירע אז. צבא מופתע ונדהם הפך את הקערה על פיה ב־23 ימים. אלמלא הלהג והרהב והחנופה הביזנטית שהתפתחה כלפי האלופים אחרי מלחמת ששת הימים, היתה התוצאה ביום הכיפורים מתקבלת בכאב, אבל בתחושת הישג. משחקי המלחמה של המטכ"ל צריכים להתבסס אך ורק על "רבותיי, ההיסטוריה חוזרת", ששוב נופתע. ¬
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו