זה נחת עלי בראשון בבוקר. יצאתי מרואה החשבון, בדרך לאסוף חבילה מהדואר, להפקיד צ'ק בבנק ולקבל חיסון נגד שפעת, שכן אני נמצא בקבוצת הסיכון הגבוהה ביותר הידועה לרפואה המודרנית: הורים לחיידקים (סליחה, לילדים).
בעודי עומד בפקק התנועה המפנק של עבודות הרכבת הקלה (אפשר לחשוב שלפני שהעבודות התחילו התנועה פה זרמה כמו בפורמולה 1), קיבלתי טלפון מרואה החשבון, שהודיע לי שאני צריך לשוב על עקבותיי כי שכחתי לחתום על איזה מסמך, שבלעדיו הפגישה שלנו היא כמו החלטה לעשות פן יום לפני ההוריקן בארה"ב.
כאב הראש, היובש בפה ודפיקות הלב המואצות לא השאירו מקום לספק: אני בעיצומו של התקף. לא, לא התקף חרדה, את זה אני משאיר לאנשים עם זמן פנוי להתאשפז. זה היה התקף סידורים, או אם להשתמש בשפה מעבודתי הראשונה ונטולת הדאגות כמלצר בשנות התשעים - התקף של "החיים זה לא מה שהזמנתי".
פתאום אתה קולט שהיום־יום שלך עמוס במטלות קטנות, מייאשות ואינסופיות, ולאן שלא תפנה וכמה שלא תנסה לברוח מזה, כמעט כל צעד שתעשה בחיים ילוּוה במפגשים ארוכים ומייגעים עם תורים, סידורים וסינג'ורים. בכלל, יכול להיות שכשאנשים אומרים ש"אלוהים נמצא בפרטים הקטנים", הם מתכוונים לזה שגם הוא מחכה בתור כדי למלא איזה טופס במע"מ.
המייאש ביותר הוא שאת כל המטלות הללו אף אחד לא לוקח בחשבון מראש. תחשבו, למשל, על החתונה שלכם: הרי כשהוא כרע ברך בהתרגשות ואת אמרת "כן" בעיניים נוצצות מדמעות, חלמתם בטח על חופה מרגשת מול השקיעה או על בית עם גינה וילדים. בטח לא על התור לרבנות, שתעמדו בו בעוד שבועיים, עם העדים שיהפכו בקרוב לעדים לרצח אם התור המייאש לא יתקדם כבר והמזגן לא יתחיל לקרר.
גם כשהצלחתם, אחרי עמל רב והחלטה כלכלית לא רציונלית, לקחת משכנתא שתהפוך את דירת שלושת החדרים שאף פעם לא רציתם לשלכם בעוד 120 שנה, אם ירצה השם (והבנק), בטח לא דמיינתם את הימים הארוכים שתשרפו בהמתנה לאישורים, טפסים והמסמך האחרון שלא יגיע היום, כי הפקידה בדיוק בחו"ל, או חולה, או ביום סידורים משל עצמה.
אפילו כשתחליטו להביא ילדים לעולם, אף אחד לא יכין אתכם לכך שהשלב הזה בחיים טומן בחובו שלל אינסופי של משימות נלוות - למשל, המתנה של שעתיים לאחות בטיפת חלב, המתנה של ארבע שעות לרישום הילד לגן, או סתם לילה של התרוצצות בין בתי מרקחת בניסיון לאתר בקבוק עם הטעם היחיד של תרופה להורדת חום שהילד מוכן לבלוע.
יודעים מה? זה בכלל לא משנה אם אתם רווקים או נשואים, גברים או נשים, מבוגרים או צעירים. בכל צעד שתעשו בחיים - שיפוץ דירה, הרשמה ללימודים, החלפת רכב או סתם חופשה משפחתית בחו"ל - תמצאו את עצמכם משתתפים בשעשועון הוותיק "תורים וטרטורים", הפורמט הישראלי היחיד שעדיין לא הצלחנו למכור לגויים. ואפשר להבין אותם.
אני מעדיף לדמיין שיש מקום מעבר לקשת, שם לא עומדים בתור ולא מחכים על הקו, ואין סידורים בשישי שנמשכים כמעט עד יום ראשון. אבל סביר להניח שגם בפאריס וגם ברומא הביורוקרטיה נוגסת בחיי האזרח ללא הבדלי דת, גזע וסבלנות, וגם בלונדון הייאוש לא נעשה יותר נוח כשאתה מחכה בתור לתו חניה בעירייה.
בינינו, נראה לי שבניגוד לעגבניות שרי, דיסק און־קי ו"חג שני" - את מגיפת הסידורים לא אנחנו המצאנו. מדובר במגיפה כלל־עולמית, קשה וחשוכת מרפא, שמאיימת לכלות את כולנו ועדיין לא מצאו דרך להכחיד אותה.
יכול מאוד להיות שזה בכלל לא התחיל עכשיו. הרי לא באמת יפתיע אותנו לגלות שאברהם אבינו חיכה שנתיים לטופס 4 אחרי שרכש את מערת המכפלה, שאליהו הנביא עמד פעם בשנה בתור בשביל טסט למרכבת האש, או שהמשפט המלא של טרומפלדור בכלל היה "טוב למות בעד ארצנו, ולא לחכות לקיצבה מביטוח לאומי".
אולי הפתרון נמצא בכלל בבית הספר. הדור שלנו כבר אבוד, אבל במסגרת התלונות על כך שמערכת החינוך לא מכינה את התלמידים לחיים האמיתיים (בלי לזלזל בתדירות של השימוש במשפט פיתגורס בחיי היום־יום), אולי כדאי להציל את הדור הבא ולשלב בלימודי הליבה גם לימודי לי־לא־בא: שיעור שיכין את הילד לכל המשימות המייאשות שיהיו חלק בלתי נפרד מהחיים שלו.
השיעור יתקיים רק בשעת אפס, כדי שהילד יבין את המעמד של האזרח מול הביורוקרטיה (וגם כדי שיידע שאחרי השעה 8 אין לו שום סיכוי לקחת מספר נורמלי בתור כלשהו בישראל). חומר הלימודים יכלול תכנים כמו "תורך שבעל פה" - למצבים שבהם מכונת המספרים מתקלקלת וצריך להסתדר לבד, ומחשבת ישראל - שבה ילמדו את התלמיד לחשוב כמו ישראלי ולעקוף בתור. והכי חשוב - מי שיסיים בהצטיינות יזכה להמשיך מייד ללימודים גבוהים. באוניברסיטה של החיים, כמובן.
nusshayom@gmail.com(איור: ערן מנדל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו