ארזת לבד?

פרולוג

דחוקים ונרגשים גדשו ראשוני הנמלטים מן הקיץ הישראלי את אולמות טרמינל שלוש הממוזג, משאירים אחריהם ללא חרטה את הלחות הדביקה. האישה הקטנה, בלבוש אלגנטי של חולצה מכופתרת מעל מכנסי כותנה בהירים, לא בלטה בקהל היוצאים.

אך היא היתה שונה מהם. היתה לה מטרה.

היא גררה אחריה מזוודת נוסעים בינונית, לעתים בהיסוס ולעתים בהחלטיות. עדיין לא היתה בה השלמה מלאה עם מעשיה, ובמוחה גמלה ההחלטה שאם ברגע המכריע אומץ לבה יבגוד בה, תמיד תוכל לסגת ולטייל ביעדה רק לשם ההנאה.

"להתקדם, בבקשה," קידמה את פניה סלקטורית עייפה. פס אדום תחם את קשתיות עיניה הכחולות ורמז על סיומה המתקרב של משמרת הלילה. "דרכון," הסתירה פיהוק. "לאן את טסה?"

"רומא."

"ארזת לבד?" שאלה ודפדפה בדרכון.

"כן."

"והמזוודות היו בהשגחתך כל הזמן?" המשיכה לדקלם.

"כל הזמן."

"מסרו לך משהו להעביר?"

הנוסעת השתהתה מעט בתשובתה. היא ידעה שהשאלה תגיע. המעטפה הגדולה והחומה שנחה בין הבגדים עלתה בעיני רוחה והסבה לה אי־נוחות. "לא," ענתה לבסוף.

הסלקטורית הרימה את עיניה מהדרכון וכיווצה זוג גבות מרוטות בקפידה. מבט זועף נזרק גם לעבר הנוסעים האחרים בתור המשתרך והעניק לכולם תזכורת לחוסר הסבלנות שפיעם בה. היו מאחוריה שמונה שעות במחיצתם של נוסעים מתחכמים שהצורך להתלוצץ תמיד נוחת עליהם מיד עם כניסתם לאולם הטיסות היוצאות.

"לא הבנתי," ביקשה להבהיר, "מסרו לך משהו להעביר?"

"לא, שום דבר..."

"את בטוחה? לפעמים מקבלים דברים שנראים תמימים," נופפה הסלקטורית באצבע המורה. לאצבע היתה צמודה מדבקה שהסירה מסרט שהשתלשל מכיסה.

"בוודאי שאני בטוחה," חייכה הנוסעת בפייסנות.

הסלקטורית חשה שמשהו אינו כשורה. במקצועה אין מקום להיסוס. היא סרקה את סביבתה וכשאיתרה את ראש הצוות סימנה לו בעיניה לגשת. הוא הגיע, צעיר כמותה ונפוח מחשיבות עצמית. הסלקטורית משכה אותו הצדה ושטחה בפניו את חששותיה.

 

לאחר כמה שניות של הסתודדות ניגש ראש הצוות אל הנוסעת וביקש שתתלווה אליו. הוא הוביל אותה אל עבר שולחן גדול שעליו היו פתוחות לרווחה מזוודות אחדות מול פני בעליהן הטרודים. הוא נבר במזוודתה והשתדל לא לפגוע בסידור המופתי. מעט בגדים היו בה, והם נראו כאילו קופלו בהשגחתו של רס"ר משמעת. שני זוגות נעליים, האחד ספורטיבי והשני רשמי יותר, הונחו בתוך שקיות פלסטיק שנשאו את המילים "סופרמרקט רחביה". מיעוט הלבנים במזוודה חיזק את הערכתו כי מדובר לכל היותר בסוף שבוע ארוך. הוא מישש את גוף המזוודה, מנסה למצוא בה בליטה או קרע שיעידו על ניסיון להסתיר דבר־מה בדפנות, אך לא מצא דבר חשוד.

"מתי הטיסה בחזרה?"

"ביום שני בבוקר."

התשובה הניחה את דעתו. "מה יש כאן?" הצביע על מעטפה גדולה שבצבצה בין הבגדים. היא היתה חתומה, ודבר לא נכתב עליה.

"סתם, ניירת. לא משהו מיוחד."

"למי היא שייכת?"

"לי."

"אהה," הנהן בספקנות. הוא קלט רטט קל של התרגשות בקולה. "אפשר לפתוח?"

"עדיף שלא. זה אישי. סתם מסמכים..."

"אם כך, רק נעביר אותה בשיקוף."

הוא מסר את המעטפה לצעירה קטנת מידות שישבה לצדה של מכונת ענק. המסוע נע קדימה, נעצר וכעבור שתי שניות המשיך. המעטפה הגיחה מן העבר השני של התיבה החלולה.

"ניירות, אולי מגזינים... בטח פורנו," הציעה המשַקפת בלחש בלי לדעת מי הנוסע. "אתה יודע שלפעמים שמים כאלה בתוך מעטפות סגורות, וכשאנחנו מוצאים אותם הם מתחילים להזיע ולרעוד כמו מחבלים מתאבדים. רק בגלל הפדיחה."

"לא נראה לי שזה המקרה," הפטיר ראש הצוות בגיחוך. שעשע אותו לשמוע סלנג ערבי בהגייה רוסית.

"בבקשה," חזר ומסר לנוסעת את המעטפה, עדיין חתומה. הוא שרבט קשקוש על מדבקה והצמיד אותה לגב הדרכון. "טיסה בטוחה וסוף שבוע מהנה. שבת שלום!"

הנוסעת לקחה את הדרכון ונשמה לרווחה. היא הצטרפה אל טור הנוסעים שהתקדם בעצלתיים לעבר דלפק הכרטוס, והרהרה באפשרות שהיה זה סימן לסגת לפני שיהיה מאוחר. שוב שכנעה את עצמה שנותרו לה עוד כמה שעות להחליט. דיילות הקרקע כבר פתחו את הדלפקים והחלו לקבל את נוסעי טיסת אל על 385 שתמריא לרומא בשעה שמונה בבוקר. היא היתה מכונסת בעצמה ולא הבחינה בהתרחשויות. הערות אזהרה נשלחו מדי פעם אל עבר מסיגי גבול שניסו לשפר את מקומם בטור הארוך. הורים עצבניים שילדיהם התרוצצו סביבם הציצו בקנאה באלה שילדיהם היו מנומנמים עדיין. כמה חברים בקבוצת טיול, בני הגיל השלישי, הביטו במשטמה בזאטוטים הנלהבים שהשתוללו מסביב. בני נוער גדושי טסטוסטרון תרו במבטים עורגים אחר נערות אטרקטיביות, שאולי, אם יחליט הגורל ממש להתחשב, יתאכסנו איתם באותו המלון. או מוטב - ישבו לידם במטוס.

"את לבד?" התעניינה דיילת הקרקע מבעד לדלפק המוגבה ונטלה את הדרכון.

"אהה," הנהנה הנוסעת והפעם השתדלה להישאר רגועה.

"חלון או מעבר?"

"אני אשמח לשבת ליד החלון, אבל לא משנה לי."

"המזוודה עולה או נשלחת?"

"נשלחת. אני לוקחת רק את תיק היד ואת המעטפה הזאת."

הדיילת משכה אליה את המזוודה והצמידה לאחת הידיות סרט מעוטר בברקוד. מעתה, הגעת הכבודה למטוס הנכון ואחר כך גם למסוע הנכון מעבר לים היו באחריותו הבלעדית של מחשב. מזוודת הבד השחורה קיפצה על גבי המסוע ונעלמה מאחורי רצועות פלסטיק מצליפות.

"טיסה נעימה," החזירה הדיילת את הדרכון. "העלייה למטוס בשעה שבע וחצי בשער B7."

הנוסעת שלחה מבט חטוף במחוגי השעון. היא כבר השתוקקה לשבת במטוס, עטופה באוויר המדוחס. היא עברה במהירות במכונת השיקוף ואחריה את ביקורת הגבולות. הדרכון נחתם ושמה הצטרף אל אלפי השמות האחרים שהופיעו כעת במחשבי משרד הפנים. את המדרון אל כיכר חנויות הדיוטי פרי גמאה בזריזות ושם פנתה מיד אל חנויות הבשמים. מוכרת נלהבת מדי הושיטה לה בקבוקון לניסיון. הנוסעת שמחה לשתף פעולה וליהנות מהסחת הדעת. היא הניחה את המעטפה על אחד המדפים והתיזה מעט מהבושם על עורה. הריח מצא חן בעיניה, אך לא המחיר. המוכרת הובילה אותה אל מדף אחר, שם ניסתה עוד שניים־שלושה בשמים עד שכבר לא יכלה לחוש בהבדל ביניהם. היא הציצה במחוגי השעון: שבע וארבעים. לא היה טעם להתעכב עוד. היא הודתה למוכרת והתקדמה בצעדים מהירים אל שלוחה B. כשהגיעה לשער שבע השתלבה בטור הנוסעים האחרונים וחייכה לפעוט מבויש, שחבק את רגלו של אביו והציץ בה והסתתר חליפות.

לפתע החווירו פניה. לבה צנח במהירות מסחררת, כמו רכבת הרים שניתקה ממסלולה.

המעטפה.

היא סבה על עקבותיה ופתחה בריצה מבוהלת. בחנות הדיוטי פרי חשה אל מדף הבשמים. המעטפה לא היתה שם. בחילה עלתה בגרונה. היא סרקה שוב את המדפים ואפילו את הרצפה. למעטפה לא היה זכר. היא חשה אבודה. המחשבה שמא תימצא המעטפה ותיפתח הבעיתה אותה. מי שיקרא את המסמך יעביר אותו מיד למשטרה, ובדיקה פשוטה במצלמות האבטחה תוביל היישר אליה.

היא זיהתה את המוכרת בקצה החנות. ברקע שמעה את הכרוז נוקב בשמה וקורא לה למהר לשער העלייה למטוס. עכשיו היה נתב"ג כולו מודע לנוכחותה. המוכרת, שהיתה עסוקה בשכנוע נוסע צעיר להרשות לעצמו בקבוק קטן של מי גילוח במחיר שערורייתי, זיהתה אותה ונופפה לעברה.

"המעטפה שלך," אמרה לה והשיבה את הסומק לפניה, "נמצאת בקופות. חיפשתי אותך, אבל כבר הלכת..."

"אוי... תודה רבה," פלטה הנוסעת אנחת רווחה ומיהרה לאסוף את האבידה.

היא אחזה במעטפה כמו בידו של פעוט בעת חציית כביש וניסתה לרוץ אל שער העלייה למטוס. רגליה כשלו. ברקע שוב שמעה את הכרוז. היא נכנסה אל חדר השירותים הקרוב, פתחה את אחד התאים הפנויים, רכנה מעל האסלה והקיאה כשהמעטפה בידה. דמעות נקוו בעיניה, ובפיה עמדה חמיצות של מיצי עיכול. אחרי שיצאה מהתא ניגשה לשטוף את פניה ולהתרענן. אישה שעמדה לידה התעניינה בשלומה והיא החזירה לה הנהון תודה. בבואתה נשקפה אליה במראה, סחוטה ויגעה. הכרוז קרא בפעם השלישית, כאילו ביקש ממנה להחליט אם היא ממשיכה בתוכניתה או נסוגה. מחשבות מהירות רדפו האחת את חברתה. אולי זה בכל זאת סימן? אולי מישהו או משהו מאותת ומזהיר? היא היססה עוד רגע ואז הכריעה. המטרה נשגבת מדי. אסור לסגת.

היא השתהתה כחצי דקה נוספת, שטפה שוב את פניה וניגבה אותם, והגיעה אל השער ממש בשנייה האחרונה.

"אני ממש מצטערת," התנצלה בפני נציגי אל על שעדיין המתינו שם. "הרגשתי קצת לא טוב... טיסות נורא מלחיצות אותי."

דייל אדיש משך מידה את כרטיס הטיסה, סרק אותו והורה לה להזדרז. היא מיהרה בתוך השרוול ונכנסה אל המטוס, מבוישת. דיילת כעוסה הובילה אותה אל מקום ישיבתה. הנוסעים שלחו אליה מבטים נוזפים. היא ביקשה את סליחתו של שכנה למושב ותפסה את מקומה ליד החלון. הנוסע שב וצנח במקומו, מעלעל בעיתון השבת שהצוות חילק. הכותרות הראשיות סיקרו את הפגנת הענק שהתקיימה בכיכר רבין בערב הקודם וקראה לשחרורו של אליעד שגיא, חייל צה"ל החטוף. הקריאות להידוק החגורות נשמעו, הצוות התיישב והמטוס התחיל בהסעה אל מסלול ההמראה.

 

•  •  •

ארבע שעות מאוחר יותר נגלה לעיני הנוסעת צבא של מטוסי אליטליה שגדשו את נמל התעופה ליאונרדו דה וינצ'י ברומא. היא יצאה מאולם הטיסות הנכנסות והתקרבה אל שיירת המוניות שארבה בחוץ, התיישבה במושב האחורי של אחת מהן ומסרה לנהג שמנמן את שם הרחוב שאליו רצתה להגיע.

"מה שם המלון?" שאל באנגלית מאומצת.

"זה משרד של עורך דין," ענתה לו.

"אוֹ מִיֶה! כבר לתבוע את המלון?!" הוא השמיע נחירת גיחוך, הפעיל את המונה והחל בנסיעה. משהבין שאין לו שותפה לפטפוט, התרכז בנהיגה ושלח מדי פעם קללה עסיסית אל עבר נהגיה של רומא.

פרוורים תעשייתיים נמשכו לאורך האוטוסטרדה. המַראות התחלפו אט־אט בנוף של עצי אורן גבוהים שהקיפו את ליבתה העתיקה של רומא. חומות עתיקות מלִבְני חמר בצבע חום אדמדם בצבצו לצד מבנים חדישים. הנוסעת בהתה בנעשה מחוץ לחלון. ההיסוס שליווה אותה בבוקר הלך והתפוגג, והתנומה הקלה שחטפה במטוס רעננה אותה.

אחרי שהקיף את הקולוסאום פנה נהג המונית שמאלה וטיפס ברחוב חד־סטרי צר. עדרים של תיירים זרמו מכל סמטה אפשרית אל לבה של העיר. המונית המשיכה בנסיעה ולפתע בלמה בצרימת צופר. זוג תיירים קפץ לכביש כשהוא עסוק בהחלפת רשמים נלהבים. "מיד נגיע," הפטיר הנהג לאחור וזיכה את זוג התיירים בקללות ובנפנופי ידיים. הוא פנה שמאלה ועצר ליד בניין קלאסי ישן שחודש. "הגענו," הכריז. "להמתין לך כאן?"

הנוסעת הנהנה. הנהג עקב אחריה במראה הפנימית כשהוציאה ממעטפה חומה גדולה מגזין עבה וצבעוני, ומבין עמודיו שלפה מעטפה דקה וקטנה יותר, בגודל של כחצי עמוד. את המגזין השאירה מונח על המושב.

החום והמולת הרחוב פלשו אל המונית עם פתיחת הדלת. היא עברה מתחת למרפסת נואמים שנתמכה בזוג עמודים בסגנון דורי והצֵלה על דלת עץ גבוהה וכבדה בצבע זית. באמצע העמוד הימני, על אחד מלחצני האינטרקום השחוק, התנוסס בכתב יד קטן ומודגש שמו של עורך הדין. היא עצרה, נשמה עמוקות ולחצה קצרות על הלחצן. זמזום מכני עצבני נשמע והדלת ניתרה פנימה. חדר המדרגות היה שקט ואפלולי. בתום טיפוס מאומץ על מדרגות השיש השחוקות, כשכל צעד מותיר אחריו הד עמום, הגיעה למחוז חפצה בקומה השנייה. היא פתחה את דלת המשרד ונכנסה.

"בבקשה. הוא מיד מסיים," סיננה לעברה באיטלקית מזכירה מצודדת שלא טרחה להסיט את מבטה ממסך המחשב.

איור: רות גוילי

 

"אנגלית?"

"כן, סליחה... איך אני לעזור?" ענתה המזכירה במבוכה.

"קבעתי עם מר מאוריציו בשעה שתיים. הקדמתי קצת."

"שום בעיה. הוא לסיים באחת וחצי... קפה?"

"אספרסו חזק, אם אפשר," ביקשה הנוסעת וחשבה על הקפה הנורא שהוגש לה במטוס.

המזכירה הנהנה ופנתה למטבחון, מטופפת בעקבים שהאריכו רגליים ארוכות ממילא. הנוסעת סקרה את המשרד. הוא היה מעוצב במינימליזם מודרני. חלונות הזכוכית השקיפו על הרחוב הסואן אך לא הניחו לרעש לחדור פנימה. השילוב בין האדריכלות הקלאסית לבין עיצוב הפנים העדכני מצא חן בעיניה.

בתזמון מושלם עם הגעתו של האספרסו נפתחה דלת זכוכית במשרד פנימי, וגבר נאה וגבוה כבן חמישים הופיע על מפתנה. הוא ליווה זוג צעיר לעבר היציאה והקפיד לקוד קלות אחריהם. לאחר שנעלמו בחדר המדרגות סגר את הדלת הראשית ונכנס פנימה.

"נעים מאוד. מאוריציו," הציג את עצמו באנגלית והיטיב את מקטורן חליפתו השחורה.

המזכירה תמהה כיצד זיהה מעסיקה את האורחת והתרשמה מכך. היא נכנסה עם שניהם לחדר, הניחה את כוס האספרסו על השולחן ויצאה. היא לא היתה מורגלת בלקוחות זרים, וניסתה לנחש מה קורה שם, מאחורי דלת הזכוכית החלבית. לצערה, נאלצה להסתפק בצללית עמומה, פיצוי מאכזב על האטימה המושלמת שלא הניחה לקולות לזלוג החוצה.

כעבור כעשרים דקות, כשעשו דרכם אל עבר דלת היציאה, הגניבה המזכירה מבט חטוף אל פנים החדר הפתוח. מעטפה היתה מונחת על שולחן העץ העתיק. מכיוון היציאה שמעה את מאוריציו מבטיח "לטפל בעניין בדיוק על פי ההוראות".

"נראה לי שזהו. סיימנו לעבוד השבוע, לא?" התייצב עורך הדין מאחורי מזכירתו.

היא התענגה על מגע ידיו, שעיסו את שכמותיה החשופות. "אולי תספר לי במה מדובר. אנחנו לא רגילים ללקוחות זרים."

"אני בעצמי לא בטוח," כיווץ את מצחו ונזכר בתכולת המעטפה שנמסרה לו. "יש כאן אלף יורו שכר טרחה. תוציאי קבלה על איזה שם פיקטיבי, ובואי למשרד. נתחיל את סוף השבוע."

הנוסעת ירדה במדרגות בקלילות. ההיסוס וההתרגשות שליוו אותה בימים האחרונים, וביתר שאת באותו הבוקר, פינו את מקומם לתחושה אחרת, שקשה היה לה להגדירה. היא שמחה על שמצאה את האומץ הנדרש לעשות את המעשה, ובה בעת ידעה שגלומה בו סכנה. כשיצאה מהבניין היו פניה חמורות סבר. היא פתחה את דלת המונית והתיישבה. הנהג הקיץ מנמנומו, החליש את עוצמת הרדיו ושאל אותה לאן לנסוע. היא מסרה לו פתק קטן ועליו כתובת בכתב יד.

הנהג הציץ בה והיסס. "לשם?"

"לשם," אמרה האישה בפסקנות.

הוא משך בכתפיו ושילב הילוך. זו היתה הפעם הראשונה שאישה ביקשה ממנו להסיעה למקום ההוא.

 

עוד 185 שעות

שבת, מלטה, 16:30 שעון מקומי.

צלצול כפול הקדים את פתיחת הדלתות. אורי יצא מהמעלית בקומה השלישית של המלון בשעה ארבע וחצי אחר הצהריים, בדיוק כפי שקבעו. הוא פנה אל הסוויטה שבקצה המסדרון הארוך והשקט, גורר אחריו במאמץ קל את המזוודה הקטנה שגלגליה נאבקו בשטיח הרך. כשהיה במרחק מטרים ספורים מהסוויטה, נפתחה הדלת ממול. זוג אורחים ששוחח ברוסית הופיע על המפתן. אורי האט את קצב הליכתו והמתין, כדי שלא להיכנס אל החדר כשעיניים סקרניות נעוצות בו מאחור. כשהשניים חלפו על פניו החווה הגבר בראשו לשלום, ואורי קלט שהאישה מתרשמת ממראהו ומתעכבת במבטה על שערו הקצר והאפור למחצה. הוא השיב לה במבט מרוצה. כשהגיע אל הדלת נעצר, הגניב מבט בגבם של התיירים המתרחקים ונקש.

"פשש..." פתח מוסא את הדלת, "כמה שאתה יפה בחליפה!" הוא סרק אותו לכל אורכו ונדנד את ראשו לצדדים.

"חנפן!" דחף אותו אורי ונכנס אל המבואה. "ותראה איך אתה נראה - כמו מלצר במסעדה בנצרת. עושה בושות לכל המח'בראת הישראלי."

"אתה לא יכול לקבל מחמאה?" גיחך מוסא וסגר את הדלת אחר מפקדו.

"מחמאות? ממך? יא ערס! אצלך הכול מחושב."

"אז אתה לוקח אותי איתך לסינגפור?"

"תן לי קודם כול לקבל את התפקיד ואל תעשה עין הרע!"

"עזוב אותך," ביטל מוסא, "בטוח תקבל. איך היתה הטיסה?"

"קצרה וקולעת. עוד ארבע שעות אני צריך להיות שוב בשדה, אז קדימה, בוא נתחיל. איך היה עד עכשיו? הביא חומר טוב? יש משהו חדש על 'סהרה'?"

"חבל על הזמן!" התלהב מוסא. "טונות של מסמכים וצילומים והכול על כרטיס אחד קטן. אנחנו בדיוק עוברים עליהם. בוא תצטרף."

הם נכנסו אל סלון הסוויטה. "טבסקו", שישב שם בחברת המאבטח וקשקש איתו באנגלית, קם לקראתם. מוסא ניגש אליו ואורי צפה בהם משועשע. שני הפכים ניצבו מולו. האחד גבוה, מרשים ומוקפד, והשני נמוך, מרושל ומוזנח. בכך בדיוק היה טמון כוחו של מוסא. מראהו תעתע באלה שחשו כלפיו עליונות והרגיע את מי שהוא עורר את חששם. אורי התקרב ולחץ את ידו של טבסקו, והם נישקו זה את זה בשתי הלחיים, כמיטב המסורת הערבית. הסוכן, שהיה מבוגר מאורי בכעשרים שנה, רחש לו כבוד וידע שמדובר בדמות בכירה. הוא כבר פגש בו בעבר, ואף שגם הוא היה בכיר במדינתו, תמיד חש מוחמא מכך שאורי טורח להגיע ולפגוש אותו, אפילו לזמן קצר. מוסא, מצדו, הקפיד בכל פעם להזכיר לטבסקו שהוא מהמעטים שזוכים לכבוד הזה, וגם תיאר את אורי כבכיר מכפי שהיה באמת.

לאחר כמה משפטי נימוס מחייבים החזיר אורי את המושכות למוסא, והוא, בערבית המצוחצחת שלו, המשיך להתעמק עם טבסקו במסמכים המודיעיניים שהשיג, כשהם נעזרים במחשב נייד. אורי התרווח על אחת הספות, השקיף מהצד ומדי פעם שאל שאלה או שתיים. הדינמיקה שבין הסוכן למפעיל ריתקה אותו. מוסא הפרא יכול היה להיות בנו של טבסקו. אף על פי כן, משך בחוטים בעליונות לא פוגענית, שלא תאמה את התנהגותו היומיומית. עמדת הכוח שהחזיק בה היתה בלתי־נראית למתבונן התמים. טבסקו, קורן בהילת כבוד טבעית, דמה לאב שמתאמץ לחנך את בנו הצעיר, משתוקק מצד אחד לזכות בהערכתו ומצד שני להתגאות בו. מוסא שיחק את המשחק בכישרון רב. הוא ינק בצמא את חוכמת "אביו", והיטיב ליצור הזדמנויות מלאכותיות שגם אפשרו לו לנזוף בו לכאורה.

טבסקו לא הרגיש שהוא מרגל. הוא אהב את ארצו והיה משוכנע ששיתוף הפעולה שלו עם מוסא ושולחיו משמר את האינטרסים הלאומיים שלה. הוא האמין שיבוא יום שבו ישרור שלום בין המדינות, וחשש ממעגלי איבה שעלולים להחזיר את מולדתו שנים לאחור. הוא היה נחוש לגרום לישראל להכיר בכוחה האמיתי של ארצו והיה בטוח שאם תדע את האמת תימנע מתקיפות מנע. בניגוד למקובל, הוא חשב שישראל מגננתית, ולא תוקפנית כפי שחונך לחשוב. הוא גם ידע שמול ישראל חזקה ארצו לא תצא להרפתקאות מיותרות, וכך בדרכו שלו האמין בלב שלם שהוא שומר על יציבות האזור ועל עתידו.

השעות נקפו ולמוסא נותרו עוד שאלות רבות. היה עליו לעבור עם טבסקו על כל המסמכים ולקבל הסברים מפורטים על כל אחד ואחד מהם. לקראת השעה שבע בערב הם החליטו לעשות אתנחתה קלה. המאבטח התקשר למוקד שירות החדרים והזמין עבורם ארוחת ערב. כרבע שעה מאוחר יותר נשמעה הנקישה בדלת. מוסא ביקש מטבסקו להיכנס אל חדר השינה ולהמתין. המאבטח פתח את דלת החדר, ביקש מהשליח להשאיר את העגלה במסדרון והודה לו. טבסקו חזר וארבעתם - אורי, מוסא, טבסקו והמאבטח - ערכו יחדיו את הכלים בחברותא מוזרה של זרים־קרובים, וישבו לאכול. טבסקו, חוקר מוערך ובעל שם בתחום היחסים הבינלאומיים והאסטרטגיה, פרש בפניהם את משנתו. אורי הקשיב בשקיקה. לאחרונה, בעקבות התמודדותו על תפקיד הנספח הצבאי בסינגפור, החל להתעניין בדיפלומטיה. מוסא התרכז בלעיסה והניח לשניהם לשוחח ביניהם. הנושאים הללו היו רחוקים ממנו שנות אור.

כחצי שעה לאחר מכן הם סיימו את הארוחה והותירו את מלאכת פינוי הכלים בידי המאבטח. טבסקו ואורי פרשו אל הכורסאות הרכות וגלשו לשיחה רכילותית ממקור ראשון על בכירי האויב. מוסא הופיע, חמוש במגש ועליו כוסות קפה שחור, הניח אותו על שולחן הסלון ופנה לעשן במרפסת. כשסיימו לשתות את הקפה אורי קם, חיבק בלבביות את הסוכן, לחץ את ידו בחום ואיחל לו טיסה נעימה. מוסא ביקש את סליחתו של טבסקו והתלווה אל אורי. הם יצאו אל המסדרון ופנו לעבר המעליות.

"הוא תותח!" אמר אורי. "בכל פעם אני מתלהב ממנו מחדש."

"מתנה מאלוהים," הסכים מוסא. "מתי הטיסה שלך?"

"בעוד שעתיים וחצי. אני מקווה שעד שתיים אני כבר אהיה בבית. יש לי עוד מזוודות להכין."

"ואללה! שכחתי שמחר אתם טסים. תענוג. יאללה, תעשו חיים ואינשאללה יהיו בשורות כשתחזור. רגע... מחר הישיבה, לא?"

"אהה," הנהן אורי כאילו באדישות ולחץ על כפתור זימון המעלית.

"איזו התרגשות! מחזיק לך אצבעות! אתה זוכר מי יהיה העוזר שלך שם, נכון?"

"תעמוד בתור. כולם ביחידה חושבים שאני הולך לסדר להם תפקידים בחו"ל, כאילו הפכתי לשר החוץ."

"אני זה לא כל היחידה." מוסא חיבק את אורי חיבוק אבהי. "טוב, אבויה, ד"ש ליפעת ותיהנה מהחופשה."

הפעמון המתריע אמר את דברו והדלתות נפתחו לרווחה. אורי החזיר למוסא חיבוק, נבלע במעלית ודמיין בהנאה את החופים שאליהם יטוס מחר עם יפעת והילדים. √

הספר יראה אור בהוצאת "ידיעות ספרים"

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו