"כולם חולמים. חלומות גדולים. חלומות קטנים. חלומות דמיוניים וחלומות אמיתיים. כולם חולמים. גם אלה שאנחנו לא תמיד מקשיבים לחלומות שלהם. אתם מקשיבים לחלומות? אני, אני מקשיב לכולם. אני מקשיב לכולם". (ג'ניה, בן 21, אוטיסט, שחקן בתיאטרון יובל)
השעה שמונה וחצי בערב, ובאולם התיאטרון של מתנ"ס דנוור בלוד שוררים חושך של ציפייה ושקט של התרגשות. את הדממה של לפני הרמת המסך מפירה נגינה נעימה המלטפת את האוזן, אבל כשהמסך עולה המוסיקה מתארכת יתר על המידה וההצגה כאילו מסרבת להתחיל.
מעמדת הסאונד והתאורה האחורית מגיחה הבמאית ליאת שבתאי, צועדת אל עבר הבמה והולכת אל מאחורי הקלעים, שם ממתין ג'ניה, השחקן שאמור לעלות ראשון אל הבמה, והוא מתמהמה. היא לוחשת על אוזנו בחיוך: "עכשיו ג'ניה, אתה מתחיל עכשיו", והוא יוצא אל הבמה, אוחז בבלון, וההצגה "חלומות שקופים" מתחילה. התפאורה שלה מצומצמת, כמו בכל המקרים שנוכחותם של השחקנים כל כך גדולה ומשמעותית עד שהיא, התפאורה, הופכת לזניחה.
בחזרות לפני ההצגה. "לא דמיינתי שחלק מהבוגרים ילמדו קטעים שלמים בעל פה, או יכתבו וילחינו" // צילום: יהושע יוסף
במהלך כל ההצגה יביעו השחקנים את חלומותיהם, גם את אלה הכמוסים ביותר. הם ידברו על חלומות יומיומיים וחלומות פנטסטיים: למצוא אוצרות, לראות מלאך, להקים משפחה, להתחתן, לשחק ולשיר על במה, ובעצם ככל שההצגה מתפתחת, החלומות שלהם מוגשמים. מתוך הכרזתם על הבמה בצורה כנה הם ייתנו לחלומותיהם תוקף, יזכירו כי צריך להקשיב לחלומות, להוציא אותם לאור מחדש, לבטל את שקיפותם.
בהתכנסות שאחרי תום ההצגה כולם חשים התעלות רוח. לסיה, אמו של ג'ניה, לא מפסיקה לחבק את בנה שכיכב על הבמה. ג'ניה יודע שהוא היה מצוין, אפילו שההצגה התעכבה בגללו. "אני כזה נער שחולק את שני העולמות", הוא מסביר בשפתו המיוחדת, "את העולמות של הבעיות והמגבלות והנכות ואת העולם הרגיל למדי. אני גאה בעצמי, הופעתי בהצגה של ממש. תמיד אני יושב בקהל, היום הייתי על הבמה. הלוואי שאוכל להמשיך עם זה בעתיד".
כמו ג'ניה, גם ההצגה "חלומות שקופים" חולקת את שני העולמות, עולמם של צעירים עם צרכים מיוחדים ועולמם של סטודנטים שלוקחים איתם חלק בגרעין יובל של תנועת בני עקיבא ובתיאטרון יובל שאותו הקימו. יחד הם חולקים עם הקהל את חלומותיהם והופכים אותם בכך ללא שקופים בעליל.
כבר שני עשורים ששבטי יובל של בני עקיבא מאפשרים לילדים עם צרכים מיוחדים לממש את זכותם לפעילות חברתית של אחר הצהריים במסגרת תנועת נוער, לא משנה מה היא מגבלתם. הערב החגיגי שבמסגרתו עלתה ההצגה לראשונה, נערך הקיץ לציון 20 שנה להיווסדו של הפרויקט והגיעו אליו עשרות בוגרים של השבטים המיוחדים עם בני משפחותיהם. כיום פעילים בתנועה 400 חניכים עם צרכים מיוחדים ב־74 סניפים ברחבי הארץ והם חלק בלתי נפרד מכל פעילות, מפעל וטיול של התנועה. בעוד שבטי יובל מיועדים לחניכים בני 21-10, גרעיני יובל הוקמו עבור בוגרי השבטים, בני 21 ומעלה, מתוך הבנה מפוכחת ורגישה כי המעגלים החברתיים של צעירים עם צרכים מיוחדים הולכים ומצטמצמים, בניגוד לבני גילם הנורמטיביים, שמקיימים חיים חברתיים במסגרות לימודיות וחברתיות ובמקומות העבודה.
איתמר (מימין). חולם על ריאליטי // צילום: יהושע יוסף
כיום פועלים שני גרעינים המיועדים לבוגרי שבטי יובל, באוניברסיטת בר־אילן ובמכללת דוד ילין בירושלים, ולוקחים בהם חלק גם סטודנטים מתנדבים מתנועת הבוגרים של התנועה, מתוך תפיסת עולם של שיתוף ושוויון - תפיסת עולם שהביאה להקמת תיאטרון היובל ולהעלאת ההצגה "חלומות שקופים".
"אני מלא התרגשות וגאווה", אומר דני הירשברג, מזכ"ל תנועת בני עקיבא, שמסתובב בין המוזמנים לאירוע כשחיוך על פניו, "כשהפרויקט הזה קם בסניף ברעננה 20 שנה אחורה, קראנו לו אז פרויקט, והנה היום יש שלנו כל כך הרבה שבטים. היופי הוא לראות ולהבין שהילדים האלה הופכים אותנו עצמנו לנורמלים. כשהם איתנו, אנחנו מרגישים חברה בריאה. כשהם צועדים איתנו בטיול, במחנה קיץ, בסניף, זה הופך את ההתייחסות שלנו אל השונה והחריג להתייחסות בריאה. אנחנו לא מתנדבים למענם, הם חלק מאיתנו, וזו בשורה עצומה שהובילה לשינוי תודעתי".
עוד בצהרי היום, כשערכו חברי התיאטרון את החזרה הגנרלית וישבו זה לצד זה, לפרקים לא היה אפשר להבחין מי הסטודנט הנורמטיבי ומי הזקוק לעזרה ולתיווך. כולם התרגשו לקראת הופעת הבכורה שלהם. גם עבור הסטודנטים זו היתה הפעם ראשונה שהם עולים לבמה כה גדולה ומכובדת.
ליאת שבתאי, הבמאית, מנצחת על כולם בדיבורה השקט אבל מלא הכוח. היא פותרת את בעיית הסנוור של עינב שחוששת לקבל התקף אפילפסיה בגלל התאורה החזקה, מנחה בסבלנות את ג'ניה לא להפסיק להסתכל על הקהל. כמו בכל אחורי הקלעים, לכל שחקן יש הכיסא שלו, והליינאפ של ההצגה תלוי בבירור כדי להזכיר מי עולה אחרי מי.
שבתאי (29) היא שחקנית ויוצרת, בוגרת לימודי משחק בסמינר הקיבוצים, שיצירתה "ים קטן" (אותה העלתה עם מעין רזניק) זכתה בציון לשבח השנה בפסטיבל חיפה הבינ"ל להצגות ילדים. במהלך הקריירה שיחקה דמויות של בעלי צרכים מיוחדים ומאחוריה רזומה של עשייה חברתית. "ההצגה הזו נכתבה כמו שתיאטרון קהילתי נכתב. כל המשתתפים כתבו אותה ביחד במפגשים, ואני ערכתי אותם קלות. כל מפגש הוקדש לנושא אחר, אבל כשהגענו לחלומות של כולם, זה היה מאוד חזק ולכן החלטנו שזה יהיה נושא ההצגה.
ג'ניה. הראשון שעלה לבמה // צילום: יהושע יוסף
"לקח הרבה זמן להכניס 'משמעת עבודה', ואת ההבנה שאנו הולכים לעשות הצגה, ונעזרתי בהמון דמיון מודרך. המטרה היתה לתת לבוגרים לבטא את עצמם, להעצים אותם, לשתף בסיפורים שלהם. לתת לקהל הזדמנות לפגוש את הבוגרים ואת עצמו מול קהילה של צרכים מיוחדים. היו מטרות שהצבנו לעצמנו, אבל בעיקר היתה אמונה. לא דמיינתי שחלק מהבוגרים ילמדו קטעים שלמים בעל פה, או יכתבו וילחינו. רציתי שכולם יביאו את עצמם לידי ביטוי לפי יכולתם וקצת יותר ממה שהם עשו עד עכשיו. התהליך היה איטי, אבל כל הזמן נע צעד אחד קדימה. לכל אחד ואחת מהבוגרים היה רגע של 'יציאה מהקונכייה', רגע קטן שבו הם חשו בטוחים ואהובים והרשו לעצמם להראות עוד צד שלהם שעד אז היה חבוי בפני הקבוצה.
"העובדה שכל אחת ואחד השמיעו את החלומות שלהם היתה חוויה מדהימה. בסופו של דבר כולנו רוצים להיות מאושרים והדברים שמסבים לנו אושר הם דומים: חברות, משפחה, אהבה, הגשמה עצמית. היו משתתפים שהביעו את חלומם להופיע בפני קהל, וזה בדיוק החלום הפרטי שלי מגיל מאוד צעיר. העובדה הזו מחברת אותנו, לא דרך רחמים אלא דרך אמפתיה ואהבה.
"כדי להוביל את הקבוצה הזאת אי אפשר להשתמש בשאפתנות, בהישגיות, בכוח ובשליטה. זה לא יעבוד איתם ועליהם. זכיתי להכיר בעצמי את הרכות, הסבלנות, ההשלמה עם תסכולים שיתרחשו וההשלמה עם חוסר שליטה. כולנו הפכנו להיות טובים יותר".
"הכל כדי להוציא מהם חיוך"
"אני עולה לבמה עם אורי ורזי, ואנחנו מציגים את החלום שלהם", מספר יהונתן גלקופ, בן 23, סטודנט לפיזיקה שנה א' באוניברסיטת בר־אילן, שהדריך בשבט יובל בירוחם וכיום הוא חבר בגרעין יובל. "אנחנו כבר שנה בקשר הדוק, אבל אני לא באמת יודע מה יש לאורי או לרזי. אף פעם לא שאלתי כי זה לא רלוונטי, אני מתייחס אליהם כמו אל כולם, לי זה לא משנה מה יש להם. אני רואה שרזי יושב בכיסא גלגלים, ושאורי לפעמים מבין קצת אחרת את המציאות, אבל זה באמת לא משנה לי מה ההגדרה של הלקות שלהם. אני קרוב אליהם ומרגיש שאני מכיר אותם, ואני יודע מה הם יכולים לעשות. השאלה מה המפגש איתם עושה לי לא רלוונטית. אני פה, אני גאה להיות איתם פה, חשוב לי להיות פה, אני נהנה מכל רגע, ברור לי שאני נותן מעצמי, אבל ברור גם שאני מקבל פי כמה".
מאוחר יותר, על הבמה, יספרו רזי ואורי על החלום שלהם לטייל בחוף ימה של אשדוד. אורי בן ה־21 הוא אוטיסט ורזי, בן ה־23, הוא משותק מוחין ואוטיסט. יהונתן לוחש על אוזנו של רזי שעכשיו תורו לדבר, ואז הקסם מתרחש. רזי, שבתחילת המפגשים כמעט לא דיבר, נמצא על במה גדולה, ומבקש כמעט בלחש, אבל בבירור, טיול על שפת הים.
אמו של רזי, בתיה קראוס, יושבת בקהל דומעת. היא אמא לחמישה, רזי הוא הבכור: "אני בדרך כלל לא בן אדם בוכה, אבל עכשיו הבכי בלתי נשלט. הרוח בשבטי יובל היא כל כך נכונה. המקום הזה הוא פנינה של שילוב. יש שם נתינה הדדית ורואים את ה'יש' שנמצא אצל האנשים המיוחדים, ולא את ה'אין'. ככה צריך להתייחס לאחר. רזי כל כך שמח להשתתף בהצגה הזו, כל כך הרבה זמן הקדישו לו, וזה מה שחשוב לו באמת; שהוא יודע שמשקיעים בו, ששמחים להיות על ידו".
"הביחד עם החברים האלה הוא כל כך אמיתי ואותנטי", אומרת רכזת התוכנית באוניברסיטת בר־אילן, אביגיל כהן (22) מנוף איילון, שמסיימת השנה תואר במדעי החברה, בפסיכולוגיה ובסוציולוגיה. "מה שאתה רואה זה מה שיש, בלי משחקים, בלי פוזות, הכל ישר ואמיתי, וזה מאפשר גם לך עצמך להיות מי שאתה, ויש בזה משהו מאוד משחרר. מבחינתי אני מוכנה לעשות הכל רק כדי להוציא ממי מהם חיוך. יש פה חבר'ה שעשו תהליך כל כך יפה ומרגש. בתחילת המפגשים שלנו הם לא היו מדברים, יושבים וכאילו מנותקים, והנה היום הם עולים על הבמה ומופיעים בביטחון. זה הישג נפלא מבחינתנו. מבחינתי זה שווה הכל".
"שיקבלו אותי כמו שאני"
"אני רוצה שיסתכלו עלי כשווה בין שווים, שיכבדו אותי. שלא יצחקו עלי ושלא ידברו מאחורי הגב. עברתי הרבה קשיים בחיים ואני רוצה שיקבלו אותי. יש לנו את הבעיות שלנו אבל אף אחד לא מושלם. וגם לנו יש חלומות, חלומות גדולים, בדיוק כמו לכולם. אני רוצה שיאמינו בהם, שיאמינו בי!" (עינב ג'יבלי, בת 31, בעלת מוגבלות שכלית התפתחותית, שחקנית בתיאטרון יובל)
עינב בת ה־31 מפתח תקווה חולמת להיות זמרת. על הבמה היא מבצעת בפעם הראשונה שיר שכתבה והלחינה, המוקדש למושא הערצתה, הזמרת דורין־אור אעידן, חברה בלהקת ה"סיסטרס", שכיכבה בעונה הרביעית של סידרת הדוקו־ריאליטי "TLV עושים את תל אביב". הקשר בינן ממושך ואעידן, שהגיעה במיוחד, יושבת בשורה השנייה עם בני משפחתה של ג'יבלי ועיניה דומעות. שירתה של ג'יבלי נוגעת בכל יושבי האולם.
אחרי שעינב תרד מהבמה הן לא יפסיקו להתחבק. "אני בת 25, ואנחנו כבר שבע שנים בקשר", תספר דורין־אור בעיניים נוצצות, "זה התחיל לפני הטלוויזיה. זה נכון שהרבה יוצרים איתי קשר בפייסבוק, אבל אצל עינב היה משהו מיוחד מהתחלה. יש מפגשים בין אנשים שלפעמים אין מילים כדי להסביר אותם. יש בה משהו שנותן לי הרבה יותר כוח מאשר שהיא חושבת שהיא מקבלת ממני, השראה לחיים. בימים אלה אני עובדת על אלבום, וכל שיר שאמור להיכנס אני שולחת לעינב לפני כולם, וככה היא נותנת לי את הביקורת שלה בין הראשונים, כי אני סומכת עליה".
איתמר בן ה־24 משוהם, שנמצא על הרצף האוטיסטי, חולם להשתתף בתוכנית ריאליטי. הוא אלוף בשאלות טריוויה, ובמהלך ההצגה הוא אכן זוכה בצ'ק שמן בתוכנית "אחד נגד 100". הוא מרגש את יושבי כל האולם כשהוא מדבר בישירות, מבלי להתבייש או להתעכב, על החלום שלו להיות חלק בלתי נפרד מהחברה, ועל כמה הוא מייחל להקים לעצמו משפחה כמו כולם.
את התוכנית שבה הוא משתתף על הבמה מנחה בכישרון רב לירון אשרף, בת 22, מדימונה, שלומדת ייעוץ חינוכי ולשון. כשהיתה נערה הקימה את שבט יובל בעיר הולדתה, וכיום היא רכזת הבוגרים שהיתה אחראית לגיוס הסטודנטים. "לא קראנו לזה פרויקט התנדבות או חונכות", היא אומרת, "רצינו לגבש קבוצה שלא תחזור על הקונספט של 'פעולה־מדריך־חונך'. חלמנו שיתגבש גרעין עם בוגרים ויצאה מזה קבוצה מגובשת, ואז עלה הרעיון להביא את ליאת הבמאית לסדנאות דרמה שהתפתחו לכדי תיאטרון של ממש. כשהוחלט שמעלים הצגה, זה היה ברור לי שאני מצטרפת לרגעי הקסם האלה שעל הבמה".
גל, חולה במחלת הדושן: "החלום שלי זה למצוא תרופה נגד המחלה, כדי שאוכל להזיז את כל הגוף" // צילום: יהושע יוסף
אחרי ההצגה ניגש איתמר להוריו. "אני מרגיש הקלה, אבל הקלה טובה כזאת", הוא חולק את תחושותיו. ביום־יום הוא עושה שירות לאומי כפקיד עזר בדואר של בית המשפט המחוזי. נוסע לבדו באוטובוס וחוזר. "מי חלם שנגיע לרגע הזה?", אומר אביו, "מסתבר שחלומות אכן מתגשמים. יש לאיתמר עוד שלושה אחים, בהם זוג תאומים בני 18. כשהם הלכו לסניף של בני עקיבא בשוהם, היה לנו חשוב שגם איתמר ילך, ו'יובל' איפשר לו את העניין הזה".
"גודש של תחושות טובות"
"אני רוצה לספר מה החלום הגדול שלי: אני רוצה למצוא תרופה נגד דושן, זו המחלה שתוקפת אותי עכשיו. אם ימצאו תרופה אז ימכרו אותה, ואז אני אוכל לקנות אותה ולהזיז את כל הגוף. אני מאוד רוצה ללכת למישהו שגר בבניין בלי מעלית. להיכנס הביתה בלי עזרה עם המפתחות, לעשות את הקוד של השער, לעלות לקומה למעלה בבית שלי. לעלות במדרגות. הדבר שאני הכי רוצה זה לנסוע באוטו הקטן של אמא שלי איתה, ורק איתה. אם אני אעמוד על הרגליים אני אהיה יותר גבוה, יהיה לי שיווי משקל טוב, ואם אעמוד על הרגליים אוכל לנעול נעלי ספורט ולעשות ריצה. אני אוכל להתלבש לבד ולבחור בגדים לבד. אני אוכל לישון במיטה לבד בלי שיסדרו אותי, ללכת למיטה לבד בלי שיכסו אותי. אם תהיה תרופה אני אוכל להרים את הידיים למעלה. אוכל לבקר חברים מתי שארצה. אני אוכל להיות עצמאי, עצמאי לגמרי". (גל סטרובינסקי, בן 21, חולה במחלת דושן, שחקן בקבוצת התיאטרון "יובל")
גל, החולה במחלת הדושן ומרותק לכיסא גלגלים, משחק את המונולוג שלו בביטחון רב. כשאלומת האור מאירה את פניו המחייכים והוא אומר את אשר על ליבו, רחש של התרגשות עובר בקהל. בחזרות בצהריים הוא שיתף ברהיטות כמה הפגישות באוניברסיטת בר־אילן שימחו אותו, ואיזה תהליך חשוב עבר, זה שסילק ממנו את פחד הקהל. "בהתחלה הקראתי את הדברים בחדר רק בקבוצה קטנה, אחר כך מול כולם, לאט־לאט הפסקתי להילחץ", הוא מספר.
בתום ההצגה התקבצו כל השחקנים על הבמה ודנו עם הקהל בחוויה, מעבדים יחד את התהליך. "וואו, תודה על הערב הזה. עשיתם משהו גדול, ענק", אומרת אחותה של חברת הקבוצה רעות, הלוקה בתסמונת דאון, "כל השנים אחותי תמיד היתה מאחורי הקלעים, וסוף־סוף היא הגיעה אל קדמת הבמה, נוכחת. שמענו בפעם הראשונה על מה היא חולמת, למה היא מייחלת".
טוהר גילבר, בוגר בני עקיבא בן 24 משילה, שלומד שנה שלישית ביו־אינפורמטיקה ושיחק בהצגה כמה דמויות, אומר בכנות: "אלה מסוג הרגעים האלה שאתה מוצף ויש גודש של תחושות כל כך טובות, ולהגיד 'היה אדיר' פשוט לא ממצה את זה".
בחצות עוזבת אחרונה את אולם התיאטרון אוריה חזן, מוודאת שכל ענייני ההפקה הושלמו עד תום. היא ירושלמית בת 25 ומנהלת המחלקה לחינוך מיוחד בבני עקיבא. "אני חושבת שהרבה יותר מאשר אנחנו מציינים 20 שנים של פעילות לילדים עם צרכים מיוחדים, אנחנו מציינים את השינוי שבני עקיבא עברה. אנחנו מציינים 20 שנים של חניכים שעוברים בתנועה וכבר לא מפחדים מאנשים עם צרכים מיוחדים. שרואים אותם ולא עוברים לצד השני של הכביש, שגדלים איתם, שמבינים שהם חלק מהחברה שלנו. יש לי כבר שתי הזמנות נוספות להופיע עם ההצגה הזו, אז כן, חלומות מתגשמים".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו