בני דוד כבר מספיק בוגר כדי ללוות אותי לבית הכנסת. התפילות בחגים הן ארוכות מדי לילדים קטנים. אחותו נעמי, למשל, לא מצליחה להחזיק מעמד יותר מכמה דקות. ככה זה, כנראה, כשאת רק בת שנה וקצת, ועדיין מאוד ילדותית. מצד שני, כמה רגעים בתפילת שחרית מספיקים לה כדי לחייך לשמע המשפט: "הריני מקבל עלי מצוות עשה של ואהבת לרעך כמוך, והריני אוהב את כל אחד מבני ישראל בנפשי ומאודי".
"והריני אוהב את כל אחד מבני ישראל בנפשי ומאודי", אומרות המילים בפתח תפילת שחרית. הוריי הפנימו זאת היטב. הם אפילו פירשו את זה במובן הרחב של המילה, אף על פי שהיו לפני הכל יהודים. הם הרחיבו את הברכה בכך שקיצרו אותה והפכו אותה ל"והריני אוהב את כל אחד". הם לימדו אותי לאהוב את האחר. יכול להיות שהם למדו זאת מעמנואל לוינאס שאותו העריכו, ויכול להיות שזה בא להם ישר מהלב.
כך או כך, הם לימדו אותי ואת אחותי את הרעיון הקסום של לאהוב כל אדם ללא הבדלי דת, צבע או לאום. אל דאגה - תמימים בבית לא היינו. הרשעים קיבלו מהוריי טיפול הולם. אבל ביום־יום הם שלחו אותי ללמוד בבתי ספר זרים ביפו, שבהם ידעתי בגיל צעיר מה זה להיות מיעוט. תחשבו לרגע כמה עוצמה צריכים הורים כדי לא לפחד לשלוח את ילדיהם ללמוד מגיל צעיר עם קתולים, עם פרוטסטנטים ועם מוסלמים, ועוד בישראל. ההימור שלהם הצליח: הוא העצים את הקידוש של יום שישי מבלי לזלזל חלילה באמונתו של האחר.
הגעתי לגיל שבו אני מגלה כי תפקידי החשוב בעולם הוא להעביר לילדיי את ירושת הוריי. היום הראשון של ראש השנה העניק לי הזדמנות מצוינת לעשות כן: מאחר שאני לא כהן ולא לוי עליתי לתורה עלייה שלישית, עליית ישראל, כשדוד בזרועותיי. זו הפעם הראשונה שהוא ליווה אותי במעמד המאוד מרגש הזה. העלייה לתורה ביום הראשון של ראש השנה באה אולי להמחיש את גדולתה של היהדות, אותה דת שמקטרגיה לאורך כל ההיסטוריה מנסים לתאר אותה כסגורה וחשוכה הדואגת רק לבניה.
והנה היהודים קוראים ביום הכה חשוב של השנה את סיפורה של הגר המצרית, שילדה לאברהם בן שלאחר מכן התנהגותו היתה למורת רוחה של שרה (גם האימהות שלנו היו אנושיות וקנאיות לעיתים): "וגם את בן האמה לגוי אשימנו כי זרעך הוא... ותלך ותשב לה מנגד... כי אמרה אל־אראה במות הילד ותשב מנגד ותישא את קולה ותבך: וישמע אלוהים את קול הנער ויקרא מלאך אלוהים אל הגר מן השמיים ויאמר לה מה לך הגר, אל־תיראי כי שמע אלוהים אל קול הנער באשר הוא שם". והנער הוא ישמעאל.
למחרת, ביום השני של החג, יגיע תורו של יצחק להינצל (עקידת יצחק). שני האחים למחצה ניצלו בהנחיית האלוהים והמשיכו בחייהם כשיצחק, נציגו של העם הנבחר (והבוחר), אפילו לא עזב פעם אחת את הארץ, להבדיל מאביו (אברהם) ומבנו (יעקב). השניים, כך מספרת התורה, אפילו התפייסו בחייהם כאשר קברו את אביהם. צאצאיהם של יצחק וישמעאל שרדו מלחמות (גם ביניהם), מגיפות, מהפכות, והפכו לעמים גדולים. ככה זה כנראה כשאבא שלך הוא זה המנהל מלמעלה את העניינים.
הסברתי לבן שלי, דוד, שלאלוהים יש המון המון ילדים. והוא שאל אותי אם יש לו גם המון המון המון עבודה. עניתי לו שכן. "אז איך יש לו המון המון המון זמן?" שאל אותי הבן. אולי כי הוא המנהל, ניסיתי להסביר. אולי כאן ההזדמנות לציין שבני הוא רק בן 3, ו"בוגר", כפי שעיניכם רואות, הוא בסך הכל מושג יחסי.
פרס בגין, בגין פרס
בחירות 1981. העם חצוי: מחנה אחד מערך, השני ליכוד. אחד פרס, השני בגין. האחד נתפס כתרבותי, האחר כאספסוף. השתייכתי לאספסוף אף על פי שדיברתי היטב שלוש שפות והלכתי לבתי ספר פרטיים שנחשבו לטובים. ככה זה היה אז. הצבעת "אמת" - הצבעת עם הראש, הצבעת "מחל" - הצבעת עם הרגש. ככה זה היה אז. ומה השתנה?
יש לנו נטייה להדביק תוויות. בגין אהב את המדינה, פרס אהב ערבים. בגין דאג לביטחון, פרס לשלום. לשניהם מורשת: לפרס יש את דימונה וחלק ניכר במדיניות ההתיישבויות, ולבגין נזכור גם את פינוי ימית ואת השלום עם מצרים. העיקר שאחד נתפס כנץ והאחר כיונה.
לא מפתיע שיצחק הרצוג עם ציפי לבני ציטטו את בגין כאשר הציגו את האיחוד שלהם ושל המחנה הציוני, ואילו רה"מ נתניהו ספד במילים חזקות ועצובות לפרס. עם השנים אנחנו מתבגרים ואולי מבינים שלאף אחד אין מונופול, לא על השלום ולא על הביטחון. כל אחד תורם את חלקו. יש להניח ששם למעלה בגין ופרס הפכו לחברים הכי טובים. צוחקים עד כמה סיסמאות לחוד ומציאות לחוד. ואנחנו הדור של בגין הפכנו גם לילדים של פרס, והילדים של פרס הפכו להיות גם הילדים של בגין.
כיפור
יום כיפור היה תמיד היום המפחיד ביותר של השנה מבחינתי. גם עומדים בו למשפט וגם צמים. קצת הרבה לפרק זמן של 25 שעות. אני אמנם אדם מאמין, אבל לא נולדתי דתי. אני משתייך לרוב המוחלט, המסורתי. קידוש בשישי מול מהדורת החדשות. עם השנים מתחזקים. אם רוצים. רציתי.
כמה דיברנו בארצנו על דת ומדינה. על כפייה. החילונים מדברים על כפייה דתית בכך שאין להם אוטובוסים בשבת, הדתי ידבר על כפייה חילונית בכך שמכוניות הנוסעות על הכביש מטרידות את מנוחתו. ואנחנו המסורתיים תקועים באמצע. מבינים ומכבדים את הדתי. מבינים ומכבדים את החילוני. חיה ותן לחיות, בשקט.
דווקא כיפור הפך להיות היום המשמח ביותר. שיעור בסובלנות. אין חוק האוסר לנסוע. והחילוני מכבד את הדתי. פתאום כאלה שלא מתקרבים לבית הכנסת מגיעים לכל נדרי ולתפילת הנעילה ואילו הדתי, במקום שיעקם את הפרצוף לנוכח כל אותם אורחים לרגע, מקדם אותם בשמחה בבתי הכנסת ועושה להם מקום. יום כיפור הוא תאריך של סליחה, תאריך של עמידה בפני בורא עולם. יום כיפור הוא גם תאריך של מלחמה, אבל יום כיפור הוא אולי גם יום של שלום.
אז אמרו
פעם היה הכרוז, ונדמה היה שיעשה עלינו שיימינג ונלך לאבדון. אחרי זה בא הרדיו בגלים קצרים והקידמה המשיכה בצעדי ענק אל עבר עולמות חדשים ומופלאים עד שכולנו נפלנו ברשת. לטוב ולרע. דברים נפלאים אנחנו מוציאים מהרשת, אבל גם חרפות ודברים איומים. כל דבר מקבל תהודה ענקית ופרשנויות בלי סוף. כולם מומחים לכל ומבקרים כל דבר. אין מינון, אין גבול, אין מסננת. הרשת מאדירה והרשת מחסלת.
אני לא יכול לדמיין עיתונאי שלא זכה לברכות ולגידופים. לרשת אין גבולות, אפילו לא קו ירוק. אז אולי זאת ההזדמנות ביום חשבון נפש שנחשוב פעמיים לפני שנגיב ונפלוט דברים שנצטער עליהם. אולי נחשוב אם כל מה שכתבנו ואמרנו והגבנו וייחלנו וקטלנו וליגלגנו באמת נכון היום במבחן הזמן.
"ויפתח השם אלוהינו לנו ולכל ישראל אחינו בכל מקום שהם שערי אורה, שערי אהבה ואחווה... ויסיר מתוככם קנאה ושנאה ותחרות", אומרת התפילה בימים קדושים אלה.
אז אני יכול להבין שאנחנו חיים בעידן מודרני ואולי מגיעות הנחות. אז בואו נתפשר על תחרות, אבל ספורטיבית, שבה לא בהכרח אלה הרעים שמנצחים. √
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו