עיר בלי תקווה

דומה כי יש קשר בימינו בין מזל לגיאוגרפיה. תגיד לי היכן אתה גר, ואגיד לך אם טוב לך. וכשאמרת חאלב, אמרת הכל. העיר, בעלת ההיסטוריה העתיקה (על פי ממצאים יושבה כבר באלף ה־11 לפני הספירה), היתה יפה, גדולה, פתוחה ובעלת מיקום אסטרטגי. היא אפילו ידעה ימים של סובלנות. קהילה יהודית מכובדת התגוררה בה כבר בסוף תקופת בית ראשון, עד לאותה החלטה של האומות המאוחדות על חלוקת ארץ ישראל, אז גם שם פרצו מהומות נגד יהודים.

היום בחאלב יכולים רק לחלום על חזרה לימי סובלנות. תושביה יודעים כעת בדיוק איך נראה הגיהינום, כי הם חיים בו, ויכולים לבחור רק באופציה אחת נוספת - מוות. נוכח המצב כיום, אין עוד ברירות. חאלב הפכה לעיר של הרס וחורבן. היא משקיפה פגועה, מדממת ונעלבת, על כוחותיו של הנשיא בשאר אסד - האופטיקאי שהפך לנשיא ובהמשך לקצב אכזרי - צועדים קדימה מנקודות שונות במזרח העיר במטרה אחת - לכבוש אותה ולבסס מחדש את שלטונו של אסד.

בעולם נורמלי ומוסרי, אסד היה צריך כבר מזמן להצטרף לאביו, חאפז. האחרון נקבר בימים שסוריה החילונית לא חלמה על גורל שכזה, שבו המדינה תראה כיצד כוחות שונים פשוט פורסים חלקים גדולים ממנה, כאילו היתה נקניק זול. 

בצפון חאלב, בינתיים, המורדים עדיין בשליטה, אבל השאלה היא לכמה זמן? כוחות אסד, ביבשה ובאוויר עם מטוסי הרוסים, תוקפים באופן עיוור על מנת לנקות את רובעי המורדים. העובדה שכ־300 אלף אזרחים מתגוררים באותן שכונות, כולל 100 אלף ילדים, לא מטרידה לרגע את חייליו של הנשיא, גם לא את הטייסים הרוסים. 

שגריר צרפת באו"ם, פרנסואה דלאטר, אף רואה דמיון בין הפעילות הצבאית הרוסית־סורית בחאלב וההתקפה הברברית על גרניקה במהלך מלחמת האזרחים בספרד. הפצצת גרניקה היתה מתקפה אווירית על העיר הבאסקית, שהתרחשה ב־26 באפריל 1937. היא גרמה להרס רב ולטבח של אזרחים, ובוצעה על ידי מטוסי הלופטוואפה, חיל האוויר של גרמניה הנאצית, ומטוסים של איטליה הפאשיסטית.

בזמן ההפצצות, כוחותיו הלאומנים של פרנקו תקפו מהיבשה. בחאלב העסק דומה: המטוסים הרוסיים שולטים במרחב האווירי, בזמן שכוחות אסד, בסיוע אנשי חיזבאללה, נהנים מתמיכה איראנית (זאת שהפכה פתאום באורח פלא לחלק מהפתרון) ומנקים את השטח ביבשה.

במרכז: יצירתו של פאבלו פיקאסו "גרניקה"

בגרניקה דווח על 1,654 הרוגים. בחאלב המספר גבוה הרבה יותר ואינו סופי. הסיוט עדיין לא נגמר. ההפצצה של העיירה הבאסקית הקסומה הפכה לנושא של יצירה מפורסמת של הצייר הנודע פאבלו פיקאסו ("גרניקה" שמה). חאלב טרם זכתה לתיעוד שכזה, אבל בינינו, היא היתה מוותרת על הכבוד. אזרחיה לא רוצים יצירות. הם רק רוצים לחיות.

 

אדישות קטלנית

בעל כורחה הפכה חאלב לעיר שבה גורל העולם מונח על כף המאזניים. ארה"ב, הניצבת בגאווה ובצדק במחנה העולם החופשי, קצת שכחה את תפקידה ההיסטורי. אולי זה בגלל שהיא התעייפה מהמלחמות באפגניסטן ובעיראק, ואולי בגלל שממשל אובאמה רוצה עדיין להאמין בשלום.

בכל מקרה, היא בחרה במשא ומתן ובשיתוף פעולה. זה כמעט שנה ניהלו האמריקנים מגעים שהרגישו אינסופיים עם הרוסים, והתוצאה היתה הפסקת אש שהחלה ב־9 בספטמבר השנה. ג'ון קרי, מזכיר המדינה האופטימי, האמין בהסכם. הוא גם היה היחיד. אפילו עמיתו, מזכיר ההגנה אשטון קרטר, הטיל בו ספק. קרטר ידע למה. תושבי חאלב דווקא רצו להאמין, כמו קרי, אבל לא היו מסוגלים. גם הם ידעו למה - הסכם הפסקת האש הותיר בשלטון את אסד, כשלצידו הרוסים.

האחרונים בחרו צד. הם מהמרים על הנשיא הסורי ויחד איתו מנסים פגזים חדשים על חשבון האזרחים האומללים. היה מי שאמר שחאלב הפכה לאולם תצוגת הנשק של רוסיה. תצוגה אכזרית שמנסה את הארסנל שעומד לרשותה על רטוב. לפתע, תושבי חאלב שלא התרגשו מעזיבת דאעש את העיר הנצורה ב־2014, לא רואים בארגון הטרור כמאיים, כהורג וטובח. יש להם את אסד, "השטן", בפיהם. 

התוצאות בחאלב מזוויעות. לנגד עינינו, ממש מעבר לגבול, מתבצע רצח עם, והעולם, שאמר שזה לא יקרה שוב אחרי מחנות המוות, נשאר אדיש. הוא ראה מאז חיסול עמים בקמבודיה, בבוסניה וברואנדה. ראה ולא עשה יותר מדי.

מה היה אפשר לעשות? למשל להכריז על השטח כאזור ביטחון, לדרוש סגירה של המרחב האווירי מפני מטוסים. למערב יש את היכולת לעצור את הזוועה, אבל כנראה לא את הרצון. אובאמה נכשל בסוריה בגדול, וההיסטוריה תזכור לו זאת. זה קרה במשמרת שלו. את ג'ורג' בוש אולי יאשימו בשתי מלחמות (באפגניסטן ובעיראק), אבל את אובאמה יאשימו במלחמה שלא היתה - ואם לדייק, במלחמה שהיתה ללא התערבות אמריקנית ממשית.

אחרי ההפצצה הברברית של בית החולים הגדול במזרח חאלב, ארה"ב כבר לא היתה יכולה להישאר אדישה. קרי הכריז על סיום הדיאלוג עם רוסיה, אבל לא על סיום שיתוף הפעולה. וכאן אולי הבעיה הגדולה. נכון, וושינגטון לא רוצה תקלה שיכולה להביא להתלקחות בין כוחות אמריקניים ורוסיים, אבל הדבר נעשה על חשבון העם הסורי. אגב, גם האו"ם לא יוצא נקי מהטרגדיה הסורית. זכות הווטו של סוריה שוב מתגלה כמכשול לכל פתרון.

וכך, מפעם לפעם, מופיע צילום של עוד ילד סורי מת - ומזעזע את העולם מאדישותו, אך לא לאורך זמן. אולי לכמה שעות. ספק אם זה ישתנה, כי בארה"ב ובצרפת מתנהלות כעת מערכות בחירות, והציבור במערב לא אוהב דם או מלחמות. המושג "מלחמות צודקות" כבר יצא מהאופנה. אמנם התקשורת הבינלאומית עושה את העבודה, וגם ארגונים הומניטריים מעלים סרטוני זוועה לרשת, אבל לתיעוד תוצאות מוגבלות מאוד.

בסוריה היה צריך לפעול מזמן. היום כבר איש לא מבחין מי מורד ומי ג'יהאדיסט. זה כולם נגד כולם. מלחמת אזרחים שהפכה למלחמת דת.

 

האשמות הדדיות

ארה"ב, שהרגילה אותנו לדברים אחרים, יודעת שמצפים ממנה ליותר אך בחרה לוותר לאסד ולהתרכז במלחמה בדאעש. השבוע נפגשו ראשי מערכת הביטחון האמריקנים עם הנשיא אובאמה, שיסיים את תפקידו בינואר, כדי לבחון אופציות לפעולה, כך לפחות דיווחה מחלקת המדינה.

זה לא מבטיח דבר. אמנם קרי כבר איים לפעול בכוח במקרה שההתקפות מהאוויר על חאלב יימשכו, אבל הרוסים מבינים כי וושינגטון מוגבלת ביכולת התגובה. את מה שאובאמה נתן לפוטין בסוריה, קצת קשה לקחת היום בחזרה. מחלקת המדינה בעצמה הבהירה שבין הפתרונות הנבחנים, האופציה המועדפת היא "הפתרון הדיפלומטי". מבחינתם הוא צבאי. לאסד ולפוטין זה נוח. הם יכולים להמשיך בניקוי צפון חאלב ממעוזי המורדים האחרונים. מבחינת הנשיא הסורי מדובר בטרוריסטים.

פוטין. ימשיך בניקוי חאלב // צילום: רויטרס

מטרת הכוחות של אסד היא כיבוש כמה שיותר שטח הסמוך לקו ההפרדה בין מזרח למערב. שאיפת הנשיא הסורי היא לראות את המורדים חנוקים בנקודות שבשליטתם, בצפון־מזרח העיר. הוא פועל לשם כך החל מ־22 בספטמבר, עם אותן הפצצות עיוורות מהאוויר של הרוסים.

תזכורת, כשבועיים קודם לכן, בז'נבה, נחתם הסכם הפסקת האש, שנועד לסייע להקמת פרוזדורים הומניטריים. אלמלא זה היה טרגי, זה היה יכול להיות מצחיק, אבל בחאלב איש לא צוחק או זוכר מתי צחק בפעם האחרונה. חאלב יודעת רק לבכות, אחרי שהפסקת האש קרסה מזמן.

מי שאשמה בכישלון הפסקת האש, לפחות לפי הרוסים, היא ארה"ב. צריך להבין, בהסכם בין האמריקנים לרוסים לא הוגדר מי הוא טרוריסט. עבור וושינגטון, חלק מהמורדים הם לוחמי חופש, אבל עבור הרוסים כל המורדים טרוריסטים. כולם בשק אחד. היה ברור שהפירצה הזאת תוביל לפיצוץ. היחידים שמתרגשים ממנה הם האמריקנים. 

זאת גם הסיבה שהודעת קרי השבוע לא גרמה להתרגשות בקרמלין. פוטין לא ישנה כיוון, ונראה שמשרד ההגנה הרוסי אף החליט לעלות מדרגה, כשהציב בנמל טרטוס שבצפון־מערב סוריה טילי S-300. צעד זה נועד להבטיח הגנה על שני מעוזות צבאיים של סוריה, בטרטוס ובלטקיה, שם מחזיקים הרוסים עשרות מפציצים, מטוסי קרב ומסוקים. ארסנל שלם. אז מי אמר שלאסד אין חיל אוויר פעיל עם יכולת תקיפה לילית?

אסד. מטרתו - כיבוש כמה שיותר שטח  // צילום: אי.פי

בינתיים קרי מתעקש ומאשים את הרוסים והסורים בהכשלת הסכם הפסקת האש. הוא ממשיך לחפש פתרון, אבל היחסים בין ארה"ב לרוסיה ממשיכים להידרדר. ולחשוב כי אחד הדברים הראשונים שעשה ממשל אובאמה היה אתחול יחסי רוסיה־ארה"ב, בהסכם שנחתם על ידי שר ההגנה הרוסי סרגיי לברוב ומזכירת המדינה דאז, הילארי קלינטון.

באמצע השבוע התקיים העימות בין שני המתמודדים לתפקיד סגן הנשיא. טים קיין הדמוקרטי מול מייק פנס הרפובליקני. סוריה הוזכרה. פנס אמר כי הוא רוצה אזור ביטחון, כדי שהילדים יחזרו לבית הספר ואם צריך אז אמריקה תתערב. גם קלינטון מבינה שאם תנצח, לא תהיה לה הרבה ברירה.

אמריקה נתנה לטרגדיה הסורית להפוך למחזה שייקספירי עם יותר מדי מערכות. היא היתה מסתפקת בשלוש וגם רוצה לשלב הומור, אבל כאן מדובר בטרגדיה. טרגדיה סורית, שפתאום הופכת את זו היוונית לקלילה ביותר.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו