מחורבה לתפארת

בית הכנסת "תפארת ישראל" היה המשלט האחרון של הרובע היהודי שנפל, קודם כניעתו בתש"ח. הוא בלט בהודו ובתפארתו. גובהו העצום, שהתנשא אל מעל מסגדי הר הבית והאפיל עליהם, היה לצנינים בעיני המוסלמים. אולי לכן נורתה עליו אש בכינון ישיר, אפילו מההר המקודש וממסגד אל־אקצא. בימיו הראשונים של "תפארת", לפני כ־144 שנה, נצבעה כיפתו המפורסמת בגוון ירקרק, אך לנוכח זעמם של המוסלמים, שניכסו לעצמם צבע זה, ומזהים אותו עם חוזק, גדילה והתחדשות, מיהר החכם ניסן ב"ק, מייסדו ומקימו של "תפארת", לצבוע את הכיפה בלבן. 

ב"ק ניסה להתחשב ברגישות המוסלמית, אבל הג'סטה הזאת לא עמדה ליהודים כעבור 76 שנה. עם נפילת הרובע היהודי פוצצו הירדנים את "תפארת" על כיפתו הלבנה, יחד עם "תאומו", בית כנסת "החורבה". שני המונומנטים שהופיעו בכל הפנורמות ההיסטוריות של העיר העתיקה, ושהונצחו על גבי ציורים, תחריטים וקישוטים רבים, הפכו לעיי חורבות ונעלמו באחת. 

עכשיו, שש שנים אחרי שהמדינה קוממה מהריסותיו את "החורבה", למרות מחאות חוזרות של קנאים מוסלמים ומהומות שהתרחשו בירושלים, היא משחזרת ובונה מחדש גם את "תפארת". דרשן מסגד אל־אקצא, מוחמד חוסיין, אמנם מגדיר שוב את התוכנית כ"מזימה למחות כל זכר איסלאמי וערבי בירושלים", ומוסד אל־אקצא מכזב שמדובר ב"אדמת וואקף איסלאמית", אבל "הגלגלים כבר נעים". 

תוכנית הבנייה המחודשת של "תפארת ישראל" יוצאת לדרכה ממש בימים אלה, ועכשיו נעשה עימו עוד צדק היסטורי: ספר חדש, "גבוה מעל גבוה", מגולל את ההיסטוריה הסוערת של המוסד הירושלמי הוותיק הזה, בעזרתם של 12 מחוקרי ירושלים בני זמננו, שהתחקו אחר קורותיו - מיום הקמתו ועד שנפל בקרב האחרון של הרובע בתש"ח. הספר יצא לאור בהוצאת יד בן־צבי והחברה לפיתוח הרובע היהודי, שבידיה גם הופקדה מלאכת שיקומו של בית הכנסת.

 

החסידים ניצחו את הצאר 

"תפארת ישראל", על שמו של רבי ישראל מרוז'ין, נבנה לאורך 14 שנה ונחנך בשנת 1872. עיתונות התקופה מתארת כיצד "נמלא רחוב בית הכנסת אנשים מפה לפה, והמון רב ועצום מאחינו מעפילים לעלות אל מרום הבית בהדרת קדש, בשירים ותשבחות...". "עיר האלוקים", התפייט אחד מעדי הראייה, "היתה מצהלות השמחה". 

"תפארת" היה בניין מרשים ומפואר שהתנשא בגובהו אף מעל לשכנו המפורסם יותר, "החורבה". בעוד "החורבה" היה מרכזם של "המתנגדים" - "הפרושים" האשכנזים, "תפארת" היה הלב הפועם של הקהילה החסידית בירושלים, ונבנה בהשתדלותה של חסידות רוז'ין. 

הרוח החיה בהקמת בית הכנסת היה כאמור ב"ק, ששימש בו הגבאי הראשי עד יום מותו. הזיהוי הכמעט מוחלט של ב"ק עם בית הכנסת הביא לכך שבמשך שנים כונה בית הכנסת "נישה'ס שול" (כלומר: בית הכנסת של ניסן). ב"ק, שהיה באותן שנים דמות מרכזית בחיי היישוב היהודי בירושלים, הקים מצפון לחומת העיר העתיקה, מול שער שכם, גם את בתי "קריה נאמנה" (תושבי ירושלים כינו אותם: בתי ניסן ב"ק). הוא סייע גם בהקמת שכונת התימנים בכפר השילוח, ובני דורנו נחשפו מחדש לשמו כשלפני שני עשורים יהודים החלו לשוב לבתי ניסן ב"ק, וכשלפני כעשור התחדשה ההתיישבות היהודית גם בכפר השילוח. 

ב"ק בנה את היכל התפילה של החסידים על מגרש נטוש שעמד למכירה במזרח הרובע היהודי. גם הצאר הרוסי ניקולאי הראשון ונציגי הכנסייה שלו בירושלים רצו מאוד את המגרש הזה, אבל בסופו של מאבק קשה, החסידים - שליחיו של רבי ישראל מרוז'ין - ניצחו את הצאר. ניצחונם מנע מהרוסים להקים כנסייה פרבוסלבית גדולה במקום ולחסום את הדרך לכותל. כאשר שמע הצאר שהיהודים הקדימו אותו, הוא רתח מזעם ורכש בתגובה מגרש גדול מחוץ לחומת העיר העתיקה. בימינו מוכרת הרכישה ההיא של הצאר כ"מגרש הרוסים", מקום משכנו הקודם של בית המשפט העליון. 

מראות לא קלים. מבקרים ב"תפארת" החרב, 1968 // צילום: באדיבות החברה לפיתוח הרובע, יעקב יברוב

ד"ר אייל דוידסון מצא כי הטורקים העניקו ליהודים החסידים את הפירמן להקמת "תפארת", ארבע שנים אחרי שאישרו את הקמת בית הכנסת "החורבה". רק בחלוף חמש שנים נוספות, כשגויס הון ראשוני, החלה בנייתו בסיוע האדריכל הרוסי מרטין אפינגר. צחוק הגורל - אפינגר הוא שתיכנן את המבנים ב"מגרש הרוסים"; פרס הניחומים של הצאר. 

אבל הסיפור המפורסם ביותר סביב בית הכנסת "תפארת ישראל" נוגע למפגש שהתקיים בשנת 1867 בין ניסן ב"ק לבין הקיסר האוסטרו־הונגרי פרנץ יוזף. כותבים רבים בני התקופה וגם כאלה שנולדו אחריה, ייחדו למפגש הזה מילים ארוכות ותיארו אותו באופנים שונים. עיקרו בתשובתו המתחנפת של ניסן ב"ק לקיסר, ששאל אותו: "מדוע כיפת בית הכנסת טרם הושלמה?" 

הסופר יהודה האזרחי מתאר זאת בזיכרונותיו משנות ילדותו בירושלים: "וכך שמענו רבות על ר' ניסן ב"ק (בן קדושים), הלוא הוא בנו של ר' ישראל ב"ק, שעלה לירושלים מצפת והקים בה את בית הדפוס העברי הראשון, ועל כל תלאותיו בהקימו את 'תפארת ישראל', אלא שבמשך שנים רבות לא היה כסף בידו לבנות את כיפת בית הכנסת, והבניין נשאר בעירומו, ועל המעשה בקיסר האוסטרי פרנץ יוזף, ששאל את מלוויו: היכן כיפת בית הכנסת? 

"והשיב לו (ב"ק): 'קיסר מרומם ירום הודך. בית הכנסת הוריד את כיפתו לכבוד הוד רוממותך...' והקיסר ירום הודו הבין למשמע תשובה זו את הרמז הדק ונידב אלף פרנק להקמת כיפה נאה..." כותבים נוספים ובהם חיים באר ב"נוצות" והמחנך יצחק יעקב ילין כללו מעשה זה בתיאוריהם הספרותיים, כל אחד בדרכו.

ראובן גפני, אחד מעורכי "גבוה מעל גבוה" וחוקר הקהילה היהודית בירושלים בעת החדשה, מציין את השימוש הספרותי שעשה הסופר ש"י עגנון בגובהה ובייחודיותה של כיפת בית הכנסת. עגנון השתתף אישית בתפילת ברכת החמה המיוחדת שהתקיימה על גג בית הכנסת בערב פסח תרפ"ה (1925). 

עגנון מזכיר בפעם הראשונה את בית הכנסת "תפארת" בספרו "תמול שלשום". הוא מייחד את דבריו שם לכניסת השבת בירושלים ולמנהגם של רבים, להכריז על כניסתה בתקיעות שופר או חצוצרות מעל הגגות הגבוהים והבולטים ביותר, הן בעיר העתיקה והן בעיר החדשה.

"ביותר", כותב עגנון, "היה יצחק מתרגש בערבי שבתות, כשהיא מפסקת משאה ומתנה. ומבהיקה מאור השבת (...) באותה שעה יוצא השמש הזקן מבית הכנסת הגדול של רבן יוחנן בן זכאי וקורא: הגיעה עת הדלקת הנרות. באותה שעה קופץ אחד מבתי מחסה שבהר ציון ועולה בראש גג של בית גבוה ותוקע להזהיר את העם על השבת. קופץ כנגדו חסיד אחד מחסידי סדיגורא ועולה בראש הגג של בית הכנסת הגדול תפארת ישראל וחצוצרה של נחושת בפיו אמתיים ארכה ותוקע. מיד יוצאים משאר בתי כנסיות ועולים על גגותיהם ותוקעים, עד שקולם נשמע מחוץ לחומה". 

 

"עצבות של פרידה"

חוויית ליל ל"ג בעומר אחד, על גגו של בית הכנסת, הותירה רישום גם בזיכרונותיה של רחל ינאית בן־צבי, בעוד בזיכרונו של הסופר יהודה האזרחי, בן דור מקימי המדינה, נחקק גם רגע הפרידה האישי שלו מ"תפארת":

"הגיע היום המר והנמהר. מגינים חדשים, עמוסי תרמילים הובאו אל הרובע היהודי בעיר העתיקה ואנו נצטווינו לחזור אל העיר החדשה. לקראת הפרידה עלינו לגגו של בית הכנסת ניסן ב"ק הנישא מכל, והרובע פרוש למרגלותינו, בסמטאותיו, חצרותיו, שלשלות כיפות... כאילו מונח על כף יד... והיתה עצבות של פרידה, והיתה הרגשה של אי פרידה: אנו נקרעים מעליו, אך הוא נשאר במקומו, מצפה תמיד לשובנו".

פצע פתוח. "תפארת" וסביבתו לאחר הקרבות // צילום: מתוך ויקיפדיה

רגע הפרידה מ"תפארת" התארך והפך לקרב עקוב מדם, שהאזרחי כבר לא היה נוכח בו. ההיסטוריון משה ארנוולד מספר שכבר בשנות ה־20 של המאה הקודמת שימש "תפארת" אחד ממקומות הריכוז של אנשי ההגנה שבאו לעיר העתיקה, כדי להגן על תושביה היהודים. ב־2 בדצמבר 1947, כשפרצו מעשי האיבה לאחר החלטת האו"ם על תוכנית החלוקה, ניסתה קבוצה של ערבים לפרוץ את קיר הבטון ברחוב המדרגות מצפון ל"תפארת", כדי לחדור לרובע, אך נהדפה באש אקדחים. 

כשהבריטים תפסו חלק מהעמדות סביב "תפארת", נאלצו אנשי ההגנה להפוך את עמדת התצפית במרפסת של בית הכנסת עצמו לעמדת לחימה לכל דבר. הכנסת לוחמים, ובמיוחד לוחמות, "חופשיים" למתחם בית הכנסת יצרה תחילה חיכוכים עם החסידים שהתפללו במקום, אך אלה הבינו בסופו של דבר שצורכי הגנת הרובע קודמים.

הקרב הקשה על "תפארת" החל בעקבות עזיבת הבריטים את הרובע ב־13 במאי. יומיים לאחר מכן פלש הלגיון הערבי לארץ ובליל 19-18 במאי הגיע לעיר העתיקה והצטרף למערכה על ירושלים. עבדאללה א־תל, מפקד הגדוד השישי של הלגיון, קיבל את הפיקוד על הכוחות הבלתי סדירים שתקפו את הרובע היהודי וצירף למערכה תותחים, מרגמות וירי משריונית עם תותח, שהוכנס אל העיר העתיקה.

ב־20 במאי הסתערו הערבים על בית הכנסת, השתלטו עליו, חיללו אותו ואת ספרי התורה שבו והניפו עליו את דגלם. מפקד הרובע, משה רוסנק, מתאר ארנוולד, אירגן התקפת נגד ועמד בראש הכוח שתקף את בית הכנסת ממערב. אברהם בורנשטיין, מפקד קטע, פיקד על כוח אחר שתקף מדרום. הלוחמים פרצו אל תוך בית הכנסת וטיהרו אותו בקרבות פנים אל פנים.

בורנשטיין מעיד בזיכרונותיו: "קרב עקוב מדם השתולל בתוך האולם הגדול של בית הכנסת, כשהמגינים מתבצרים מאחורי כל עמוד. היה זה קרב פנים אל פנים אכזרי ביותר... מול מחלקת הלגיון שהיתה מצוידת בתת־מקלעים תומפסון, רימוני יד ושלושה ברנים, עמדו שישה מגינים כשבידיהם סטנים ושני רימוני יד לאיש. 

"שניים נפלו בתחילת הקרב, וארבעה המשיכו בהתנגדות והטילו את כל רימוני היד שהיו ברשותם אל עבר האויב שהתקדם גלים־גלים. הקרב נמשך כ־15 דקות בלבד. לאויב היו כ־15 אבידות והוא החליט לסגת בהשאירו אחריו ארגזים של חומר נפץ, שבהם התכוון כנראה לפוצץ את הבניין..."

אלא שהצלחת היהודים המגינים היתה זמנית, וכעבור זמן קצר שוב היתה ידו של הלגיון על העליונה. ביום שישי, י"ב באייר תש"ח, שעות אחדות לפני כניסת השבת, קרס בית הכנסת ניסן ב"ק ("תפארת ישראל") וכיפתו המפוארת נהרסה. תמרות אש ועשן שחור היתמרו אל על. הערבים הצליחו להטמין מטען חומר נפץ גדול מתחת לבית הכנסת, ולפוצץ אותו. 

לנגד עיניהם הדומעות של הלוחמת הצעירה אסתר ציילינגולד וקומץ חבריה מגיני הרובע, קרס אחד מסמליו המובהקים של היישוב הישן בירושלים. ציילינגולד נפצעה קשה בקרבות סביב "תפארת". הלוחמת הצעירה שהיתה עדה לקריסת בית הכנסת, הועברה למנזר הארמני ובעודה על ערש דווי כתבה להוריה שבאנגליה מילים אחרונות: "אל נא תהיו עצובים יתר על המידה. יודעת אני שה' איתנו בעירו הקדושה, ואני גאה ומוכנה לשלם את המחיר למען פדות העיר. בקרוב מאוד, אני מקווה, תבואו ותיהנו מפירות הגשמת המטרה שלמענה אנו נלחמים".

בקרבות האחרונים סביב "תפארת" השתתפו גם ילדים. אחדים מהם בני 9 ו־10 עסקו בעבודות ביצורים. "המבוגרים" יותר כבני 12 העבירו מסרים, אוכל ואף נשק ותחמושת. אחדים מהם נהרגו, ובהם גרציה (יפה) הרוש בת ה־16 ונסים גיני בן ה־9.5, שהיה לחלל ישראל הצעיר ביותר במלחמת העצמאות.

נוסף על נחיתותם המספרית, הנשק הדל שעמד לרשותם והמזון שהלך ופחת, הוגבלה ההגנה על הרובע ועל "תפארת" בשל הירי מהר הבית. אברהם ברגמן, קצין מחוז ירושלים, הציג לאחר כניעת הרובע עדות על תותח ומכונות ירייה שירו מאל־אקצא לכיוון בית הכנסת ניסן ב"ק. 

אלא שעל היהודים נאסר להשיב אש. בכינוס נציגים של סניפי מפא"י באותם ימים, ציין חבר הוועד הלאומי מאיר גרבובסקי כי "בירושלים נוצר מצב מיוחד במינו שבו יורים ממסגד עומר ואי אפשר להשיב. בינואר 1948 דיבר בן־גוריון בשבחם של אנשי ההגנה ש"אינם משיבים אש להר הבית" ומונעים בכך הצתת כל העולם המוסלמי ולגיטימציה להתערבות.

 

מקווה מימי בית שני

19 שנה בין מלחמת העצמאות למלחמת ששת הימים נמנע מיהודים להגיע לעיר העתיקה או לרובע היהודי, וכששבו לשם, לאחר השחרור, היו המראות לא קלים בעבורם. יהודה האזרחי ששב למקום תיאר ב"ירושלים אשר בחרתי": "גבעה אפורה, שאך בקושי ניתן לטפס בגבב עפרה ואבניה, גבעה תלולה, סתמית, שמעידה על מקומו של בית הכנסת ניסן ב"ק. 

"כאן", כתב יהודה האזרחי, "התנשא בזמנו הבית הגבוה כל כך ובו טור חלונות מקומרים מעל טור חלונות מקומרים, ומעליהם מרפסת הגג הגבוה שניתן לצפות ממנה אל עבר הכותל המערבי, ובאמצע הגג, כעין מגדל רחב עגול, שכיפת אבן לבנה גדולה חותמת את יופיו..." 

בניגוד לקשת הזיכרון הגדולה שהנציחה שנים רבות את זכרו של בית הכנסת "החורבה", "תפארת" נותר גל של חורבות. סיפורו התקשה להתחרות בזה של "החורבה". ברכה סליי, חוקרת תולדות הרובע היהודי, מפרטת שורה של ניסיונות כושלים לתכנן ולהקים מחדש את "תפארת". 

היא מציינת כי הדיון בגורל "החורבה", שהתנהל לאור הזרקורים, קבע במידה רבה את גורלו של "תפארת". רק כאשר הסתיים הוויכוח על שחזורו של "החורבה", ממש ערב חנוכתו המחודשת, סוכם בדיון פנימי בחברה לפיתוח הרובע היהודי שגם "תפארת" ישוחזר וייבנה מחדש. רק אז, מודה גם דניאל שוקרון, סמנכ"ל החברה לפיתוח הרובע, הפצע הפתוח של "תפארת" בלט לפתע יותר.

חפירות ההצלה של רשות העתיקות באתר בית הכנסת החרב התקיימו בין החודשים נובמבר 2013 לאפריל 2014. הם נוהלו על ידי אורן גוטפלד מהאוניברסיטה העברית ובעזרתו של הלל גבע מהחברה לחקירת ארץ ישראל ועתיקותיה. מתחת לחורבות "תפארת" נמצאה שכבת שריפה עבה, עדות לחורבן העיר בסוף ימי בית שני. בשכבה השרופה נמצאו קטעי קורות עץ שרופים, כלי חרס מרוסקים, מטבעות, שברי כלי זכוכית וכלי אבן ועצמות דגים. 

בתוך השרידים ששרדו בתוך השריפה נמצאה משקולת אבן עגולה ועליה חרוטות שתי שורות בארמית. בשורה התחתונה הופיע שם משפחת הכהנים - קתרס. בית קתרס עצמו נמצא כ־25 מטרים מצפון־מזרח למתחם בית הכנסת "תפארת". לציבור הרחב הוא מוכר יותר כ"בית השרוף". 

החברה לפיתוח הרובע מציגה שם כבר שנים מסכת אורקולית על ימיה האחרונים של המשפחה שעל פי המשוער חיה שם. משפחת קתרס היתה משפחה של כהנים גדולים. בני המשפחה שירתו בבית המקדש, אך חז"ל שפכו עליהם קיתונות של בוז בשל היותם מושחתים.

בפינה הצפון־מזרחית של שטח החפירה התגלה מקווה טהרה מטויח מימי בית שני, ובחלקו המערבי של שטח החפירה המרכזי אף התגלו כמה קטעי קיר מימי בית ראשון. אלא שמוסדות התכנון בירושלים לא היו זקוקים בהכרח לממצאים הללו כדי לקבל את ההחלטה לבנייתו המחודשת של "תפארת", כולל שחזור מלא ונאמן של בניין בית הכנסת המקורי ושמירה על חלקי קירות הבסיס שנותרו מהבניין המקורי. 

המבנה המחודש מיועד לשמש גם בית כנסת וגם אתר תיירות. כדי להימנע מלחזור על השגיאות בבית הכנסת "החורבה", שתפוס שעות רבות ביממה על ידי קהילת הלומדים של הרבנים אליהו ויוסף זילברמן, וכדי להימנע ממצב שבו שוב ימנעו מהקהל הרחב ביקורים חופשיים במקום, קיבלה לשכת התכנון המחוזית של משרד הפנים כמה החלטות. 

כך, למשל, מקווה הטהרה שיוקם מחדש במקום לא יהיה מקווה פעיל וייאסר שימוש של מוסד מסוים בבניין, למשל בית מדרש או בית דין של קבוצה מסוימת. את שחזור הבניין ילווה אדריכל שימור מטעם רשות העתיקות, והמפלסים בקומות הראשונות ייועדו לשימוש בעל אופי ציבורי, יהיו פתוחים לכל ויותאמו להקשר העירוני הקיים.

דניאל שוקרון מהחברה לפיתוח הרובע אומר שגם ציורי הקיר המרהיבים ישוחזרו במידת האפשר, יצוירו מחדש על בד מיוחד ויוטמעו בקירות הבניין. "נשאף לשחזר במדויק גם את ארון הקודש, הבימה ועמוד החזן". הוא מעריך שהבנייה תארך בין שלוש לארבע שנים. הממשלה העמידה לרשות הפרויקט 36 מיליון שקלים, אך דרושים עוד 12 מיליון, כספי תרומות, שהחברה מנסה לגייס עתה, כדי שהבנייה אכן תושלם במועד.

מחקר הרב נחמיה לביא, שנרצח לפני שנה, על "תפארת ישראל"

חודשים אחדים לפני שנרצח על ידי מחבל פלשתיני ברחוב הגיא בעיר העתיקה (ליל הושענא רבא בשנה שעברה), לא הרחק מחורבות בית הכנסת "תפארת ישראל", השלים הרב נחמיה לביא מחקר היסטורי על עליית החסידים לארץ ישראל ובניית בית הכנסת "תפארת ישראל". 

בין היתר לביא מתאר שם את דמותו של "המבנה הגבוה ביותר בירושלים העתיקה שבין החומות" באותם ימים:

הרב נחמיה לביא ז"ל 

"ארבעים וארבעה חלונות נעשו בכתליו של בית הכנסת, כדי שהמתפללים בו יוכלו לראות את מקום המקדש, שהרי בית הכנסת עמד במקום גבוה, הצופה לעבר הר הבית. נבנו גם מדרגות אל גגו וגם מעקה חזק, כדי לאפשר לעלות אל גגו הרם הצופה אל מקום המקדש. בקיר הבולט המעוגל מתחת לכיפתו של בית הכנסת נבנו שנים עשר חלונות...

"...כתליו הפנימיים של בית הכנסת היו מעוטרים בציורים אמנותיים מרהיבי עין, המתארים נופים בארץ ישראל, ארבע עונות השנה וארבע החיות שבדברי חז"ל כמאמר במסכת אבות: 'הוי עז - כנמר, וקל - כנשר, רץ - כצבי, וגיבור - כארי, לעשות רצון אביך שבשמים'. 

"מן התקרה השתלשלו מנורות בדולח ענקיות, אשר עיטרו את בית הכנסת בשלל אורות וצבעים. בקומת המרתף, בתחתית של בית הכנסת, נבנה לכלל הציבור מקווה טהרה שנחשב משוכלל מאוד באותם ימים, כי היו בו מתקנים לחימום המים. חסידים רבים מקהילות ישראל ברוסיה ובארצות אירופה ראו בבית הכנסת 'תפארת ישראל', הנקרא על שמו של הרבי מרוז'ין, את הקשר שלהם לירושלים עיר הקודש ושלחו כלי כסף וזהב רבים, אותם הקדישו לפארו והדרו של בית הכנסת ולספרי התורה שבו..."

 

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו