פרס והמתנחלים

הרגע המכונן ברומן הכמעט נשכח של שמעון פרס עם המתנחלים, לימים - יריביו המרים, התרחש לאחר חג החנוכה של שנת תשל"ו. פרס היה אז שר הביטחון בממשלתו של יצחק רבין. גוש אמונים היתה באותם ימים תנועת מחאה המונית שניסתה להבקיע את התנגדות ממשלות העבודה לחידוש ההתיישבות היהודית בשומרון. במשך שמונה ימים שהו אלפים מפעילי התנועה ואוהדיה בתחנת הרכבת הישנה של סבסטיה, ואז, רגע לפני הפינוי והעימות הגדול, הביע פרס נכונות לאמץ את הצעת הפשרה שבישלו יחדיו חנן פורת והמשורר חיים גורי.

הפשרה קבעה כי המתנחלים יעזבו את סבסטיה: 30 משפחות יעברו להתגורר זמנית במחנה קדום, והממשלה תקיים (בתוך כחודשיים) דיון עקרוני על מדיניות "ההיאחזות ביהודה ושומרון". פרס, מתאר חגי הוברמן בספרו "כנגד כל הסיכויים" (ספריית נצרים), הלך לחדר צדדי, התקשר לרבין וקיבל את הסכמתו להסכם. דוברו של פרס, נפתלי לביא, ששניים מילדיו היו בין אלפי המפגינים בסבסטיה, הוציא מהמזנון במשרדו של פרס בקבוק וויסקי עם כוסיות וכולם הרימו לחיים לציון ההסכם. 

ממשלתו של רבין התכוונה להציג את ההסדר כניצחון שלה על המתנחלים, אבל פרץ השמחה האדיר בסבסטיה ותמונה אחת שהפכה לסמל, שבה נראו חנן פורת והרב משה לוינגר נישאים על כתפיהם של חבורות רוקדים, שיבשו את תוכניותיהם. בניסיון לתרץ את ההסכמה עם אנשי גוש אמונים, אמר רבין לשריו: "בואו נאפשר להם להיכנס למחנה קדום ואחרי שלושה שבועות כולם ילכו הביתה", אבל רבין לא העריך נכון את נחישות המתנחלים, שנשארו בשומרון לתמיד. פרס, מצידו, לא חש צורך לתרץ דבר. באותם ימים הוא היה במקום פוליטי והשקפתי אחר, רחוק מאוד מתמיכה במדינה פלשתינית; רחוק גם מתוכניות פינוי ועקירה של מתנחלים או התנחלויות.

 

מחנה עבודה בהר

כבר בימיו כשר התחבורה, בממשלת רבין הראשונה, סייע שמעון פרס למתיישבי כפר עציון ואחר כך למתיישבי קדום. "כשתעלו על הקרקע יהיה לכם אוטובוס", הוא הבטיח וקיים. עוד בטרם הוקם אלון מורה כיישוב קבע, חנכה חברת דן את קו 81 מכפר סבא לקדום.

פרס היה באותם ימים תקוות המתנחלים, ובעיתוני התקופה התפרסמה תמונה גדולה שלו נוטע עץ ביישוב עפרה, מראשוני ההתנחלויות, שהחל את דרכו כמחנה עבודה בהר בעל חצור. המתנחלים עלו לשם בדרך זאת על פי עצתה של רחל ינאית בן־צבי, אלמנתו של יצחק בן־צבי, הנשיא השני. 

תחילה הסתפקו המתנחלים בעבודות יום, ובלילה שבו ללון בירושלים. אחר כך העניק להם שר הביטחון פרס אישור ללון במחנה הצבאי הירדני הנטוש שלמרגלות ההר. מאוחר יותר, כשבא לבקרם, אמר גלויות: "הגיע הזמן להפסיק את המשחק ששמו מחנה עבודה". פרס דאג לבסס את נוכחות המתנחלים במקום, וחברי הדור הצעיר של מפ"ם תקפו אותו ופירסמו תחקיר שלימד כי אנשי גוש אמונים ושר הביטחון מתואמים ביניהם.

שרי מפ"ם בממשלה דרשו לדון בעניין עפרה בממשלה, אבל פרס הדף את הלחץ שלהם, הכיר בפומבי בקיומו של "מחנה עבודה אזרחי" ואף הדגיש את חשיבותו של המחנה להגנה המרחבית על ירושלים. לבסוף, בעקבות תביעתו של פרס ובתמיכת השרים ישראל גלילי ויגאל אלון, הכירה ועדת השרים לענייני התיישבות ביישוב עפרה, ולמעשה הלבינה אותו.

פרס תיאם עם גוש אמונים. עפרה בתחילת דרכה // צילום: משה מילנר/לע"מ

באותם ימים עדיין הגן פרס בתוקף רב על עפרה ועל היישובים היהודיים הראשונים שקמו ברחבי יהודה ושומרון. "אם הממשלה מקפיאה ומונעת התיישבות במקומות הראויים ליישוב", אמר אז פרס לעיתון "מעריב", "הרי זו כתיבת ספר לבן על ידי עצמנו. אוי ואבוי לשלום אם לא יתאפשר ל־15 אלף יהודים לגור מעבר לקו הירוק. זו תהיה פארסה; לא שלום". 

בספרם "אדוני הארץ" (הוצאת דביר) מביאים עקיבא אלדר ועדית זרטל התבטאות נשכחת נוספת של פרס מאותם הימים: "אינני מסכים עם ההלכה שמותר להתיישב ליד יריחו ואסור להתיישב ליד כפר סבא. איני מבין מדוע מותר בבקעה ואסור בהרי שומרון". לימים כשהשניים ראיינו אותו במסגרת התחקיר לספרם, הודה פרס כי לא שיער ש"כמה אלפי מתנחלים יגדלו לכדי יותר מ־200 אלף איש".

 

זכות היסטורית, וגם חובה

אבל פרס השתנה. נקודת הזמן שבה התהפכה עמדתו היתה עלייתו של הליכוד ושל מנחם בגין לשלטון. במאמר שפירסם ב"מעריב" ב־19 באוקטובר 1979 כתב פרס כי הפעילות של גוש אמונים בתמיכתה הנגררת של הממשלה גורמת נזק כבד לישראל, מחלישה את מעמדה של הממשלה ופוגעת ביחס לצה"ל, שנאלץ לגרור שוב ושוב מתנחלים בכוח כדי לפנותם. הוא תקף לראשונה את סגנונם "משולל ההתאפקות" של אנשי הגוש, שמתגנבת לתוכו "נימה של איום אלים" המטיל "צל קודר על עוצמתה הדמוקרטית של ישראל". סגנון זה, טען, מציג את ישראל בעיני העולם כצד הקיצוני בסכסוך הישראלי ערבי, בעוד במשך שנים הופיעה ישראל כשוחרת שלום, ולא כשוחרת שטחים. ההתנחלויות, הוסיף אז פרס, "מציירות את הציונות כתנועה טריטוריאלית גרידא, ולא כתנועה של גאולת עם".

ב־1979, שנתיים אחרי המהפך הפוליטי ועליית בגין לשלטון, עדיין לימד פרס סניגוריה מסוימת על המתנחלים ואמר כי "יש לומר לזכותם, כי אינם נשענים על הטיעון הביטחוני אלא על הטיעון ההיסטורי. איש לא יוכל לשנות את העבר", הטעים פרס, "זכותנו ההיסטורית חלה על ארץ ישראל כולה. אבל נוסף על זכותנו ההיסטורית יש גם חובה היסטורית: לשמור על אופייה היהודי של המדינה ולא רק על קושאן פורמלי". 

בממשלת הרוטציה שהקים עם יצחק שמיר בשנים 1988-1984, פרס כבר נאבק בחריפות במתנחלים ובהתנחלויות. בהסכם שבניסוחו פרס נטל חלק פעיל, נקבע שיוקמו שש התנחלויות חדשות בלבד באזורים מעוטי אוכלוסייה ערבית. באותן שנים שבהן פרס כיהן כראש הממשלה ורבין כשר הביטחון שלו, הוקפאה בפעם הראשונה הבנייה בהתנחלויות ונטבעה מטבע הלשון: "ייבוש התנחלויות". ראשי היישובים ניסו להזכיר לפרס את ימיו בעפרה ובסבסטיה, אבל פרס דיבר עתה על "מדינה יהודית" ועל הצורך להיפרד מחבלי מולדת כדי לשמור על הרוב היהודי והדמוגרפיה היהודית. הוא הגן על התנהלותו זאת באותה עוצמה שבה הגן קודם עליית בגין לשלטון על מדיניותו ההפוכה. כשכיהן כמ"מ רה"מ ושר האוצר בממשלת האחדות השנייה (1989), הצהיר בנחרצות: "יכול להיות שיש התנחלויות. תקציב - אין".

למרות זאת, ב־1986 עדיין הגן פרס בעוז על חוק איסור המפגשים עם אש"ף שממשלתו חוקקה, וב־1993 גער בצעקות בח"כ משה קצב במהלך דיון בכנסת: "אני אומר לך, לעולם לא תקום מדינה פלשתינית". כמה חודשים אחר כך, לאחר חתימת הסכם עזה ויריחו, עדיין דבק פרס, מעל אותו דוכן, בהתנגדותו למדינה פלשתינית והבהיר: "ההסכם הזה הוא הסכם על עזה ויריחו. באשר למה שיהיה להבא: אני מתנגד למדינה פלשתינית נפרדת. אני בעד קונפדרציה ירדנית־פלשתינית. אמרתי את זה 1,000 פעמים ולא שיניתי את דעתי" (חגי סגל, "שטחים תמורת שלום", הוצאת ידיעות ספרים). באותם ימים אף הבהיר פרס בכנסת, כי אמנם "הד"ר נביל שעת' ביקש לכלול בהסכם אוסלו א' סעיף הנוגע להקפאת התנחלויות", אבל "אנחנו הקפדנו שבמו"מ לא ייכנס סעיף המחייב את ישראל להוריד התנחלות כלשהי".

 

רק לא דו־לאומית

הד חזק פי כמה להבהרה הזאת העניק יוסי ביילין, בתמיכתו הגלויה של פרס, בנייר הבנה משותף שגיבש לאחר רצח רבין עם הרב יואל בן נון, קודם הבחירות של שנת 1996. בן נון, ממתוני המתנחלים, קרא לציבור שלו לבחור בפרס ובמפד"ל. בתמורה פרס תמך בנייר שקבע, כי במסגרת הסדר הקבע לא תיעקר אף התנחלות, וכי "תובטח ריבונות ישראל בחלקים חיוניים של יהודה ושומרון". פרס גם התחייב כי "יובטח שרוב המתיישבים יחיו בריבונות ישראלית במסגרת גושי התיישבות".

בנייר ההבנות דובר גם על שליטה של ישראל על יישובים שלא תוחל עליהם הריבונות הישראלית, וכן על משאל עם שייערך על כל הצעה להסדר קבע. בן נון פירש את ההסכמות עם פרס כך: מצד אחד הכרה של פרס וחבריו בהתיישבות כמציאות שאין לערער עליה, ומצד שני "הכרה שלי ושל חבריי בהסכמי אוסלו, כמציאות שאינה ניתנת לשינוי".

יואל בן נון. קרא לתמוך בפרס // צילום: רוני שיצר

פרס לא עסק בפרשנויות. הוא רצה להיבחר וקיווה שההבנות עם בן נון יסייעו לו בכך, אבל רוב הציבור בישראל ובכלל זה המתנחלים הצביעו בבחירות 1996 בעד נתניהו. ניצחונו של הליכוד כאילו השכיח מפרס את ההבנות עם בן נון, והוא הפך למתנגד חריף במיוחד להתנחלויות ולהשקפת העולם שייצגו. המתנחלים, מצידם, "סימנו" את פרס כיעד להתקפות וביקורת קשה. ככל שגברו גלי הטרור, התגברה הביקורת, עד שפרס ועמיתיו כונו ברחובות "פושעי אוסלו". פרס לקח את הביקורת הזאת באופן אישי ונפגע. מנקודת מבטו, כך הסביר לימים, אוסלו פילג את הפלשתינים לשניים: "אלה שחברים במחנה הטרור ואלה שאמרו שהם עוזבים את דרך הטרור" (ראיון לישי הולנדר, אריאל שנבל ואורלי גולדקלנג, "מקור ראשון" 11.07.14). 

באותם ימים ראיינתי את פרס בתוכנית הבוקר של דליה יאירי ברשת ב', והצגתי לו שאלה שקשרה בין הטרור לבין ההסכמים. פרס רתח מזעם. הוא הזכיר את הסכם לונדון, שהשיג עם המלך חוסיין בתקופה שבה כיהן יצחק שמיר כראש הממשלה, הסכם ששמיר טרפד. "ירדן הסכימה לשלוט באוכלוסייה הפלשתינית ולחתום איתנו על הסכם. אם היינו חותמים אז עליו, לא היו בעיות בירושלים וביו"ש", טען פרס. הוא שב והזהיר ממדינה דו־לאומית, שההתנחלויות יביאו עלינו. "לשם אתה חותרים להביא אותנו - למדינה דו־לאומית?" שאל־האשים פרס.

כעבור כמה שנים הודה פרס שהפלשתינים מתייחסים להסכמים עימם כאל "קישוט". משתמשים וזורקים, למרות זאת סירב להתייאש מהם. יחסו להתנחלויות באותן שנים נגזר מכך. כנשיא מיעט לבקר בהן, אבל לעומת זאת אירח במשכנו רבים מהם. "בסופו של דבר", הבהיר פרס בראיון ערב פרישתו מהנשיאות ("מקור ראשון", יולי 2014), "ההתיישבות זה נושא של פרופורציות וגודל וצריך להיזהר שלא להפוך למדינה דו־לאומית. השאלה היא מהי הפריסה הנכונה של ההתיישבות לכל אורך הארץ. כמה בנגב? כמה בגליל? וכמה ביהודה ושומרון? אני שמח שיש בנים של מתנחלים שמקימים יישובים בנגב ובגליל... אירחתי במשכן הנשיא את חניכי המכינה הקדם צבאית בעלי", המשיך פרס, "אמרתי לצעירים הנפלאים הללו שאני רואה את העוצמה ורוח ההתנדבות שמפעמות בהם. כנשיא וכאזרח אני מאוד מעריך את בני הציונות הדתית, ואת תרומתם הרבה לארץ ולצה"ל". 

באותו מפגש שפרס תיאר הוא פגש את אור־חדש פרץ, בנו של אלירז פרץ ז"ל, ואת גלעד ויואב קליין, בניו של רועי קליין ז"ל. לרגע אחד שב פרס לימים שבהם ניהל קשר אחר עם אנשי הציונות הדתית שהלכו לשומרון והודה: "התרגשתי לראות כיצד הם נושאים את המורשת של אבותיהם".

כנשיא חנן פרס עשרות מעצורי ההתנתקות, תוכנית שבה תמך בכל ליבו. הוא התקשה עם זאת להתמודד עם דבריו שלו בעבר, במהלך הדיונים בכנסת, שבהם הציג כשטויות את "ההפחדות", שמעזה ירו טילים ורקטות על אשקלון וערים נוספות בדרום. "מה אתם מציעים לנו - פסימיות, ועוד מלחמות ועוד דם? אני מציע תקווה. בלי תהליך אין תקווה", אמר שוב ושוב.

פרס, שנולד בפולין כשמעון פרסקי, נהג לספר בפגישות עם רבני ההתנחלויות כי הוא צאצא של ר' חיים מוולוז'ין, וגם להזכיר את ברכת אריכות הימים שקיבל מהחפץ חיים כאשר נסע אליו לראדין, כילד בן 4. "זכיתי", אמר בחיוך, "שהברכה התממשה בי, כך שכנראה תהיה לנו הזדמנות לעשות עוד הרבה צרות אחד לשני". השבוע הלך לעולמו, אחרי שברכת אריכות החיים של החפץ חיים התממשה בו ואחרי שהוא והמתנחלים אכן מימשו את ה"הזדמנות" לעשות לא מעט צרות האחד לשני.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו