שמעון פרס ז"ל: חיים שלמים של עשייה

ירושלים נשקפת היום בדברי ישעיהו השני לפני כ־2,500 שנים: "שאי סביב עינייך וראי, כולם נקבצו באו לך". בזכותו של שמעון פרס. הנשיא שהקדיש את רוב חייו למען ישראל הביא לה במותו מחווה כה נחוצה של אהדה והזדהות מאת מנהיגי העולם הנאור. לעת הזאת רק הוא יכול. יכול היה.

למרות שעשרות בשנים התהלך בארמונות רוזנים ושרים ושועי ארץ ואוליגרכים ומובילי תרבות, הוא עצמו היה מתקשה להאמין כי ראשי המדינות באו רק כדי לחלוק לו כבוד אחרון, למענו. גם ברגעי השיא בקריירה שלו התנהל כמי שלא נחלץ כליל אלא חלקית מעמדת המהגר הנחותה. כפי שתיאר זאת משה שחל: "הוא כל הזמן רצה להיות משה דיין", ולמרות ששאיפה זו נחלשה ודעכה עם השנים היא לא עזבה אותו מעולם.

פרס חש כי דיין ויצחק רבין ויגאל אלון והפרופסור יובל נאמן הם הצברים, שלעולם לא יוכל להיות תעתיק שלהם, וזה חרה לו כל ימיו. גם כששחל אמר לו - כמהגר אל מהגר, עולה אל עולה - כי יש לו יתרונות אחרים על פני דיין. תמיד זכר כי מקום הולדתם מתגלגל בטבעיות בשפה העברית - נהלל ותל אביב וכפר תבור הוא מסחה, ואילו את ביתו בגולה - וישנבה במזרח אירופה - לא יבטא שום ילד ישראלי מרצונו.

כישרונו בקע, כנראה, לשמיים. בן 23 גילה אותו האב־המייסד של המדינה היהודית דוד בן־גוריון בקונגרס הציוני. באחת מצא את עצמו בחבורה המיתולוגית שהקיפה את "הזקן" - דיין ויצחק נבון וטדי קולק ונחמיה ארגוב, ומה עוד נחוץ? השאר כתוב על אלפי דפים בדברי הימים.

באישיותו פעלו שני דחפים עזים ורבי כוח. פרס חש צורך עמוק להיות נאהב. על ידי רבים ככל האפשר ובדרך קבע. במקביל היה נתון בבולמוס כפייתי של עשייה. למען האומה. למען המולדת. למען עצמו. לא חשוב, העיקר לעשות ולעסוק.

משה דיין. פרס חש כי דיין ורבין ויגאל אלון ויובל נאמן הם הצברים, ושלא יוכל להיות תעתיק שלהם // צילום: אי.פי

דחף כזה לעשייה מייצר אויבים לרוב. מי שיעיין באחד הימים בפרוטוקולים ובמברקים שאפפו את הקמת הכור הגרעיני בדימונה, יגלה כי פרס לא היה רק יעד לחיציהם של מבקרי המיזם (ישעיהו ליבוביץ, אליעזר ליבנה); ושל יריביו מבית שלא פירגנו לו את האמון לו זכה מבן־גוריון (אלון, ישראל גלילי) אלא גם במערכת הביטחון ובקרב מדענים רגמו אותו באבנים מילוליות.

עורך "העולם הזה" אורי אבנרי לא הניח לו לתפקד כמנכ"ל משרד הביטחון בגיל כה צעיר והדביק בו את הכינוי "שמעון פרסומת". משה שרת, גולדה מאיר ואיסר הראל שנאו אותו. נוכחותו בזירה כמו שידרה להם באתגר מהול בלעג - "זמנכם עבר". הוא אותת להם במילותיו כי ההיגיון מבוסס על הסקת מסקנות מהעבר, ואילו הדמיון נוסק אל העתיד, וליבו נטה אליו. 

לכוד בקסמי המדע והחדשנות, והמאמץ הסיזיפי לבנות את הכור בדימונה, התנגש ללא הרף בפרופסורים ישראל דוסטרובסקי ויובל נאמן ודוד ארנסט ברגמן ועמוס דה־שליט, וברמטכ"ל חיים לסקוב, כולם בעלי בריתו לכאורה במערכת הביטחון, ובכל זאת הוא סבר נכון או בטעות כי הם עומדים בדרכו.

זה יצר את הדיסוננס המהותי של חייו. הוא רצה לחתור אל יעדיו הקשים, החדשניים, הבלתי מקובלים, היצירתיים מאין־כמותם, ובמקביל ציפה שכל הנפגעים מדורסנותו יאהבו אותו. אין מיזוג והתאמה כאלה, אך פרס חשב כי במה שנוגע להתנהלותו בזירה הציבורית ניתן לרבע את המעגל. לפיכך כאשר להט העשייה נתקל בערגה לאהבה אירעו התקריות הגדולות בחייו, פרשייה אחרי משניה, שנה אחר שנה. היה עליו לפרוש בערוב ימיו מהפוליטיקה היומיומית הפעילה למשכן הנשיא כדי להגיע אל אהבת ההמונים. כך גם אירע.

 

•••

בחייו של פרס נרשמו שתי פסגות - הכור בדימונה וההסדר המדיני באוסלו - וביניהן הישגים אין קץ. תעש. תעשייה אווירית. תוכנית הצלה כלכלית. מבצע אנטבה, ובתוך כך הקמת עפרה במרחב השומם שבין ירושלים לבין עפולה. עד כמה נתן יד למתנחלים לשבור את תקרת הזכוכית ולפתוח את השומרון למתנחלים? אך עד כמה עשה כן רק כדי להכעיס מעמדת שר הביטחון את ראש הממשלה יצחק רבין? רק הוא ידע, ומעולם לא גילה.

אך אמון על השיטה של החזק בזה וגם מזה אל תנח ידך - גם כשהפך בגלל הסכם אוסלו יריב מר למתנחלים, לא ויתר על הפרק של עפרה בחייו. להפך, במלאות לו 80 ביקש לערוך בה ראיון עיתונאי. הוא נטע בה פעמיים עצי ארז. כיצד התיישבו הדברים? לא ויתר על העשייה ולא על אהבת המתנחלים שכבר זעמו עליו.

לצד ההישגים ידע גם כישלונות צורבים. לא רק הפסדים פוליטיים לרבין ולבנימין נתניהו ולאהוד ברק ולעמיר פרץ ולמשה קצב, אלא גם טעויות מהותיות. הוא הבטיח לאמריקנים לחשוף את פרשת יונתן פולארד יותר מן הנחוץ, והסתבך בקורי עכביש של אמירת אי־אמת נלוזה; וניסה לשים מקלות בגלגליה של דורית ביניש כדי למנוע את חשיפת השבר בהתנהלות הפלילית של השב"כ בפרשת קו 300. גם זה במאזן.

אחר כך פרש מן העשייה לבית הנשיא ורחק מפוליטיקה (אם כי תיכסס לא מעט). רחקה העשייה, הגיעה האהבה. במשכן הנשיא היתה לו עדנה. לאחר מכן דעך בכבוד. כל אחד ראה. לפני כחודש נפגש עם עמוס עוז במסעדה בצפון תל אביב. לרגע חשבנו ביניש ואני כי אינו מזהה אותנו. לא, הוא רק לא ראה. אלא שבעומדו ובחיבוקו המסורתי כבר ניכר כי הצטמק, נראה כמעט שקוף.

דוד בן־גוריון. סברתי כי פרס ילך בדרכו של הזקן, שקבור במקום שמתריס כנגד מי שאינם מיישבים את הארץ // צילום: רויטרס

משנודע כי איבד את ההכרה זכה להספדים רבים בטרם נפטר. תהיתי היכן ביקש למצוא מנוחה נכונה. פעם ביקרתי עימו בקיבוצו אלומות ונדמה לי שהתעניין בחלקת קבר. כך עלה משיחת טלפון מרומזת שניהל עם סוניה. אחר כך דובר על בן־שמן, לצידה. מישהו סיפר כי ראה אותו במוזוליאום של כנרת, עם ברל כצנלסון והמשוררת רחל ומשה הס ונעמי שמר. סברתי כי ילך בדרכם של בן־גוריון שקבור במקום יפהפה בנגב ומתריס ממצבתו כנגד מי שאינם מיישבים את הארץ; וכמנחם בגין שבחירתו בהר הזיתים היא מסר לאומי מובהק; ואולי כמשה דיין המשקיף מגבעה נשגבה על עמק יזרעאל שבו גדל. הופתעתי שבחר בחלקת גדולי האומה. רק שממילא הוא מגדולי האומה בכל אתר. 

 

התירוצים טבעו בים העובדות

עשר שנים וחמישה חודשים אחרי שפרופ' ירון זליכה סיפר למיכה לינדנשטראוס וליעקב בורובסקי על מעלליו של אהוד אולמרט, הגיעה רשימת עבירותיו אל הישורת האחרונה של הבירור - שלושה משפטים פליליים וארבע הרשעות חמורות המסתכמות ב־27 חודשי מאסר, ועוד על תנאי וקנסות וגינויים מילוליים. כסף אסור ועוד כסף אסור ועוד כסף אסור, מעטפה שחורה אחר מעטפה שחורה, ומי שהיה ראש ממשלה נחתם בבית המשפט העליון כעבריין מועד, סדרתי.

אהוד אולמרט. חנינה? לא יהיה // צילום: נועם מושקוביץ

פסק הדין של השופטים בראשות סלים ג'ובראן פורסם שלשום לאחר המתנה ממושכת. נראה כי התעכב עקב מחלוקת אם להרשיעו גם בפרשת ראשונטורס. שופטי המחוזי בירושלים זיכו אותו. בעליון היה הזיכוי קרוב למהפך. שניים מן החמישה (עוזי פוגלמן ויצחק עמית) הרשיעו אותו. שלושה דבקו בזיכוי.

קורה ששופטים טועים. ההרשעה כמו נתבקשה. אך מה המצב עתה? שולה זקן הורשעה בפרשייה זו. הפקידה רייצ'ל רז־ריסבי עומדת לדין, וייתכן שתורשע. אולמרט בחוץ. מישהו מאמין כי אולמרט לא ידע מניין ירדו גשמי הברכה של כרטיסי הטיסה עליו ועל בני ביתו? רק חייזר יאמין, אולי.

גם הזיכוי של נשיאת המחוזי מוסיה ארד וחבריה ממעטפות הכסף של משה (מוריס) טלנסקי היה תמוה. הזיכוי הכוזב התהפך לאחר ששולה זקן סיפרה באיחור את האמת. אבל השופטת רבקה פרידמן־פלדמן בסיבוב השני במחוזי, ועתה גם פוגלמן בעליון, העמידו את ארד במקומה: היה מקום להרשעה כבר בסיבוב הראשון. עוד לפני שזקן מסרה עדותה והקלטותיה.

הצדק נעשה. השופט ניל הנדל כתב כי 27 חודשי מאסר הם תקופה ארוכה. תומכי אולמרט עזי המצח כבר לוחצים לחנינה מיידית. לא יקום ולא יהיה. בעיקר שאולמרט על יחצניו ועיתונאי חצרו לא שילמו את מחיר הנזק הציבורי והאישי שגרמו בהכפשותיהם. 

הם שיסו את כלי התקשורת בכל מי שבא למצות עימו את הדין, והדין וחשבון. לחשו כנגד השופט האמיץ דוד רוזן כאילו הוא "הזוי" ונתלו באיזו הערה מיותרת של נשיא העליון אשר גרוניס כדי לעמעם את שיקול דעתו; ומה לא אמרו על משה לדור ולינדנשטראוס ובורובסקי וזליכה והתובע אורי קורב, ובצליל שונה מעט על מנחם (מני) מזוז? ובסיום גם על שולה זקן שותפתו לפשע, שפותתה על ידיו לשיבוש הליכי משפט ולבסוף נטש אותה.

על אילי ההון התומכים בו אין סיבה לתמוה. אולי עבירותיו אינן זרות לחלק מהם. אך יש לו גם חברים קרובים. איש מהם לא אמר מילה בגנותו. אפילו לא קורט של הסתייגות. גם עתה, כאשר אזל התירוץ הנצחי שעומדת לו חזקת החפות, וכאשר קרס והתנפץ המשפט השדוף של צמודו לעסקים יעקב גלנטי, כאילו אירע משהו נורא בכך ש"הודח ראש ממשלה מכהן". 

תירוציו טבעו באוקיינוס העובדות. חבריו ועיתונאיו עושים שימוש בקלף אחר - זכות השתיקה. יבושם להם. אין להם את היושרה לחדול מלשמש שכפ"ץ של העבריין. אבל היה אחד, היריב הקשה מכולם והמר מן האחרים, שחברותיו ועמיתיו באוניברסיטת תל אביב טענו באוזניי במשך שנים כי הוא "ישר כסרגל", וממנו - מדניאל פרידמן - ציפיתי לשתי מילים: "טעיתי בגדול". קשוב לצלצול הטלפון.

 

 מפלגה על כיסא הנאשם

צרור כתבי האישום (בכפוף לשימוע) נגד בכירי "ישראל ביתנו" מדכא. על סטס מיסז'ניקוב איני תמה או מצטער, אבל פאינה קירשנבאום היא אכזבה. סברתי שהיתה דוגמה ומופת לקליטת עלייה. היא אקדמאית, מיטיבה לנהל, חרוצה, אם לבן צנחן, נקלטה בחברה הישראלית במיטבה, והנה מפולת אישית וציבורית.

לפי תיאורו המגונן של ד"ר אביחי מנדלבליט, צמרת "ישראל ביתנו" נראית נגועה, אבל שום האשמה אינה מלחכת את אביגדור ליברמן. אם שריו ועוזריו הם כמי ביצה עומדים - הוא נרקיס. ראוי להתייחס אליו ככזה. המשפט יאשש זאת או יביא לתפנית.

ברור שכל אחד מ־16 החשודים נהנה מחזקת החפות. אך לא הקולקטיב. כאשר מפלגה מניבה כל כך הרבה כתבי אישום בו בזמן אין צורך להמתין לפסקי הדין הפרטניים אלא ניתן להרשיע את "ישראל ביתנו" כאן ועכשיו. היא מדיפה ריח רע גם אם רבים מנאשמיה יזוכו, והמנהיג נרקיס.

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו