המופע החדש של דודו טסה, "הגולה", מיסמר את הקביעה שמדובר ברוקר מספר אחת בישראל כיום. נדמה שהקהל והתקשורת הכתירו אותו ככזה במקביל, וכיורשו של ברי סחרוף, שהוכתר אי שם לפני כמעט שני עשורים ובשנתיים האחרונות פינה לטסה את הכס.
בדומה לסחרוף, הסוד של טסה הוא האמת שלו. אמת היא ערך יסוד ביצירת רוק, וזו של טסה ניצבה מוצקה כסלע על הבמה במשך כל המופע שלו ב"זאפה תל אביב" בשבוע שעבר, בלי טיפת זיוף.
הוא יכול לשיר המנוני רוקנרול במיד־טמפו־הליכת־הדוב החביב עליו, לעבור לערבית עיראקית מפרויקט "הכוויתים", ללטף בבלדה או לבצע מאיר אריאל ונעמי שמר, ועדיין האמת תהיה שם, חזקה כחיבור המושלם, הפיזי, בין טסה לגיטרה החשמלית שלו. ולקהל יש חושים חדים. הוא מזהה אמת מרחוק. הוא מחבק כדי לספוג ממנה, הוא מכתיר כדי שהאמת של הנבחר תעמוד בראש המחנה.
טסה גם בגיל המתאים. שלום חנוך היה בן 39 ב"מחכים למשיח". אהוד בנאי, לייט־בלומר, היה בן 43 ב"עוד מעט" (ו־45 ב"טיפ טיפה"). סחרוף היה בן 41 ב"נגיעות". טסה כיום בן 39. ובדומה לסחרוף בזמנו, גם החיצוניות שלו מנצחת. לבמה הוא עולה בגופייה שחורה חושפת שרירים, בסקיני ג'ינס שחורים ובתספורת מוצלחת. הוא נראה מעולה, עומד מעולה ונוטף כריזמה, עם סקסיות שקטה שכובשת לבבות בקהל. הוא שר חזק, משדר עוצמה, עם נוכחות של שחקן דרמטי. איתו עולים השותף לדרך ניר מימון בבס, ברק קרם בתופים, אריאל קסיס בקאנון וקלידים ושלישיית כלי מיתר, ניצן קנטי בכינור, נועה איילי בצ'לו ומיה לי רומן בוויולה, שמשתלבים יפה בצליל הטסאי.
הוא פותח ב"עיר ובהלות", שמוקדש לחידוד והתפקסות, ומזנק מייד ל"ויש בינינו בית", נאמבר חזק שמייצג נאמנה את הסגנון שלו כפרפורמר וכרוקר חזק, שנותן בראש באופן מדויק. כלי המיתר מלווים בחן, הגיטרה לוקחת את השיר מזרחה ומקנחת בסולו. הקהל שר איתו את "איזה יום", שהוא כבר קלאסיקת רוק מקומית. יש לטסה מספיק להיטים ברזומה כדי לתת מהם כבר בהתחלה ולגרום גם למי שלא בקיא ברפרטואר שלו לזמזם לא מעט שירים לאורך המופע.
השואו מתגבר ב"שכחתי לאהוב". טסה רוקד עם הידיים, מדגיש שורות משמעותיות בטקסט וזז מצד לצד על הבמה. הוא מלא כוח גם ב"באת עם השקט", מבצע קטע פחות מתוחכם מבוסס בלוז ועדיין נותן תחושה של מלך.
ב"עם חלומות כאלה" השירה מתרככת מעט, רק כדי לחזור עם רג'יסטר מלא. הרוק של טסה, רוק של זאב בודד בלילה אורבני, לא מעגל פינות, והנגינה בהתאם. הגאונות שלו היא שהצליח לגרום לחוסר ההתפשרות הזה להתקבל במיינסטרים, בדומה לסחרוף, שהקליט איתו לאלבום החדש את השיר הבא, "לאן תיקחי אותי היום", שכבר נהיה להיט, כיוון שהוא זורם בטבעיות בתוך הסגנון שפיתח טסה ומזוהה עימו כל כך.
ב"בדיוק בזמן" הוא הולך לכיוון פרוגרסיבי ואפלולי עם נגינת גיטרה מהדהדת. ב"לולה" הוא מרים אנרגיות של רוק כבד. "בסוף מתרגלים להכל", המנון רוק אמיתי, זוכה לביצוע פנטסטי כשהקהל שר איתו. זה טסה בשיאו כיוצר, זמר ומופיען. ב"צריך" הוא צועד למלחמה עם מארש דרמטי, בומבסטי, תותח שיורה לך ישר בפנים.
פרק ה"כוויתים" נפתח עם "יא אום אל עבאיה" ומייד הוא בבגדד עם הקאנון, הדרבוקה, מחיאות הכף הקצביות והעיראקית. כשכלי המיתר מצטרפים השיר כובש עם אנרגיות טובות, גרוב מגניב ורמת ביצוע גבוהה. ב"ג'מאל" הוא סוחף את הקהל לשיר ולמחוא כפיים ונשאר הכי קול.
הקלאסיקה "פוג אל נחל" זוכה לעיבוד רוקיסטי וסולו קאנון, שמובילים לעוד רגע שיא. כשמתפזר האבק טסה מתיישב על כיסא עם גיטרה קלאסית ל"זנב זאב" מהאלבום החדש. איכשהו שירי האהבה שלו תמיד כואבים, שותתים דם. ב"קחי אותי לטיול" הוא ממשיך לקונן עם הגיטרה, יוצא החוצה מהאור לא מהוקצע, הפעם בליווי כלי המיתר, ושר עצב ודיכאון מהולים באהבה. החלק הרשמי מסתיים ב"הלילה לא" שנפתח בא־קפלה והצטרפות של הקהל, וב"זוזי", פאר הגראנג'.
להדרנים טסה עולה עם שיר הנושא "הגולה" שהקהל ביקש עוד קודם. מתחיל טסה קלאסי עם הביט המוכר והעלייה בקול בפזמון, ואז מתפרץ לרוק קצבי ערבי ומעיף סולו גיטרה מזרחי, כשהבס והתופים דוהרים איתו. תענוג.
את "מעליות", המנון רוחני, הוא שר עם הקהל עד שהלהקה מצטרפת. "אני רץ" הוא גראנג' מעולה, כובש, שעושה כיף גדול. ב"אני גיטרה", לבד עם הקלאסית, קאבר מרהיב לבני אמדורסקי, הוא לא עוצר גם כשגלאי העשן מצפצף, ומסלסל את השורה "לא התייאשתי מימיי". אין פינאלה יפה מזה.
דודו טסה, "הגולה", זאפה תל אביב, 20.9
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו