במציאות הישראלית המתכלה, שבה כל גוף תרבותי שקיים יותר מחמש שנים הוא כבר "מוסד" שצריך להתחיל להתייחס אליו בהדרת כבוד ולחשוש לחייו, היה אפשר לשער שהגיליון ה־12 במספר של כתב העת "מעין" יהיה ממוסד, מהוגן, מבורגן, כזה שאפשר לקרוא בין משחק ברידג' למשנהו, או לפחות להכיר להורים.
למרבה השמחה, לא כך הדבר. הפאסון הרענן של "מעין", יחד עם "נאמנות באמנות", אסופת התנגדות של מגזין האמנות "החדש והרע", המצורפת לו, לא מתמצה בדפים הוורודים הכעורים שמלווים אותו משחר היווסדו. ומנגד, הנונשלנטיות והא־מהוגנות לא באות על חשבון האיכות; לא יהיה מנוס מלשאול, כמו בתוכניות הבוקר, מה הסוד שלו?
גם "מעין" חווה את גיל ההתבגרות. השירים האינפנטיליים לעיתים והוולגריים לפעמים התנדפו להם, ופינו את מקומם לאנרגיה אחרת, מניעה לא פחות ומעניינת אף יותר. "מעין", שחגג עשור בשנה שעברה וויתר השנה כמחאה על תמיכתו של משרד התרבות בגלל התנהלותה של שרת התרבות, הוא גיליון שמונע מלא מעט כעס. הוא רוצה לדבר על מה שקורה כאן ועכשיו ומודע לכוחה של השירה לשקף בחדות, בהומור ובתמצות את מה שעקום, עגום, רקוב. "בית", השיר הפותח את הגיליון מאת ורסאן שייר (בתרגום רעות בן יעקב) ועוסק בפצע הפליטות, הוא דוגמה לכוחה הרב של שירה פוליטית, כועסת ולא מתנצלת ששולפת את הקורא ממושבו הנוח ומציבה אותו במצב מנוסה איומה מבית שהופך ללוע של כריש.
לא רק פליטות וכיבוש עומדים במוקד "מעין". שירים רבים עוסקים בכסף, ביחסי עבודה ובאי שוויון. המוצלחים בהם, מאת כותבים כמו סיגל בן יאיר, סשה זילברמן, תהילה חכימי או אלון בר, שהוזה כיצד אמו, מוכרת בעזריאלי, מתמזגת לכדי ישות שהיא הקניון עצמו, עושים זאת תוך שימוש בלא מעט הומור ושנינות. מול אלו מוצבים שירים המונעים מאנרגיה מינית - מפואמה ארוטית של יהודה ליב בן־זאב ועד שירה לסבית והומוסקסואלית נועזת; כעס ומין הם שילוב די מזמין, בסך הכל.
"משוררת משוגעת, כבר לא מתגוררת בכפר סבא"; "גדלה בנשר, נוסעת מחיפה לתל אביב, מזכירה", "עובד לפרנסתו כמאבטח", "רקדנית וכותבת דברים". עבור לא מעט מהמשתתפים מדובר בפרסום ראשון. צריך לשבח את עורכי "מעין" על מתן ההזדמנות לקולות חדשים כמו גם העין החדה.
אמנם יש בשירי הביכורים האלו שמץ בוסריות, אבל בכל אותם שירים יש ניצוץ, שורה אחת לפחות שקופצת ותופסת גם בקריאה חוזרת. בצידם שזורים תרגומים מצוינים כגון זה של שירה סתיו לשרון אולדס האדירה או שירים של אשרף פיאד הפלשתיני ובצידם שירה שנחקקת בזיכרון כמו של שגיא אלנקוה, דנה פרנק או "שיטפון", להיט הביט של נעם פרתום שכשמו כן הוא, שיטפון גועש ומתגעש של כישרון מתפרץ, שרק בשבילו שווה לרכוש את הגיליון ולכרוך אותו, למען יאריך ימים.
מעין 12 - כתב עת לשירה, ספרות
ורעיונות; אפריל 2016
