עבור רוב האזרחים, ערב יום העצמאות הוא הזדמנות מצוינת להיגרר עם הילדים לכיכר העיר, לפגוש שם תושבים אחרים, לראות את הזיקוקים וללכלך יחד על ראש המועצה. אבל אני לא רוב האזרחים. בתור חבר בלהקה שטרם נס ליחה, את חגיגות העצמאות שלי אני עורך מדי שנה על במות הבידור מול עם ישראל ואשתו. נכון שצריך לתזז מעיר לעיר ומיישוב ליישוב בקצב שגורם ל-GPS לשנוא אותך, אבל זאת חוויה של פעם בשנה, ובסך הכל זה די נחמד. מה שמפתיע אותי בכל פעם מחדש זה הריטואל הקבוע שמאפיין את הבמות בכל הרשויות המקומיות, ללא הבדל דת, גזע ותקציב. מין התרחשות שכזאת, שמי שלא חווה אותה לא יצא ידי חובתו. בימים כתיקונם מפרידות שלוש שעות נסיעה בין שתי הערים שבהן נקבעו לנו הופעות לערב החג. אבל ידוע שביום העצמאות מתרחשים ניסים, אחרת איך אסביר לכם את העובדה שהיתה לנו שעה וחצי לעשות את זה- אמני ישראל מתפרנסים קשה, וביום העצמאות הם רוצים להספיק כמה שיותר כי משלמים להם יפה והם יודעים שצריך לדפוק על הפטיש כשהוא חם ומפלסטיק. לכל אמן יש שיטה משלו לקצר את משך הנסיעה בין במה לבמה. האגדה מספרת שלצביקה פיק יש אמבולנס. ככה הוא נוסע במהירות גבוהה, ועם הסירנה גם חוצה את כל פקקי התנועה והמחסומים. אם בא לו הוא גם יכול בדרך לשכב על האלונקה ולבקש משירה קרטיב. לאתניקס היו חמישה אופנועים שחיכו להם ליד הבמות והעבירו אותם מעיר לעיר ובין הפקקים. אני מניח שאייל גולן המבוקש מאוד טס במסוק מעיר לעיר ושר במגאפון בעוד הוא מרחף מעל הבמות כדי לא לאבד זמן, כי מי שמאמין לא מפחד מכלום. באחת ההופעות שלנו בארצנו הקדושה ראש העיר לא היה יכול להתאפק והרגיש צורך לסקור את פעילותו. הסקירה כללה רשימה של כל המזרקות, הכיכרות, הרמזורים ושלטי העצור שהותקנו בעיר מאז יום העצמאות הקודם, וגם הישגי התלמידים בבחינות הבגרות, אחוז המתגייסים לצה"ל וההתחברות הקרובה "שכולנו מייחלים לה" למערכת הביוב הארצי. אחר כך הגיעו התודות. לרגע היה נדמה שהוא לא יסתפק בשמות של עוזריו הנאמנים אלא גם יודה להוריהם, לנשותיהם ולילדיהם, ואפילו יזמין אותם לבמה. החשש התפוגג אחרי שאחד העוזרים עלה ולחש לראש העיר דבר מה שגרם לו להביט בשעון, לקפל בזריזות את דף ה-A4 ולהגיד לקהל: "בילוי נעים, ותחי מדינת ישראל!" זה היה האות למתקפת החגיגות. ראשית עלו האמנים המקומיים: מקהלת אפרוחי המתנ"ס, רקדניות הבלט מהסטודיו למחול "אגם הבירבורים" והופעת ההתעמלות המקסימה של גבעולי השרון או משהו כזה. הקהל ברובו נשאר אדיש להופעות של המתוקים, חוץ מקבוצת אנשים שצילמו את הבמה באופן אובססיבי, מחאו כפיים וצווחו בהיסטריה. אלה כמובן ההורים של האפרוחים. בשנה הבאה, כשהילדים כבר יהיו סתם תרנגולות, זה יעבור להם. אחר כך עלה הרכב הרוק של מחלקת ההנדסה, שצריך לדעתי להתאמן עוד קצת על השיר של היהודים, מקהלת ויצו ששרה עם פלייבק שירים של כוורת, קובי פרץ בעיבודי גבעטרון (שזאת בעיה בפני עצמה) וזוג מצחיקנים מקומיים עם הרבה הומור מקומי שהמקומיים לא הבינו. טכנאי הקול התקשה לעמוד בקצב, ובין אמן לאמן ניסה להעריך את מצב מערכת ההגברה עם "חת שתיים, חת שתיים, שומעים? אקו... אקו... אקו... וואן וואן". בינתיים ישבנו בחדר דמוי סוכה ללא סכך על כמה כיסאות כתר פלסטיק וחיכינו לתורנו. הייתי רעב, אז יצאתי לקנות תירס חם. פתאום, מאחורי דוכן טרופיות וצמידים זוהרים, אני רואה מכר ותיק שביום-יום ידוע בציבור כסוכן ביטוח. "מה עובר עליך, שלמה-" התעניינתי. "עוזר לילדים שפתחו פה דוכן", הוא מילמל בביישנות, ולפני שהספקתי לשאול כמה עולה ספריי קצף, הוא נשבר והודה שהעסק שייך לו, ושבערב אחד הוא עושה מחזור של חודשיים "רק מהשלוקים ומהפטישים הדביליים האלה". אמרתי לו שגם אני. קרצנו זה אל זה כמי שמבינים אחד את השני, והוא כיבד אותי בארטיק קרח מחברה לא ידועה. כשהגיע תורנו להופיע כבר היה די מאוחר. זה גם לא היה ממש מה שמכונה "הקהל שלנו". במאמר מוסגר צריך לומר שרשימת האמנים שמופיעים בערב העצמאות תלויה בטעמו האישי של מנהל התרבות של הרשות המקומית בשילוב טיב יחסיו עם הגזבר, פחות מה שנשאר בתקציב, בכפוף למי שפנוי. לקהל אין זכות לבחור. עלינו לבמה ומולנו 10,000 תושבים. ילדים רצים מצד לצד עם פטישים וקצף, סבתות יושבות על כיסאות מתקפלים, פיליפינים דוחפים קשישים בכיסאות גלגלים, הורים עייפים עם ילדים עוד יותר עייפים על הכתפיים, אמהות עם עגלות מכוסות בשמיכות, וכמה מנגלים בוערים כי חייבים לאכול משהו. מדי פעם, בעיקר בלהיטים הגדולים, התעופפו לכיוון הבמה כל מיני דברים. פעם פחית ריקה של קולה, פעם משולש פיצה, נקניקייה, צמיד זוהר. ערימת שערות הסבתא שאחד הילדים זרק ושנדבקה לי לראש דווקא הלמה אותי מאוד. פתאום התחילו זיקוקים. איזה יופי! בכל שנה זה נראה אותו דבר, ובכל שנה מתלהבים מחדש כמו ילדים. הכבוד של הערים בישראל נקבע על פי כמות הזיקוקים ואורך המופע: גם אם אין שקל לחינוך ובמקום מדרכות יש חול ובכבישים יש בורות, זיקוקים יהיו, ראס בן אמו, ושבמועצה השכנה יאכלו ת'לב. מעניין איך מתמודדים עם זה בשדרות וביישובי עוטף עזה, שעפים עליהם זיקוקים כל השנה. מה אומר שם המנחה לקהל? "במקרה של זיקוקי אמת יושמעו זיקוקים עולים ויורדים"- אחרי ערב ארוך ומתיש זה נגמר, ובדרך חזרה אנחנו רואים את רחובות ערי ישראל ריקים ומלוכלכים. קרעי דגלים, מכלי קצף ריקים, פחיות רדבול, צמידים שפעם, מזמן, לפני שלוש שעות, זהרו, ופטישים מתנפחים בצבעי הדגל שיצא מהם כל האוויר. מישהו לידי שואל למה דווקא פטיש מתנפח. למה לא מסור, צבת או מברג? אני חושב שהפטיש זה בגלל שהורגלנו לקבל מהמדינה בומבות בראש, והמתנפח כי זה עדיין לא ברמה שתפיל אותנו לקרשים באופן סופי. צריך לבדוק אם בשבדיה פותחים את האזרחים ביום העצמאות עם מפתח שבדי. בחמש בבוקר אני נכנס הביתה גמור. הבית שקט. למה לא, אבא עובד וכולם ישנים. אני אראה להם מה זה, איך שיתחיל חידון התנ"ך אני מעיר את כולם! לכל הטורים של יאיר ניצני, היכנסו לכתובת: www.yairnitzani.com
עצמאות בשטח
בתור חבר בלהקה שטרם נס ליחה, את חגיגות העצמאות שלי אני עורך על במות הבידור מול עם ישראל ואשתו. נכון שצריך לתזז, אבל זאת חוויה של פעם בשנה • האגדה מספרת שלצביקה פיק יש אמבולנס. ככה הוא נוסע במהירות גבוהה, ועם הסירנה גם חוצה את כל פקקי התנועה והמחסומים בדרך להופעה הבאה
