מוות בוואדי השחור

אלה היו התמונות הקשות ביותר שראיתי בימי חיי. מדובר באירוע ששינה את תפיסת החיים והמוות שלי". כך מתאר עמרי אסנהיים את אסון הסלוקי בדרום לבנון, שבו נהרגו חמישה חיילי גולני שנשרפו למוות. אסנהיים שירת ביחידה המובחרת 669 - יחידת החילוץ של חיל האוויר. אסונות או קירבה אליהם היו בעבורו ובעבור חבריו לצוות עניין שבשיגרה, והוא הכיר היטב מראות מחרידים רבים של חיילים הרוגים ופצועים. אבל שום דבר לא היה דומה למה שקרה באותו אחר הצהריים ב-28 באוגוסט 1997 בוואדי סלוקי, כשהוזעק עם חבריו למסוק בדרך לחילוץ. את אותן שעות, ומה שקרה בעקבות אותו אירוע, הוא מתאר בסרט מיוחד של הזכיינית "קשת" הערב (22:00) בערוץ 2, במסגרת תוכנית יום הזיכרון של "עובדה".

"היינו רגילים להיכנס ללבנון במשך תקופה ארוכה, ואף פעם לא נתקלנו במשהו כזה", נזכר עמרי, "זה היה מטורף. כשהמסוק שלנו הגיע לאזור, ראינו ענן שחור שהיתמר לגובה עצום והפך לתערובת של אש ופיח. זה נראה היה כמו גיהינום ככל שהתקרבנו למקום האסון, כמו סוף העולם.

"הקטע שהכי שנאתי בתפקיד היה 'המראה הראשוני'. בלבנון דווקא, להוציא תקריות בודדות של מטענים, ראיתי בדרך כלל פגיעות של כדורים שחיילים ספגו, אבל לא תמונות זוועה. במקרים כאלה גם הגענו למשימת החילוץ אחרי שהחובש העביר לפצועים לפחות טיפול ראשוני. אבל באסון הסלוקי היו מראות שלא מהעולם הזה. לא ראינו בכלל איפה האנשים שוכבים בשטח כי הם היו בצבע של האדמה. שום דבר לא היה מסודר. פתאום בלי הכנה ראינו את הגיהינום הזה כשהכל פרוס לפנינו: גופות מפויחות מבעד צמיגי עשן, חיילים בוכים במסוק הצפוף, לוחם גוסס שמזיז פתאום גפיים. זו חוויה מזוויעה מבחינת מראות, תחושות וריחות. כל החושים פעלו בשונה מאוד מאשר באירועים אחרים. היה שם ריח נוראי שנדבק לבגדים ולעור. זה נשאר אצלנו ימים ארוכים אחרי האירוע".

האש לא הותירה סיכוי

שנת 1997 המקוללת היתה עמוסה אסונות: אסון המסוקים, אסון השייטת ואינספור היתקלויות "שגרתיות" שהסתיימו באבידות. צה"ל שקע בבוץ הלבנוני והסוף נראה רחוק. אסון הסלוקי בכלל החל כסיפור הצלחה גדול: חיילי מחלקה 2 מהפלוגה הרובאית של גולני שירתו במוצב א-טייבה וחשו מתוסכלים. שאר הפלוגה כבר יצאה למבצעים מחוץ למוצב, ורק עליהם אף אחד לא סמך. עד שאופיר ליוויוס מונה למפקד הפלוגה החדש. הוא החליט שצריך לעשות סדר ובחר לצאת למארב דווקא עם החיילים המתוסכלים ממחלקה 2.

לפנות בוקר התמקמה המחלקה בוואדי סלוקי. 15 לוחמים נפרסו בשלוש עמדות ובמשך 60 שעות ישבו בשיחים והמתינו למחבלים. ההיתקלות נפתחה כאשר בשטח זוהו מחבלים עם רובי קלצ'ניקוב. המחלקה חיסלה חמישה מחבלים ובעמדות החלו החגיגות. עם הגעת הדיווחים על ההצלחה, נתן מפקד הגדוד הוראה לטבחים להכין סעודת מלכים לכוח כשישוב משדה הקרב.

כפי שנהוג בפעולות מסוג זה, בד בבד עם ההיתקלות מול החוליה, הפעילה החטיבה אש ארטילריה כבדה על ההר הסמוך לוואדי כדי לגבות את הכוח ולמנוע בריחת מחבלים נוספים. בשל נפילת הפגזים נדלקה אש בוואדי. תחילה היא היתה מרוחקת מהכוח, אבל בשילוב רוח חזקה ותנאי השטח האש התפשטה במהירות, התקרבה ועד מהרה סגרה על החיילים.

בשעה ששטחים שלמים בוערים מול עיניהם, המשיכו החיילים לשכב ולא קיבלו אישור לעזוב את העמדות מפני שלא הבינו את חומרת המצב בשטח. כאשר החלה להתבהר התמונה, כל אחד בשטח רץ על נפשו בניסיון ההימלטות. חמישה לוחמים, שליש מהכוח, מצאו את מותם בשריפה, חמישה אחרים נפגעו ועוד חמישה יצאו ללא פגיעות. בסיום אותו אחר צהריים של יום חמישי נורא, אף אחד לא אכל סעודת מלכים.

זאב שיף ז"ל, הפרשן הצבאי הבכיר של "הארץ", סיכם את האסון למחרת כשכתב: "סופת האש שהרגה בתוך דקות את חיילי גולני בדרום לבנון היתה תאונה שצה"ל לא ידע כדוגמתה מעודו... הפעם לא חיזבאללה פגע בחיילי גולני. מהקרב הם יצאו מנצחים, ואילו האש שהבעירו הפגזים והפצצות עטפה אותם במהירות הבזק, ללא אפשרות להימלט על נפשם".

לפני שנתיים, במלאות עשור ליציאה מלבנון, נערכו בתוכנית "עובדה" לפרויקט מיוחד. עמרי אסנהיים, כתב התוכנית, נזכר שיש לו סיפור אישי מלבנון שאולי כדאי לפתוח. "הקציבו לפרויקט כתבה של רבע שעה", הוא משחזר, "אייל גונן, עורך המשנה של 'עובדה', ביקש שארים את הכתבה הזו, אבל אמרתי שאני לא יכול להיכנס לסיפור כזה מטורף ברבע שעה בלבד. היה צריך לשבת ולחשוב איך עושים, מה עושים, ואם אני בכלל מוכן ובאמת רוצה לעשות את זה. זה הרי דבר שלא עשיתי כמותו בחיים".

גם כתב מנוסה כמו אסנהיים לא רגיל להתמודד עם חומר אישי טראומטי בעבודה שלו. הוא אמנם כתב בעבר בעיתון "העיר" על אסון הסלוקי, אבל זה היה מנקודת מבט מרוחקת ובלי מימד אישי. אלא שהפעם משהו בנפשו הבשיל. 13 שנה אחרי האסון יצא אסנהיים לחפש את המחלצים ואת המחולצים מהאסון. הוא יצא למסע עם לא מעט פחדים, חששות וספקות, בלי מושג כמה כעס ורגשות אשם אצורים בבטן של המעורבים ומשפחותיהם, גם אחרי כל השנים שעברו. וכך נוצר הסרט החשוב.

"החוויות היו עוצמתיות ברמה בלתי רגילה", הוא מספר. "כל יום צילום היה חוויה אחרת. מה שהדהים אותי זה לראות את התגובות הנרגשות של צוות הצילום שעבד איתי. זו היתה הפעם הראשונה שהם ראו אותי נכנס לסיפור כזה אישי ולקחו את זה עמוק ללב".

הסרט מציג, בין השאר, כמה ראיונות ועדויות שנחרתים בזיכרון ומפגשים בין המשפחות השכולות ללוחמים, שלראשונה מספרים להן פרטים על האירוע שבו נפלו יקיריהן. ויש גם קולות מרשת הקשר שנשמעו בזמן אמת. "אנחנו נשרפים! שלושה כנראה נשרפו. אני ודיקן שרדנו בינתיים. אנחנו ממשיכים למעלה. בקצב הזה אנחנו הולכים להישרף בעוד כמה דקות", נשמע קולו של חן נחום, סמל מחלקה 2, כשהוא נלחם בהצלחה על חייו במהלך האסון.

רונן ללוש, שחולץ מהאירוע בנס אך נושא עימו לדבריו "כוויות בנשמה", העז בפעם הראשונה אחרי 13 שנה לפגוש את החברים והמשפחות השכולות באזכרה לאושרי שוורץ ששכב צמוד אליו במארב. תומר אליהו - שהתגייס לגולני בעקבות בן דודו, סגן דרור בראשי, שנהרג בלבנון שנה קודם לכן - הנחשב לחייל הכי "מורעל" במחלקה 2, מספר בסרט כיצד בשעה שהאש סביבו גברה, הוא נפל לאדמה וכולם היו בטוחים שנשרף למוות: "כבר ויתרתי על החיים... הפסקתי לשמוע את האש ולהרגיש. פתאום אני נזכר בדרור, אני שומע אותו מדבר איתי ואומר לי 'מה אתה עושה פה, יא מטומטם. קום מפה ותברח'. זרקתי את הקסדה ואת (מקלע) הנגב והתחלתי לברוח בריצת אמוק, עד שמצאתי את עצמי עומד לבד על גג בכפר, רואה את הלבנונים". ומהגג תומר ראה גם את מפקד המחלקה, דותן דרוק, רץ עם ארבעה חיילים לכיוון האש. הוא החליט להסתכן ולחזור לשריפה כדי להציל אותם ולהורות להם לרוץ לכיוון ההפוך.

אבל רועי שוקרון ואורן זריף, אשר רצו עשרות מטרים אחרי דותן, לא שמעו את הפקודה שלו והמשיכו ישר לתוך הלהבות. "עד היום זה אוכל אותי", אומר תומר, "באתי להוציא אותם מתוך האש למקום בטוח וקרה מה שקרה, אז איך אני אחיה עם זה-".

מפקד הפלוגה ליוויוס, שאיבד את רגלו שנים לאחר מכן בפעילות מבצעית בעזה, סיפר גם הוא במסגרת ההכנות לסרט כי האסון הותיר בו חותם משמעותי. "אופיר, שהוא טיפוס חד-פעמי ונדיר, טען שהפציעה שלו היא אירוע הרבה פחות טראומטי לעומת אסון השריפה ששינה אותו והשפיע עליו לעומק", מסביר אסנהיים, "הוא סיפר לי שבכל פעם שהוא נוסע במכוניתו, הוא מרגיש שההרוגים והפצועים נוסעים איתו".

הנצחה מאוחרת

ואלה הם הנופלים: סמ"ר אושרי שוורץ ז"ל מאור עקיבא, שאמו דולי איבדה את בעלה הראשון לאחר שנשרף בטנק במלחמת יום הכיפורים, ובנה החייכן והאתלטי שרצה רק גולני שיכנע אותה לחתום על אישור שישרת בקרבי; סמ"ר רועי שוקרון ז"ל מירושלים, שעד לגיוסו היה מתנדב במד"א, ואף שבסיום המסלול נשלח להיות מש"ק מודיעין, התעקש לחזור לפלוגה הרובאית וסיים קורס חובשים כחניך מצטיין; סמ"ר אורן זריף ז"ל מהרצליה, שהיה צלף מעולה ודמות נערצת על חבריו וסיים את האימון המתקדם כחייל מצטיין; סמל ידג שמעון ז"ל שעלה מאתיופיה וגר בשדרות, והיה אצן מצטיין וחייל מצחיק שכולם אהבו; סמל שומטו קסהון ז"ל שעלה מאתיופיה וגר בראשון לציון, והיה חייל מעולה ומוערך שסייע להוריו להיקלט ולהשתלב בארץ.

קסהון היה היחיד שלא מת בשטח. יחידת החילוץ מצאה אותו על הגב כשברכיו מקופלות וחשבה שהוא מת, אבל לפתע הוא הזיז את ידיו ולחש לאסנהיים ולחבריו בעודו גוסס: "מה קורה עם החברים שלי? תבדקו מה קורה, צריך לעזור להם". אלה היו מילותיו האחרונות. הוא פונה לבית החולים שבו שהה חמישה ימים כשמשפחתו מקיפה את מיטתו, עד שנכנע לכוויות שכיסו 95 אחוזים משטח גופו ונפטר ב-2 בספטמבר.

כאמור, כל צוות הצילום עבר עם אסנהיים מסע אישי. כך, למשל, הרגיש איש הסאונד דני לומס, כאשר נטאש, אמו של קסהון, סיפרה בעצב על כך שהיא לא מבינה איך "לכולם יש הנצחה בבית הכנסת, ורק לשומטו אין שום הנצחה". אסנהיים: "כשהיינו בבית של שומטו נפתחו לדני העיניים פתאום וראיתי אותו מתרגש כמו שלא ראיתי אותו בחיים". בעקבות אותו יום צילומים איתר לומס תורם מארה"ב ושיכנע אותו להשקיע 200 אלף שקלים בספר תורה לזכרו של קסהון. הדרך המרגשת של המשפחה, החברים ותושבי השכונה עם ספר התורה לבית הכנסת, מובאת בסרט.

ביום שישי האחרון הגיעו המשפחות השכולות והלוחמים להקרנת הסרט "סלוקי" בסינמטק בתל אביב. תומר אליהו עלה לשאת דברים מרגשים על הבמה והקריא כמה מכתבים קצרים, שצורפו לחבילות שנשלחו מילדים מבתי ספר בתל אביב ללוחמי הפלוגה ששרדו את התופת. בסיום עלו הלוחמים והמשפחות השכולות לקבל פרחים, ואף אחד לא ניסה לעצור את הדמעות.

"לחלק מאיתנו יש עדיין טראומות שצריכים להתמודד איתן. לוחם מהמחלקה אפילו ניסה להתאבד פעמיים, ואחר מתבודד ולא רוצה לדבר ולהיפגש", הסביר שלומי שטרית, שנושא כוויות ב-30 אחוזים מגופו. לפני הקרנת הסרט נזכר בחברו הקרוב, אושרי שוורץ: "היינו יחד בעמדה בוואדי ולא יכולנו לברוח. עבר לי בראש 'אין שום סיכוי לצאת מזה'. התיישבתי על הברכיים וקראתי 'שמע ישראל'. קמתי, קרעתי את הבגדים וישבתי על סלע שהיה שם. נשרפתי כבר כשהגיע גל החום הראשון. בא מולנו קיר אש בגובה עשרות מטרים והיתה רוח חזקה שכיוונה את האש שהתפשטה לכל הכיוונים. היה חום אימים".

שלומי היה האחרון שהחזיק לאושרי את היד: "הוא נפל. הרמתי אותו עם היד, היינו צמודים ובשנייה אחת הוא נעלם מאחוריי ונשרף למוות".

"הזיכרון מטראומה כזו מתעתע", מסכם אסנהיים, "באירועים כמו אסון הסלוקי כל אחד זוכר דברים אחרת. יש דברים שאתה זוכר לפרטי פרטים ויש פרטים שנמחקים לך לגמרי. עדיין קשה לנו להבין ולעכל את מה שקרה שם. זה בלתי נתפס".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו