איים בזרם

 

1.

סולקתי מהאי. אני לא מאמינה, האידיוט לא נתן לי אישור לחודש נוסף. מה אעשה? לחטוף עצבים בשיא החום ממש לא עוזר. אז הלכתי לכיוון החנות שבמרכז האי. מירו ובריאן חיכו לי שם, מתוחים יותר ממני. ראיתי בדמיוני את הפרצופים שלהם, בטוחה שהם התערבו על חשבוני. מירו נשען על דלפק הזכוכית, מסתכל בבריאן ואומר, 'הפעם אין סיכוי. היא לא תקבל אישור שהייה נוסף.' בריאן, שהיה בטוח שאני המלכה הבאה של האי, מסתכל במירו ומבטל את מסקנותיו. 

בעודי סוחבת עצמי בשביל העפר לכיוון החנות, ראשי פתוח לקליטת מחשבות המתארחות בראשי ומזינות אותו, החל גופי להזיע. נזכרתי בחנות האסטרולוגיה בקינג ג'ורג' ובאישה המשונה והפרועה שהסתכלה במפת הלידה שלי ואמרה בקול צייצני, "איזה קטע... בדיוק נכנסת למעבר סאטורן, זה אחד המעברים הראשונים במפה, את יודעת מה זה אומר?" היא לא נתנה לי לענות והמשיכה, "זה אומר שסאטורן מגיע לנקודה שבה היה בזמן לידתך. את מבינה מה קורה? ולכן בין גיל עשרים ושבע לשלושים נוצר סוג של משבר, זאת אומרת גדילה מתוך בגרות, מתוך לקיחת אחריות על החיים שלך. את לא בחזקת ההורים יותר, זאת אומרת שהחיים משתנים." 

הסתכלתי בה במבט חסר הבנה. רציתי לשאול אותה אם יש תרגום בגוף המחזה, ושאלתי, "נו? מה זה אומר? מה? שאני אסבול? שיהיה לי קשה? מה? חוץ מזה, מה זה סאטורן?" 

היא הביטה בי ברצינות, לקחה נשימה עמוקה, פתחה את פיה, לרגע חשבתי שהיא הולכת להוציא פרס מהפה, ואז ירתה, "סאטורן... הוא שבתאי, כוכב שבתאי. הוא הלורד, המורה, הקארמה שלנו, המנחה, הוא הצל של המפה. הוא יכול להיות מפלצת ויכול להיות מורה..." היא המשיכה בפרץ ורבלי עד שכבר הפסקתי להקשיב. 

חשבתי לעצמי כמה התלהבות יש לצייצנית הזאת מהידיעה שמשבר נכנס לחיי. הרמתי גבות, לוקח לי זמן להגיב להתפרצויות מהסוג הזה. "אז כמו שאני מבינה, בדיוק עכשיו הוא מתיישב עלי?"

היא חייכה, הוציאה כרטיס מהמגירה ואמרה, "חמודה, לימודי אסטרולוגיה זה לא על רגל אחת. אם את רוצה ללמוד, את מוזמנת אלי. שמי מנשיקה, מזל טלה אופק עקרב." 

כריכת הספר (הוצאת מ. מזרחי)

לקחתי את הכרטיס ויצאתי. באותו רגע הבנתי שאם אני עומדת לפני שינוי, עדיף בחו"ל. שם הרבה יותר זוהר לי. רק לא חשבתי שהשינויים יקרו כל כך מהר. המשכתי ללכת בשביל העפר, מנסה לתהות כמה שינויים אצטרך עוד לעבור עד שהסאטורן הזה יירד לי מהראש.

ראיתי את עצמי בשדה-התעופה הקטן בדרך לקובה. לא התחשק לי קובה עם כל החום הזה והיתושים. מה אעשה בקובה שבוע לבד? באותה תקופה קובה הצטיירה לי בדיוק כמו האי שבו חייתי, רק ענייה יותר, חמה יותר ומבודדת. כאן לפחות היו לי מזגן וחברים. 

המחשבה לנטוש את החממה שבה נמצאתי ממש לא מצאה חן בעיניי. ידעתי שמירו ינסה לשכנע אותי שקובה כיפית וזולה מאוד, ושכדאי לי להמתין שם עד שאקבל אישור עבודה לאי, אבל משהו בי לא רצה להיות שם לבד. מספיק חיפשתי את עצמי על האי, שומעת את השקט בלילות עד שאיבריי הפנימיים משמיעים את נוכחותם. חוץ מזה, לקובה הייתי מוכנה לנסוע רק עם אדם נוסף. הוא לא היה חייב להיות חבר אמת, אלא סתם מישהו שאהיה מסוגלת לזרוק לעברו את המתרחש במוחי בזמן ההמתנה במקום החדש. ראשי טבע בסיפורים על האלימות ועל השחיתות בקובה ממכרים שהמתינו לאישור עבודה. משהו הרתיע אותי מלנסוע לשם. אולי היה זה פחד, אבל בעיקר חוסר עניין. 

המשכתי לפסוע בשביל העפר לכיוון החנות שבה המתינו חבריי, כשבראשי מוקרנת התמונה האחרונה מה"אימגריישן": ראש המחלקה המחליף את "ידידי" מניע את ראשו לשלילה, בזמן שהפקיד מראה את דרכוני. קיבלתי את הסירוב כאישי. אותי מסלקים? בן-זונה. אם האידיוט, "ידידי", לא היה נזכר להיות חולה, הייתי מקבלת אישור נוסף. אלק "אימגריישן". 

כעסתי על כולם, כולם אשמים. אולי הייתי צריכה לעשות לזקן הזה עיניים? לבקש ממנו עוד יום-יומיים עד ש"ידידי" יחלים ויסדר את האישור? מה אעשה? המתח השתלט על פניי והרקות שרפו מחוסר אונים. 

גררתי את רגליי הצלויות מהשמש הקריבית בשביל העפר שהוביל למרכז, הסתכלתי בחנויות הקטנות שנראו כמו מתוך סרט מצויר, ובנשים השחורות שישבו בחוץ עם סמרטוטי בד וניגבו את הזיעה באדישות מדיטטיבית. הכול נראה פתאום רגוע, שליו ונפלא. נעשה לי עצוב. איך לא שמתי לב לכל היופי הזה לפני כן? איך לא ראיתי את האי המקסים הזה? הרגשתי את הבדידות שכל כך פחדתי ממנה ויחד עם זאת הערצתי אותה. הבדידות שהזינה את מוחי במיני תמונות שלי בודדה בעולם, לא שייכת. 

התבוננתי במקום הסוריאליסטי שבו נמצאתי, כאילו היתה זאת הפעם הראשונה שלי כאן. תוך כדי הליכה והיזכרות בגורלי שנחתם, חשתי בשמש שטיגנה את שורשי שערי והרגשתי כמו ביצה מתבשלת. חלצתי את נעלי העקב שנעלתי לכבוד האירוע ב"אימיגריישן", ופסעתי יחפה כבדואית בשביל החם. כל דבר קטן עיצבן אותי: האיפור שבטח נמרח לי כמו צבע גואש, התכשיטים שנעשו כבדים ומציקים לגופי המזיע והשמלה שנדבקה לגופי כמו ניילון. רציתי להיפטר מכל הדמות הזאת שלבשתי כדי להרשים את הרשויות, כדי לקבל אישור שהייה באי הקטן והחמדן הזה. מי שישמע... 

הגעתי לחנות כשאני נראית כמו סחבה. מירו ישב מאחורי הדלפק וחיטט באף בזמן שהחנות היתה מפוצצת באנשים. 

הסתכלתי בו, הוא נראה במרדף אחר אוצר די גדול, עד ששכח שהוא לא לבד. "מירו, מה אתה עושה?" נזפתי בו. "אם הם לא מדברים עברית, זה לא אומר שהם לא רואים שאתה מחטט!" 

מירו התעורר ממעמדו כחופר ארכיאולוגי. "יו לילי, שכחתי איפה אני." 

"כן, שמתי לב," הסתכלתי בו בפרצוף זועף. "הם לא נתנו לי אישור."

"מה? למה לא עשית לו עיניים לראש המחלקה שם?" שאל מירו בפליאה. 

"למי אעשה עיניים? היה שם איזה מתושלח זקן שעובד לפי הספר. האידיוט לא הגיע, הוא חולה או משהו. אני לא יודעת מה לעשות, מירו, לא בא לי לנסוע לקובה. ממש לא!" עשיתי פרצוף עוד יותר עצוב כדי שיבין את מצוקתי. 

הוא שיפשף את אפו. "טוב, מתי את צריכה לעזוב?" נראה היה שהוא מנסה לגבש איזושהי אסטרטגיה. 

"מחר," השבתי קפואה כמי שמחביאה היסטריה. 

"מה מחר?" הוא הסתכל בי מבוהל. "ומי יעבוד בחנות? מחר יש ארבע ספינות, לילי." 

"לחנות אתה דואג?! מה אני עושה, מירו?" בפרצוף מקומט הסרתי מעלי את שרשרות הזהב וטבעות אבני החן והחזרתי אותן לחלון הראווה, בזמן שמירו התקשר לבריאן כדי למצוא סידור אחר מקובה. שירתי את לקוחות ה"קרוז" – ספינות שעשועים שהיו עוגנות למשך כמה שעות בלבד, פורקות את אורחיהן לבזבז את כספם באי הפיראטים הקטן, ומשם ממשיכות את דרכן לרצף האיים באזור. רוב הנופשים הגיעו לחפש מטמון שנקרא "אלמוג שחור", שנחשב לאבן-חן יקרה ונמכר בכל חנות מזכרות. בכל פעם שהתיירים היו ממלאים את הרחובות בנוכחותם, היה האי הקטן מקבל מקצב שונה, התכוונות אחרת, לשעות ספורות. בעזיבתם, היו החיים חוזרים ללטף את הזמן כאין זמן.

מודאגת לגורלי תיפקדתי כמוכרת עד שאחרון המשועשעים עזב את החנות. נשארנו לבד, מירו ואני, מסתכלים זה בזו כשני תוהים. מירו הוציא שקית קטנה עם קצת אבקה שנשארה מהלילה הקודם, ושנינו שאפנו אותה כאילו זה הדבר החשוב ביותר.

בריאן הגיע כמלאך להנחות את שתי הכבשים התועות. הוא היה האסרטיבי מבין שלושתנו. "טוב, תקשיבי לילי, דיברתי עם גרג ממיאמי, הוא גר בסאות-ביץ' במרכז העניינים, את תוכלי להתארח אצלו בסופשבוע." גרג, האקס של בריאן, הגיע מדי פעם לאי והתארח אצלנו. בריאן הסתכל במירו כמי שיודע מה צריך לעשות, ומירו העביר אלי את מבטו. הסתכלתי בבריאן בפרצוף לא מבין, כשגרג מופיע בדמיוני עם זרועות פתוחות. אמא'לה, איזה פחד! 

"מה מיאמי? אוףףף, אין לי עצבים למיאמי." ממה שהיה זכור לי מהקיץ שביליתי שם, מיאמי היתה ממש לא מאמי. היא הרגישה לי כמו בית-קברות, עיר ללא תוכן. חוץ מזה, לחזור עכשיו לציביליזציה?! עד שהתאקלמתי כאן באי, עד שהתחברתי לחול, לים, עד שהרגשתי כמו בת-הים הקטנה? 

"רק סופשבוע, לילי, ותחזרי," בריאן ניסה לעודד אותי. "הם יתנו לך להיכנס לאי חזרה כתיירת. אם תהיה בעיה, תיסעי לקובה, אבל לפחות תבלי את הסופשבוע במיאמי. עכשיו זאת העונה, לא כמו בקיץ. אם היה לי זמן, הייתי נוסע איתך," עיניו התגלגלו מעלה ושפתיו כווצו כאומרות: את הולכת ליהנות, ואת לא מבינה עד כמה. "חוץ מזה, גרג מקושר מאוד. השותף שלו לדירה מובטל מרצון, אז יהיה להם זמן בשבילך. לילי, אני אומר לך, מיאמי בעונה זה ה-מקום! יש שם מסיבות מהממות, את בכלל לא קולטת. כל מה שסיפרת לי על תל-אביב זה כלום לעומת מה שקורה שם."

נזכרתי בחיי הלילה הסוערים שלי בתל-אביב, בחיפוש אחר הריגוש, בריקנות האינסופית שכבשה אותי, ברצון לאהבה, בהשתוקקות להרגיש נאהבת כמו שאני רוצה. 

"תשמעי, לילי, אף אחד לא נשאר באי יותר מחודש בלי אישור עבודה. את כאן כבר חצי שנה, את חייבת לעזוב ולחזור. אין ברירה." 

אם אין ברירה, עדיף מיאמי מקובה. מירו התקשר לרוי, השותף שלו לעסקים במיאמי, והודיע לו שאני מגיעה, ושאם אצטרך את עזרתו שיעמוד לרשותי. בתוכי התחילה לחלחל הידיעה שאני נוסעת לסופשבוע פרוע במיאמי. 

ישבתי בחוף חצי עירומה, עם "סיגר" מפוצץ בעשבי כישוף למיניהם, בוהה במפגש השמש עם קו האופק של הים. התרגשות קלה לקראת הלא-ידוע תפסה אותי. מיאמי... מה כבר יכול להיות רע בזה? מקסימום שבוע, הרי ממילא התעייפתי מכל השאנטי-באנטי כאן. מיציתי את כל האי הזה. קצת אנשים לא יזיקו לי. הרגשתי כמו הנוסע המתמיד, אשת העולם הגדול. 

יאללה, לילי, חוויה חדשה. הדבר היחיד שלא רציתי היה לחזור לכל הבלגאן בארץ, או לחזור ולפגוש את סאטורן. לא בא בחשבון. 
 

"מעופפת בזמן" מאת ליאת אקטע רואה אור בימים אלה בהוצאת מ. מזרחי

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו