אירנה, גיבורת הסרט התיעודי של איתמר חן, היא אלמנה קשת יום. היא חיה בשכירות בדירה קטנה עם בנה בן ה-7 בלי משפחה וחברות. היא נפש בודדה, אישה צמאה לחום ולמגע, להכרה ולמילה טובה. את כל החסכים מתעלת אירנה לחינוכם של תלמידיה, 26 בני מזל בני 8, שעוברים במשך שנה במוסד חינוכי אחד, תחת ידיה של מורה אחת הדורשת כבוד ומעניקה בתמורה אהבה. מדובר בגיבורה מושלמת לסרט שמפרק את מערכת החינוך מבפנים, בלי למתוח מילה אחת של ביקורת עליה. כשאירנה הולכת למכולת, בתום יום עבודה ושעות נוספות שבהן לימדה עוד תלמיד לקרוא (כן, בכיתה ג'), היא יכולה להרשות לעצמה לרכוש שני מוצרים. לא צריך לראות את תלוש המשכורת שלה כדי להבין שהיא מתקיימת בדוחק. חן מעביר את המסר שלפיו להיות מורה בישראל זו שליחות שרק יחידי סגולה ייקחו על עצמם, וגם הם ישלמו על הבחירה מחיר אישי כבד. דרך אירנה, עולה ותיקה מאוקראינה בעלת מבטא בולט, משתקף מצבה של מערכת החינוך הישראלית. מערכת מבוהלת, חסרת אונים, החוששת לדרוש כבוד מתלמידים ויראה מפני ההורים. המוניטין של אירנה, כמי שמעניקה "חינוך סובייטי", היקנה לה כינויים בקרב הורי תלמידיה. גם בחדר המורים היא לא הדמות הפופולרית ביותר. רק בכיתה שלה בשכונת הקטמונים בירושלים היא כל יכולה. מול עיניהם הצמאות של ילדים קטנים, בניהם ובנותיהם של מהגרים ועובדות ניקיון, היא הופכת לדמות אמהית, חזקה ויודעת כל, המוכנה להעניק לילדים השכלה וידע, להחמיא להם ולומר "אני אוהבת אותך". מתברר שדי במשפט הזה כדי לפרק ילד בן 8 לחתיכות, שכלל לא ברור אם יש מי שירכיב מחדש. חן ליווה שנה בחייה של אירנה, ראה אותה מכינה את כיתתה ליום הראשון ללימודים - בולדוזר עצמאי וחרוץ שכולו רצון להעניק לאחרים - ועקב אחריה עד לשיחת הסיכום. מול פניהם המשועממות של הורים מותשים מתלאות החיים, שטחה אירנה את משנתה הפדגוגית. בטון נחרץ וזעוף היא הסבירה כיצד השיגה את יעדיה, כיצד לימדה את התלמידים קרוא וכתוב ומתמטיקה. היא לא סיפרה על מחווות קטנות של אנושיות וטוב לב, על ליטוף, על חגיגת יום הולדת מיוחדת או על הכנסת תפוחים לתיק של תלמיד עני ורעב. חן תיעד את הרגעים שהופכים אותה מנציגה של ארגון או הסתדרות המורים למישהו שהתלמיד לא ישכח כל חייו. על אכפתיות ומסירות לא מעניקים בונוסים. ספק אם מישהו בכלל יודע כיצד היא מתמסרת עם תלמידיה בכדור ויורה לעברם במקביל שאלות על לוח הכפל. כיצד כל תשובה נכונה מזכה את התלמיד במחמאה, ומזכה את אירנה בחיוך. כיצד נבנה הביטחון העצמי של אלה שצריכים במקביל ללימודים לעבוד כדי לעזור לפרנס. של אלה שמעולם לא שאלו אותם מה ירצו להיות כשיגדלו, ושמעולם לא ראו ים, עד שאירנה אירגנה טיול כיתתי. אף שהוא יכול להיתפס כעוד סרט מז'אנר "כנגד כל הסיכויים", זהו לא סרט על הצלחה. "המורה אירנה" הוא סרט על כישלון. כישלון של מערכת אחת לייצר עוד מודלים לחיקוי, עוד אנשים שתלמידיהם ישיבו להם "אני רוצה להיות מורה" כשיישאלו מה הם חולמים להיות.
