ריטה (שם בדוי) תמכה בבעלה לאורך כל הדרך. גם לאחר שהורשע וריצה עשר שנות מאסר בגין עבירות מין ואלימות כלפי בתם הבכורה, בין גיל 12 ל־18. כמה שנים לאחר שבגרה חשפה הבת את האירועים בפני המשפחה והתלוננה במשטרה. האב התמיד בהכחשתו.
"מה אני אגיד לך", נאנחת ריטה, "במה שהרשיעו אותו הוא לא אשם. היו איתו הרבה בעיות אחרות כל השנים. הוא היה אלים כלפינו, כלפי כולנו. תפס אותנו מאוד קצר. אבל על מה שהילדה התלוננה אני לא מאמינה. אלימות - כן, יכול להיות. אבל עבירות מין? זה לא. הוא לא עשה את זה. אחרת אני לא הייתי איתו".
איך את בטוחה כל כך? הוא הורשע בבית המשפט.
"איך? היא טענה, למשל, שהוא היה נכנס אליה לחדר בלילה. אבל הדלת היתה סגורה כל הזמן, היה מנעול. אז איך הוא נכנס? שבר את המנעול? ואני באותה דירה ולא שמעתי כלום. מה אני, חירשת?
"או שהיא אמרה שהוא היה לוקח אותה לבד ללמוד, מחוץ לבית. אז למה את נוסעת איתו לבד, אם הוא עושה לך דברים כאלה? ולי היא לא אמרה כלום, מעולם. אני אמא שלה. ולא ראיתי אותה בדיכאון. אף פעם. תמיד היתה ילדה שמחה.
"אז מה, אני מטומטמת? אני עיוורת? אף פעם לא ראיתי משהו שעובר עליה".
"לפני שנתיים בעלי שוחרר וחזר הביתה. לא היתה לנו ברירה ועברנו לעיר אחרת. פתחנו חיים חדשים".
יש לך קשר עם הבת שלך?
"לא. היא לא בקשר עם אף אחד מאיתנו. היא כבר גדולה, גרה לבד, חיה את החיים שלה ואנחנו חיים את החיים שלנו. לי היא לא מוכנה לסלוח שלא הצטרפתי אליה, שלא התגרשתי מאבא שלה. אבל אני לא מאמינה עד היום שהוא עשה את זה".
• • • • •
עבירות מין שמבצעים גברים שיש להם בנות זוג הן משוואה עם נעלם אחד. התוקף גלוי בדרך כלל, וגם התוצאה ברורה, והופכת את חייה של המותקפת על פיהם. אבל הנעלם, או הנעלמת, שכמעט אין מדברים עליה, היא בת הזוג של התוקף. איש אינו יודע מה באמת חולף בראשה ומתחולל בנפשה לאחר שהסיפור נחשף. היא, מצידה, רק מנסה להמשיך ולנהל את חייה מתחת לרדאר, לאחר שהיא נשפטת על ידי החברה, למרות שלא עשתה שום עוול.
לפעמים יש גם ילדים, שצריך להסביר להם מה קרה לאבא, למה הוא הולך לכלא, ובמקרים של ידוענים, גם למה אורבים הצלמים מחוץ לבית.
באופן מפתיע, הניסיון הקליני והמחקרי מעלה שרבות מבנות הזוג של נאשמים בעבירות מין בוחרות להישאר בתוך הקשר. יפעת רוזיליו, ראש תחום עבירות מין ברשות לשיקום האסיר (רש"א), שאמונה על המסגרת השיקומית לאסירים משוחררים בתקופת השליש שנוכה ממאסרם, מספרת כי "מהניסיון שלנו ברש"א וממה שאני מכירה לאורך השנים, רוב הנשים של עברייני מין מורשעים לא עוזבות אותם. נדירים מאוד המקרים שאנחנו שומעים על הליכי גירושים במהלך המאסר, וגם לאחר השחרור מהכלא".
גם לאחר הכרעות שיפוטיות חד־משמעיות ומנומקות לעילא, לעיתים ביותר מערכאה אחת, נשים רבות אינן משתכנעות, לפחות לא במוצהר, שבן זוגן ביצע עבירת מין. השאלה היא האם זאת דרכן לגשר על הדיסוננס שבו הן נתונות - איך חיו עם הנאשם במשך שנים (ואולי גם ימשיכו לחיות איתו), האם הן באמת מאמינות לו, או שמא זו רק אמירה כלפי חוץ, כשבתוך תוכן הן יודעות שבית המשפט לא טעה.
אפרתי עם בת זוגו, ורד אלי. נשארה למרות וידויו
אחת הדוגמאות הבולטות למי שתמכה בבן זוגה למרות הרשעתו בעבירות מין היא ורד אלי, שבעלה המיועד, ארז אפרתי, נעצר בסוף שנת 2009, ארבעה ימים לפני חתונתם, בחשד לניסיון אונס של צעירה בת 22. כשסיים לחגוג במסיבת הרווקים שלו הוא הוציא את הצעירה מרכבה, גרר אותה על הקרקע בחניקה, היכה אותה באכזריות, איים להרוג אותה, קרע את בגדיה וניסה לבצע בה מעשה סדום.
אפרתי בן ה־29, קצין בדרגת סרן, שהיה בעבר מאבטח הרמטכ"ל, הכחיש מייד את המעשים. ארוסתו הקפידה להתייצב לדיונים ותמכה בו ובגרסתו באופן מוחלט. כשנשאלה לשלומה, נהגה להשיב בחיוך "הכל מצוין" ולהוסיף: "אני מכירה את ארז, זה פשוט לא הוא. אני אמשיך לתמוך בו לאורך כל הדרך. אני לא מאמינה להאשמות נגדו ומאמינה בחפותו. הוא לא עשה שום דבר לא בסדר. הוא הבעל המושלם בשבילי, בן הזוג המושלם, והחתונה שלנו נדחתה, לא התבטלה".
בבית המשפט, בעדות האופי שמסרה, אמרה כי רק מי שלא מכיר את אפרתי מביע פליאה על נאמנותה המוחלטת אליו. "מאוד קשה לי להתמודד עם המצב ועם ההאשמות כלפי האיש שאני אוהבת ומעריצה", אמרה.
אלא שבהמשך המשפט, אפרתי הודה במעשים. איך קיבלה את זה הארוסה? האם עדיין המשיכה להאמין בחפותו של בן זוגה, גם לאחר שהודה? האם הזדעזעה מהמעשים האיומים שעשה, מהפגיעה הקשה באישה אחרת וממסכת השקרים - או שהעדיפה למצוא להם נסיבות מקלות?
אפרתי הורשע ונידון לשמונה שנות מאסר. שופטי בית המשפט תיארו את התנהגותו כ"התגלמות האלימות והרוע", ובהליך אזרחי הוא חויב לשלם לצעירה שבה פגע פיצוי שיא של 1.62 מיליון שקלים. בדברים שאמר לאחר ההרשעה הוא התנצל בפני הצעירה: "בהתנהלותי חסרת האחריות הבאתי עצמי לאובדן שליטה וגרמתי לנזק ולפגיעה בנפשה ובגופה של הקורבן".
אלי אמרה שתמתין לארוסה עד שישתחרר. היא הקפידה לבקר אותו בבתי הכלא אחת לשבועיים. בראיון איתו הוא סיפר שהיא ניסתה להבין ביחד איתו מה היו הגורמים לתקיפה, וקיבלה את דבריו שהאירועים נבעו מטראומות ילדות שהודחקו. הגינוי החברתי וההכרעה המשפטית החד־משמעית לא הביאו אותה לפקפק באהבתה ובנאמנותה, לפחות לא באופן מופגן.
"בזה שהיא ממשיכה איתו את היחסים היא בעצם קוראת לי שקרנית", אמרה י', קורבן התקיפה, בראיון ל"שישבת" במאי 2012. "איך את יכולה להמשיך יחסים עם אדם שעשה דבר כזה? אם היא היתה מאמינה לי, היא לא היתה מעלה בדעתה להישאר עם אדם כזה. ואם משהו כזה היה קורה לה עצמה?"
לפני כשנה וחצי, לקראת הדיון בניכוי שליש ממאסרו של אפרתי, שלחה ורד אלי מכתב לוועדת השחרורים. "אני בת זוגו וארוסתו של ארז בשמונה השנים האחרונות", כתבה. "ארבעה ימים לפני חתונתנו הוא ביצע את העבירה.
"לא עזבתי את ארז, אפילו לא לרגע אחד מרגע שנודע לי על העבירה. עברתי עם ארז למעלה מחמש שנות מאסר קשות. שמונה חודשים באבו כביר, שלוש שנים בכלא גלבוע, שנתיים פלוס בכלא חרמון. הייתי בת 27, היום אני בת 33. ארז היה בן 29, היום הוא בן 35. לארז ולי יש תינוק בן 11 חודשים.
ארז אפרתי, מאבטח הרמטכ"ל לשעבר, בעת משפטו בגין תקיפה מינית. תחילה הכחיש הכל, אבל בהמשך הודה במעשים // צילום: יוסי זליגר
"אין לי ספקות לגבי ארז כאבא, כבעל, כאזרח למופת שהיה רוב חייו הבוגרים. הוא טעה. הוא שילם. מעולם לא ברח מאחריות. ועכשיו אני מקווה שתוכלו לתת לו הזדמנות לשקם את עצמו איתנו, הוא לא לבד. ט' (בנם המשותף) כבר אומר 'אבא', אני רוצה שיאמר זאת לאבא שלו".
ועדת השחרורים קיבלה את בקשתו של אפרתי לנכות שליש ממאסרו. ב־23 בפברואר 2015, אחרי יותר מחמש שנים במאסר, הוא שוחרר.
• • • • •
"כשאישה מודה שבעלה ביצע עבירת מין, ההשתקפות לגביה היא מאוד קשה", אומרת הפסיכותרפיסטית ד"ר ענת גור, מומחית בטיפול בנשים ומנהלת מרכז "חוכמת נשים". "הדרכים שבהן נשים מצליחות לחיות עם העבירות של בני זוגן הן מאוד מגוונות. למשל, התנתקות רגשית - כלומר, התנהלות כאילו כל מה שמתרחש בעצם לא קורה לה, או הכחשה - שלא פעם מטילה את האשמה על הקורבנות, כמפתות או כסובלות מבעיות שונות".
"באופן כללי, כשבן הזוג פוגע מינית באישה אחרת, אחת המשמעויות המרכזיות היא שהאישה נבגדה", מסבירה נעמה בר־שדה, פסיכולוגית קלינית בכירה, שטיפלה בעברייני מין במרכז בריאות הנפש בכלא רמלה וכיום עובדת עם מרכזי סיוע לנפגעי תקיפה מינית. "אבל זאת לא בגידה 'קלאסית', לצורך מין או אהבה, אלא בגידה איומה ומבישה, שיש בה הרבה מן הלא מובן וה'לא נורמלי'.
"ברבים מהמקרים, בת הזוג לא ידעה מה התרחש ולא הכירה בבן זוגה את הצדדים האפלים. ההתנהגויות הסוטות או האלימות נחשפו רק כשהצד שנפגע התלונן. בשלב זה, אם בן הזוג מכחיש את המעשים, בת הזוג ניצבת בפני דילמה למי עליה להאמין - לבן זוגה או לקורבן.
"מצד בן הזוג קיימת בדרך כלל מידה של הכחשה, והוא מסביר את הדברים באופן שקל יותר להכלה. נדיר מאוד, אם בכלל, שגבר מודה באשמה מלכתחילה ולוקח אחריות מלאה.
"בת הזוג מוטלת למערבולת אמביוולנטית. בחלק גדול מהמקרים היא תדבק בגירסה שלו, כי בשיח הפנימי שמתנהל בתוכה היא תוהה: אם לא תדבק בקו של ההכחשה, מה זה אומר עליה? אולי משהו בה פגום, אם בחרה לחיות עם גבר בוגדני, אלים, חסר גבולות או פרוורטי? אם היא לא תכחיש את המציאות החדשה שהוטחה בפניה, עולמה עלול להתמוטט. כל מה שידעה, הכירה והקימה יתערער מהיסוד, והיא תתמלא בבושה, בתחושה של חוסר ערך ולעיתים גם באשמה.
"לעומת זאת, אם היא מכחישה, המציאות נשארת, פחות או יותר, כמו שהיתה. ההכחשה שלה מסייעת לה גם להתמודד עם הביקורתיות והשיפוטיות של החברה. כשבנות זוג מאמינות לאישומים, המערכת הזוגית והמשפחתית עלולה לבוא אל קיצה.
"גם אם האישה לא מכחישה לחלוטין את האירוע, הנטייה שלה תהיה תמיד למינימליזציה של העבירות: יש נסיבות מקילות, האישה האחרת פיתתה את הגבר, הוא לא הבין את הסיטואציה, כל גבר אחר היה מועד כמותו, ובכלל, מה בסך הכל הוא עשה? כך היא מייצרת לעצמה סיכוי לשיקום הזוגיות ולבנייה חדשה של יחסי אמון".
פרופ' שרה בן דוד, ראשת המחלקה לקרימינולוגיה במרכז האוניברסיטאי אריאל, מציגה את הצד השני של המטבע. "קל לנו להבין נשים שמנתקות מייד את עצמן ואת הילדים מבן זוגן שביצע עבירות מין. אנחנו אפילו מצפים לזה.
"אבל את הקצה השני מאוד קשה לנו להבין - את הנשים הכנועות כביכול, שמוכנות לסבול הרבה בשביל להישאר בזוגיות עם הגברים האלה. אנחנו נוטים להפנות כלפיהן אצבע מאשימה ולשאול, איך הן לא ידעו? איך הן לא עצרו אותו? איך הן נשארות איתו?
"בעיניי, חשוב דווקא לנסות להבין אותן. מאוד קל להגיד, 'אם אני הייתי מגלה משהו כזה על בעלי, מייד הייתי עוזבת אותו'. איך הילארי קלינטון נשארה עם ביל קלינטון? טוב, בטח היה לה אינטרס, היא רצתה לקדם את עצמה. אבל גם אהבה היא אינטרס, ופרנסה היא אינטרס, וסטטוס של אישה נשואה הוא אינטרס, ובית שאינו מתפרק לחלוטין עבור הילדים הוא בוודאי אינטרס. כשאנחנו מאשימים את האישה על כך שהיא נשארת, אנחנו מטילים עליה אות קין שלא מגיע לה".
• • • • •
דוגמה נוספת למי שעמדה ועדיין עומדת לצד בעלה, אף שהורשע באונס, היא גילה קצב. תמיכתה בו היתה ללא תנאים, מהרגע הראשון.
בחודשיים הראשונים לאחר התפוצצות הפרשה, בקיץ 2006, המשיכה קצב ללוות את הנשיא בכל האירועים הרשמיים. אחרי חודשיים, בפתיחת תערוכת צילומים של נערות במצוקה, דיברה לראשונה ואמרה: "נעבור את הימים האלה, ואין לי שום ספק שחפותו של בעלי תצא לפועל. ברוך השם, יש לנו חיים טובים, והכל בסדר".
בדברים שאמרה ובהתנהלותה היא שידרה שלעולם לא תעזוב את בעלה, שלאחר 37 שנות נישואים לא חלף בראשה ולו לרגע ספק בחפותו. "זה לא הגיוני בשום פנים ואופן שהוא יאנוס", אמרה בתקשורת. "מתוך היכרות עם בעלי אני יודעת שלא רק שלא היה שם אונס, גם לא היתה הטרדה מינית. הבעל שלי לא יעשה כאלה דברים. יש גבול להאשמות. הרי מדובר באדם שמלאו לו 61. הוא יקרע את המכנסיים בכוח? זה כל כך אבסורד.
"זה דבר שחייבים לאזור כוחות ולעבור אותו יחד. זה לא קרה רק לו, זה קרה לשנינו".
גילה ומשה קצב. שידרה שלעולם לא תעזוב אותו // צילום: גדעון מרקוביץ'
חבריה סיפרו כי היא המתינה לבעלה שישוב מהחקירות הממושכות, וכשהיה מגיע, נצמדה אליו וכל העולם עצר מלכת. חבר של המשפחה סיפר ש"יש בה כעס עצום על הנשים שהתלוננו, על התקשורת, על הפרקליטות ועל המשטרה. היא כל הזמן אומרת, 'המנוולים האלה, איך העזו לעשות לו ככה'".
בעדותה במשטרה אמרה קצב שבכל שנותיו מיעט בעלה לישון בבתי מלון בירושלים, כפי שנוהגים לעשות לעיתים חברי כנסת. "לגבר שרוצה לבגוד יש הזדמנות יותר טובה מזה?" אמרה. "הנושא של משפחה מאוד חשוב לנו, שנינו באים מבתים של משפחות ללא גירושים. משפחה אפשר לפרק בצ'יק. אני מאמינה בו במאה אחוז, אין לי שום ספקות".
ד"ר אורית קמיר, שהיתה שותפה לניסוח החוק למניעת הטרדה מינית, סבורה כי "לא צריך להסתכל על גילה קצב רק כעל 'אשתו של אנס', אלא לראות את מכלול החיים שלה. רק היא יודעת מהן החוזקות והחולשות שלה, ורק היא יודעת אם תצליח או לא תצליח לשרוד אם תחליט להתנתק מבן הזוג שלה. אני לא אוהבת את החלוקה לקורבן או גיבורה. אף אחת היא לא כזאת ולא כזאת באופן מוחלט.
"כמובן שגם אני הייתי רוצה לראות את גילה קצב קמה ומודיעה, 'אני מצטערת ששתקתי ועכשיו אני מרימה את קולי למען הנשים', אבל זה לא יקרה. וזה גם לא הוגן לצפות מבנות הזוג להקריב מעצמן כדי לקדם אחרות, או כדי לקדם מאבק כללי".
"רוב הנשים בוחרות להתייצב לצד בעלן, ולא לצד הנשים הנפגעות. לעיתים אפילו תוך הוקעה, ביוש והאשמה של הקורבנות", אומרת ד"ר ענת גור. "את זה אפשר להבין במספר דרכים. באופן חברתי־תרבותי מחנכים ומצפים מנשים להיות נאמנות ומחויבות לגברים בחייהן יותר מאשר לנשים אחרות. בנוסף, נשים רבות תלויות כלכלית ורגשית בבן הזוג ואין להן אמצעים כלכליים ונפשיים להינתק ממנו. להתגרש זו לא אופציה עבור הרבה מאוד נשים. כל זמן שקיים חוסר שוויון כלפי נשים בחברה, ישנן אלה שאין להן באמת בחירה.
"חשוב, אגב, לציין שבניגוד לנשים, גברים ברוב המקרים מתגרשים מאישה עבריינית שנכנסת לכלא, ובונים לעצמם חיים חדשים".
• • • • •
קצת קשה לחשוב על קשיי פרנסה ועל תלות בבעל כשמדובר באישה העשירה בישראל, ואחת העשירות בעולם כולו, המיליארדרית שרי אריסון. בקיץ 2003, חודשים מעטים לאחר נישואיה השלישיים, פתחה המשטרה בחקירה נגד בעלה עופר גלזר בגין עבירות מין שביצע בכמה נשים. אחת מהן היתה אחות שנשכרה על ידי אריסון לטפל בה לאחר ניתוח קוסמטי שעברה.
את הרגע שבו נודע לה על החקירה המתנהלת נגדו תיארה אריסון בחקירתה בבית המשפט בקור רוח: "כשהוא הגיע הביתה, נכנסנו לחדר השינה. הוא ירד על הברכיים ובכה, והיה בטוח שארצה להתגרש ממנו. כל מה שהוא רצה זה לקפוץ מהבניין.
"אספתי את כל הכוחות שלי כדי להרגיע אותו. לא דיברנו בכלל על האירועים, כי ידעתי שזה שטויות. אמרתי לו שאנחנו צריכים לשקם את עצמנו ולא להתעניין בשום דבר אחר".
גלזר סיפר לימים בראיון עיתונאי כי לאריסון היה יותר קשה מאשר לו עצמו. "הפריע לה מאוד מה שאומרים על המשפחה ועל הילדים. ביום בהיר אחד בעלה הפך להיות המטריד הלאומי, ואין מהדורת חדשות שלא פותחת עם הסיפור הזה".
אבל היא בלעה את הקושי, ובמהלך שנות המשפט הפגינה תעצומות נפש, הביעה תמיכה מלאה בגרסתו ובצדקתו של גלזר, והצהירה כי אין לה ספק שנעשה לו עוול. "שרי דיברה עליו בהערצה והתנהגה באופן עיוור ביחס לסימנים שהוא עומד להיות מורשע", סיפר אדם שנכח בדיונים המשפטיים. "היא נצמדה אליו, חייכה כמו באירוע חברתי, נופפה לכל עבר".
גלזר הואשם גם בביצוע מעשים מגונים והטרדה מינית באישה נוספת, שביקשה לשכור ממנו דירה באילת. הוא כפר בכל ההאשמות נגדו, אבל הורשע, ונגזרו עליו שישה חודשי מאסר. פעמיים עירער - לבית המשפט המחוזי ולבית המשפט העליון - ובשתי הפעמים נדחה הערעור.
אחת מידידותיה של אריסון סיפרה בעבר: "גמלה בליבה ההחלטה לעצום עין, או לסלוח, או להאמין במה שהוא אומר לה - והיא עשתה את זה באופן טוטאלי. אני יודעת שהיא משוכנעת עד עכשיו שהוא ישב בכלא על לא עוול בכפו".
שרי אריסון עם בעלה דאז, עופר גלזר, שהורשע בעבירות מין. עמדה לצידו, אך לאחר שחרורו - התגרשו // צילום: יוסי זליגר
הטוטאליות של אריסון, בשילוב עם מעמדה וממונה, ריככו כנראה את הגינוי החברתי הגלוי כלפי גלזר. בפברואר 2007, ימים אחדים לפני שהחל לרצות בכלא מעשיהו את ששת חודשי המאסר שנגזרו עליו, ערכה אריסון מסיבה מפוארת ורבת משתתפים באחוזתה שבמושב בני ציון לכבוד יום הולדתו ה־47, שהוקדמה מעט בשל הנסיבות. במסיבה נכחו, בין היתר, אורי שני, דליה רבין, שלמה נחמה, דני דנקנר, רני רהב, עו"ד פיני רובין, גד סומך ודמויות מרכזיות נוספות, שהתייצבו בראש ובראשונה עבור אריסון.
עונשו של גלזר קוצר לארבעה חודשים, לאחר ניכוי שליש. שעות אחדות לאחר שחרורו מהכלא הוא התייצב בחתונת בתו של עו"ד רובין. "פתחו לי בחזרה את הדלת ביג טיים", התרברב באוזני עיתונאי. "אמרו לי שזה (ההרשעה; נ"ל) קשקוש. שאם לא הייתי בעלה של שרי אריסון, לא היו עושים לי את זה". לתקופת מאסרו הוא התייחס כאל "חוויה".
למרות הכל, החיבור בין אריסון לגלזר החל להיסדק. באמצע שנת 2009, כשנתיים לאחר שחרורו, הם התגרשו. הסיבה, לדבריו, היתה התרחקות על רקע הנושא הרוחני, שהחל להקיף את חייה של אריסון. אין לדעת מה היה מקומה של עבירת המין במארג השיקולים והתחושות שהביאו את אריסון, מצידה, לסיום הנישואים.
• • • • •
בקיץ 2006, ביום פרוץ מלחמת לבנון השנייה, ביצע שר המשפטים דאז, חיים רמון, מעשה מגונה בקצינה צעירה ששירתה בלשכת ראש הממשלה: הוא החדיר את לשונו אל פיה, ללא הסכמתה. באותה עת ניהל מערכת זוגית עם העיתונאית ורד שרון ריבלין, והם היו אמורים להינשא. החלטתו של היועץ המשפטי לממשלה דאז, מני מזוז, להעמיד את רמון לדין פלילי, שינתה את התוכניות.
ריבלין עמדה לצד רמון באדיקות, בעוצמה ובביטחון אין קץ, לאורך כל הדרך. על פי פרסומים בעיתונות, אחרי שרמון מסר לה את גרסתו - שזו היתה נשיקה קטנה וחסרת משמעות עם חיילת צעירה - הסכימה איתו ריבלין שנעשה לו עוול, שמישהו טווה עלילת דם מרושעת במיוחד נגד שר המשפטים. מעבר לתמיכה הפומבית החד־משמעית פעלה ריבלין בקדחתנות מאחורי הקלעים, בשיחות עם עיתונאים ובבניית האסטרטגיה התקשורתית, כשהיה ברור לה שכל הפרשה תסתכם בזיכוי.
"אני לא התבלבלתי לרגע, בשום שלב של הפרשה", סיפרה שנתיים לאחר תום הפרשה. "לקחתי את הכל בפרופורציה הנכונה, מתחילת הסיפור ועד סופו. המון דברים שאנשים אכלו - כי התקשורת הזינה אותם - היו מסולפים.
"אני לא הייתי במקום הזה, אלא באמת של הדברים. מן הסתם זה השפיע מאוד על יחסינו. זו ללא ספק היתה תקופה מאוד מורכבת. בית הספר של החיים. את בעצם לומדת לגלות איך המציאות באמת בנויה. זה סיפור שאת לא חלק מהמשוואה בו, ובכל זאת את הופכת להיות חלק בלתי נפרד ממנה, מדבר שלא יצרת".
בית משפט השלום בתל אביב הרשיע את רמון פה אחד וגזר עליו 120 שעות עבודות שירות למען הציבור ופיצוי כספי בסך 15 אלף שקלים למתלוננת. השופטים מתחו ביקורת חריפה על כך שרמון "עיוות וסילף את העובדות בדרך מתוחכמת ומתחכמת".
רמון התייחס בראיון בטלוויזיה למה שעבר על ריבלין באותה תקופה. "היה לה לא פשוט בכלל, אבל היא היתה יוצאת מהכלל", אמר. בסוף שנת 2007, כמה חודשים לאחר גזר הדין, נישאו ריבלין ורמון.
"מבחינתו של הגבר הנאשם, להתייצבות של רעייתו לצידו יש משקל תדמיתי משמעותי", אומרת פרופ' בן דוד, מבלי להתייחס נקודתית לאירועים המתוארים בכתבה. "זו הוכחה לכך שבן הזוג חף מפשע, ואם הוא כבר הורשע - זו ההוכחה שהוא מכה על חטא וחזר למוטב.
"עבריינים בכלל, ועברייני מין בפרט, עושים הרבה כדי לצבור נקודות זכות במשפט, ואם הם בכלא - לצורך השחרור המוקדם. האישה משחקת פה תפקיד בכל רחבי הזירה. אם היא עומדת לצידו, תומכת בו, מלווה אותו, מבקרת אותו, מביאה את הילדים לביקור בכלא - היא מלבינה אותו".
חיים רמון, שהורשע במעשה מגונה בחיילת, עם רעייתו, ורד. עמדה לצידו באדיקות // צילום: מאיר פרטוש
עו"ד אבי חימי, שייצג נאשמים רבים בעבירות מין, סבור דווקא כי "ההתייצבות של בת הזוג לצד הנאשם לא מעלה ולא מורידה. לפעמים זה אפילו גורע ויוצר תחושה בסביבה המשפטית שזאת בת זוג שהיא כמו זלזל ברוח, לא איתנה להתמודד עם המציאות והולכת שבי אחרי הנאשם הכוחני. במהלך המשפט מתייחסים אליה כאישה חלשה ולא כאל כזאת שעומדת על שלה, בגלל שבמקרים רבים, ההתייחסות אל הנאשמים בעבירות מין, חרף חזקת החפות, היא כאל מי שכבר הורשעו בפועל".
• • • • •
בחודש שעבר הוגש כתב אישום חריף נגד תא"ל אופק בוכריס בגין עבירות מין קשות, הכוללות אונס, מעשה סדום ומעשים מגונים שביצע, לכאורה, בחיילת ובקצינה ששירתו תחת פיקודו במשך כשלוש שנים. רעייתו של בוכריס, נעמה, הביעה את תמיכתה הפומבית בו לאחר הגשת כתב האישום, ואף תקפה את החוקרים ואת הפרקליטות הצבאית.
"אני מופתעת והמומה מההחלטה הפחדנית של הפרקליט הצבאי הראשי", מסרה לתקשורת. "הוא קיבל את כל הכלים המשפטיים כדי לסיים עם העלילה הזו.
"ההחלטה הזאת, המצטרפת אל האופן השערורייתי שבו נוהלה החקירה, מעלה תהיות לגבי דברים שבתמימותי לא האמנתי שהם יכולים להיות. האמונה היחידה שנשארה איתנה לאורך כל החודשים שעברנו היא באופק וביושרו. אין דבר חזק יותר ממה שיש לנו בבית".
גורמים בסביבתה של בוכריס ציינו השבוע שתמיכתה בבעלה אינה מן הפה אל החוץ. נכון לעכשיו, היא שותפה מלאה לעמדתו שמדובר בבדיה ולהצהרתו הנחרצת "לא היה ולא נברא. זהו קרב חיי ואני אנצח בו".
יועץ התקשורת רונן צור, ששימש יועצו של משה קצב במהלך המשפט, סבור כי "נוסף לתפקיד הרגשי שבת הזוג ממלאת, כמי שחייבת להפגין עוצמה רבה כלפי חוץ וכלפי פנים, בתוך המשפחה, יש לה גם תפקיד טקטי, שחשוב כדי לחזק את העמדה המקצועית־משפטית. כשהיא אומרת 'אני לצידו ואני תומכת בו', זה מקרין על כל מי שמתנדנד בדעתו.
"בחו"ל מכוונים זרקור מיוחד על האישה. יש ציפייה גבוהה מאוד לשמוע מה היא אומרת, איך היא מתנהגת, ואיך בדיוק היא סופקת כפיים במהלך המשפט. בארץ יש פחות לחץ ציבורי, ומייחסים משקל נמוך יותר לבנות הזוג.
"בהקשר של גילה קצב שמעתי רבים שאומרים, 'די, תניחו לה'. לפני מסיבות עיתונאים כמעט לא שאלו אותי אם גילה תגיע. לא נוצרה ציפייה לשמוע מה יש לה לומר ולראות איך תנהג. הבינו שהיא חווה סערה קשה.
"אני רואה שבשנים האחרונות הפוקוס עוד יותר מוסט מבנות הזוג. למשל, בנות הזוג של שורת ניצבי המשטרה שנחשדו או הואשמו בעבירות מין. לא באמת שמענו על נשותיהם, לא נדע לזהות את פרצופן ברחוב, ולדעתי טוב שכך. הן לא אשמות בדבר".
"בת זוג של עבריין מין, בייחוד עבריין קשה או כזה שנשפט לתקופות ממושכות, מתמודדת עם בדידות מאוד גדולה", אומרת מילי לב, מטפלת זוגית ומשפחתית, העובדת בשיקום עברייני מין במסגרת הרשות לשיקום האסיר. "כשבן הזוג במאסר, גם היא במאסר.
"הוא, בניגוד אליה, נפגש רק עם אסירים כמוהו. היא נפגשת עם החברה הרחבה והנורמטיבית, ונתקלת בהרבה מאוד שיפוטיות: מצד בני המשפחה המורחבת, מצד השכנים, מצד המורים בבית הספר של הילדים. משפחות של עבריינים מתמודדות עם הבושה ועם הסטיגמה, אבל עבור משפחות של עברייני מין זה חמור פי כמה. גם בתוך הכלא וגם מחוצה לו, עבריינות מין היא בתחתית ההיררכיה".
• • • • •
לדברי יפעת רוזיליו מהרשות לקידום האסיר, "אין היום שום התייחסות טיפולית לבנות הזוג וליתר בני המשפחה. בנות הזוג נותרות בודדות, בלתי נראות, וסופגות ביקורת קשה. רק בחלק מהמקרים אנחנו פוגשים אותן, כדי לוודא ולחזק את התגייסותו של העבריין לתהליך השיקומי.
"מתוך ההבנה שבנות הזוג זקוקות מאוד למענה ברמה הרגשית, לסיוע בעיבוד החוויות ולהקניית כלים להתמודדות, אנחנו פועלים עכשיו לפתיחת קבוצה שתהיה מיועדת עבורן, ואולי גם עבור בני משפחה נוספים".
גם אסתי שדה, סגנית מנהלת שירות המבחן למבוגרים, מודה כי "הכניסה שלנו לנושא הטיפול במשפחות של עברייני מין היא מאוד איטית. עברייני מין מתחילים את הדרך הטיפולית בהכחשה מאוד גדולה. בקבוצות הטיפול הם עוברים תהליך הדרגתי שבו הם לוקחים אחריות, מכירים בחלקם, אבל אז חוזרים הביתה ושם ממשיכים להכחיש. בהרבה מאוד משפחות ומול הרבה בנות זוג יש רמת הכחשה מאוד גבוהה.
"כך שאם לא נעבוד ברמה המשפחתית, התהליך ייתקע. הטיפול הוא לרוב קוגניטיבי־התנהגותי: עובדים על עיוותי החשיבה ומסייעים לשלוט בדחפים".
תא"ל אופק בוכריס. נכון לעכשיו, רעייתו, נעמה, שותפה מלאה לעמדתו שהאשמות נגדו הן בדיה // צילום: מישל דוט קום
לפני כמה שנים פתח שירות המבחן למבוגרים קבוצת תמיכה ניסיונית וחד־פעמית לבנות זוג של עברייני מין. הקבוצה מנתה חמש נשים בלבד.
"הקמתי את הקבוצה אחרי שנים שעבדתי עם עברייני מין וראיתי שהם, וגם הנפגעות והנפגעים, מקבלים מענה טיפולי, ומנגד יש אוכלוסייה שלמה שלא מסתכלים עליה", מספרת יוזמת המהלך, הפסיכותרפיסטית טלי עדן, המנהלת כיום מרכז למניעת אלימות במשפחה. "אין לנשים האלה כתובת, למרות שישנו צורך אדיר בטיפול בהן".
עדן פנתה אל עברייני מין שהיו בטיפול שירות המבחן וביקשה את רשותם לפנות אל בנות זוגם כדי שייקחו חלק בטיפול הקבוצתי. "רבים מהם לא הסכימו, אם משום שלא רצו לעורר עיסוק מחודש בנושא, ואפילו בגלל שהיו נשים שלא ידעו בדיוק מה אופי העבירה - כי בחרו להרחיק את עצמן מהעניין, להדחיק, להכחיש.
"מאותה סיבה היו נשים שלא רצו להשתתף בקבוצה, אפילו לאחר שאישרו את השתתפותן. כנראה זה היה מעל לכוחותיהן.
"בנות הזוג חוות מצוקה נפשית, בדידות ובושה, וגם התמודדות מול ביקורת חברתית קשה, בין היתר בשל הפניית אשמה כלפיהן, שלא מנעו את העבירות בדרך כזאת או אחרת. לפעמים אומרים ש'הן ידעו ושתקו'.
"עבור בנות זוג רבות, הדרך היחידה להתמודד עם האישומים היא פשוט להכחיש אותם. חלקן ממעיטות באישומים. על זה צריך לעבוד בטיפול איתן.
"תמיכה משפחתית כחלק מתהליך טיפולי מפחיתה את הסבירות להישנות העבירות ומגבירה את המוטיבציה בשיקום. לצורך כך צריך קודם כל לסייע לבת הזוג מבחינה רגשית ונפשית. בני המשפחה כמעט אינם פונים לקבלת טיפול מיוזמתם.
"התהליך הקבוצתי הזה שעשינו בשירות המבחן לימד על נזקקות גדולה של בנות הזוג, וכמה חשוב לתת להן מענה. לצערי, מאז לא נפתחה קבוצה נוספת".
• • • • •
כשעבירת המין נעשית בתוך המשפחה, התמודדותן של בנות הזוג קשה ומורכבת פי כמה.
"אחרי שבעלי הורשע והלך לכלא לא קיבלתי שום עזרה, שום דבר", אומרת ריטה. "כלכלית הייתי צריכה להתמודד לבד. שברתי את כל הביטוחים והחסכונות כדי להחזיק מעמד. בשכונה שלנו ובכלל, כולם ידעו מה קרה. אנחנו חיים בעיר קטנה, ולמרות שהדיווחים בתקשורת היו בלי השמות שלנו, מי שמכיר אותנו הבין.
"מהעבודה שלי מייד התחילו להתקשר אלי, לשאול שאלות. אני הלכתי לעבודה, הבן הקטן שלי הלך לבית הספר, ושנינו לא ידענו לאן להסיט את העיניים שלנו. כולם הסתכלו עלינו. זה נעים לילד להגיע לבית ספר ושכולם מסתכלים עליו בגלל אבא שלו?"
בשונה מריטה, שאימצה לחלוטין את גירסת בעלה, ובכך איבדה את בתה - גלית (שם בדוי) לא היססה כשהחליטה להתייצב לצד ארבע בנותיה (כיום בנות 14 עד 24), ברגע שנודע לה שהן מאשימות את האב בעבירות מין חמורות, הכוללות אונס. היא היתה נשואה 26 שנים, אבל גילתה את הסוד הנורא רק בעקבות שיחות שערך בנה הבכור עם אחיותיו.
"הנישואים שלנו לא היו טובים", מספרת גלית (47). "על הכל שתקתי. אלימות מילולית, פיזית, כלכלית. במקרה הזה כבר לא יכולתי לשתוק. אחרי שנודעו לי הדברים אזרתי אומץ וכוחות לעמוד מולו, בפעם הראשונה בחיים. סילקתי אותו מהבית. הוא לא הודה במעשים, אבל קם והלך.
"אני לא יכולה להבין אמא שנשארת בקשר עם אבא שפגע בילדים. אין נורא מזה. הילדים שלי הם החיים שלי, הם החמצן שאני נושמת. ולמען האמת, גם אם היה פוגע בילדים של אחרים או באישה אחרת לא הייתי נשארת איתו דקה".
בית המשפט המחוזי בירושלים הרשיע את האב, הנתון עד היום במעצר, בביצוע עבירות המין בבנותיו, וגזר דינו אמור להימסר בקרוב. "את האשמה הזאת אני אשא כל החיים", היא אומרת. "אם האבא הוא חלאה, אז לפחות שהאמא תהיה בסדר. ולא הייתי. נכשלתי כישלון מוחלט בהגנה על הילדות שלי. זה הורג אותי. לא אסלח לעצמי לעולם. אין על זה מחילה".
איך לא הרגשת ולא ידעת דבר ממה שקרה?
"לא ידעתי. הייתי מאוד שקועה בקיום היומיומי הקשה. כשהקטנה היתה בת 12 הרגשתי שעובר עליה משהו. התייעצתי עם המורות בבית הספר. חשבתי שאולי זה קשור בגיל ההתבגרות, שאולי אלה לקויות הלמידה שלה.
"גם לבת השנייה שנאנסה היו בעיות קשות. היא נפלטה מבית הספר, נשלחה לפנימייה, הסתובבה ברחובות. הייתי יוצאת בלילות לחפש אותה ולהחזיר אותה הביתה. עכשיו אני יודעת לשייך את הדברים אחד לשני. זאת אשמתי. אני לא שמתי לב מה עובר על הבנות שלי".
גלית מספרת ששתי הבנות שנפגעו קשה קיבלו טיפול. אחיותיהן זכו לקבל טיפול רק לאחרונה ולסירוגין. היא עצמה לא טופלה.
"לאורך כל הדרך הרגשתי לבד לגמרי. ניסיתי לבקש עזרה מגורמי הרווחה. לא כסף, אף פעם לא כסף. רק ייעוץ, הנחיה, מציאת מסגרות מתאימות לילדים. כל המשפחה שלנו נפגעה באופן מוחלט, ואין לי מושג איך מתמודדים עם האסון הזה.
"הבנות הן כמו פרחים שנבלו. לבנים מאוד קשה. אני מפחדת שאני מאבדת אותם, כי אוזלים לי הכוחות. עם מעט הכסף והאנרגיה שיש בי אני מנסה לפצות על המחדל שלי.
"הילדים מתביישים לצאת לרחוב. אנשים בעיר שלנו יודעים שהוא בכלא, וחלק גם יודעים מה הסיבה. אני מנסה להגיד לילדים שלא יתביישו, כי הם לא עשו שום דבר רע. זה לא באמת עוזר.
"כולנו רוצים לברוח, לעבור לבית אחר, בעיר אחרת, כי כל פינה בבית מזכירה את הזוועה. אבל אני לא יכולה לעשות את זה, מבחינה כלכלית. הוא השאיר לנו חובות, ולא באים לקראתנו בכלום".
• • • • •
הפרקליטות מסייעת לבנות זוג של נאשמים בעבירות מין במשפחה, מתוקף העובדה שהיא מייצגת במשפט את הילדים או הילדות שנפגעו. "על פי חוק אנחנו מחויבים לתת מענה לנפגעים, לעזור להם לממש את זכויותיהם, להפנות אותם לגורמים טיפוליים, לארגונים שונים שמסייעים לקורבנות", מסבירה ד"ר בת עמי ברוט, הממונה הארצית על יחידות הסיוע בפרקליטות המדינה. "הראייה שלנו היא הרבה מעבר לפן המשפטי. בעבירות מין בתוך המשפחה חשוב לנו לסייע כמה שיותר לאימהות".
"עבירת מין בתוך המשפחה היא כמו פיגוע רב נפגעים", אומרת עו"ד ליזו וולפוס מפרקליטות מחוז ירושלים, התובעת במשפט נגד בעלה של גלית. "יש את מי שנפגע ישירות, ויש את הנפגעים הפריפריאליים. החוק לא מקנה להם זכויות ממשיות, ומהבחינה הזאת יש לאקונה. ההתמודדות שלהם היא לא פחות קשה.
"הבנות של גלית מוגנות על פי חוק, הן מלוות על ידי גורמי סיוע. אבל גלית לא, והיא נמצאת בסיטואציה בלתי אפשרית. התא המשפחתי קורס, הפגיעה בכל המשפחה היא אנושה, היחס מצד החברה קשה להכלה, ומעל לכל, תחושת האשמה שלה כאמא היא איומה. בלתי נתפסת.
"גם להיבט המשפטי חשוב להתייחס. למשל, בהליך הגירושים, אם הוא מתקיים, אין לנשים כמותה שום סיוע והקלה.
"לפני שאנחנו מגישים כתבי אישום אנחנו פוגשים את האימהות, כמו גלית. אלה מפגשים רוויי בכי ובלבול. הכל שחור, הן לא יודעות מאיפה להתחיל את ההתמודדות. בגלל שהן לא מלוּות, אנחנו מנסים להוות גשר מול מי שניתן כמו מרכזי הסיוע, ביטוח לאומי או האגף לסיוע משפטי.
"כשגלית הגיעה בפעם הראשונה להיפגש איתנו היא היתה מנופצת לרסיסים. במשפט החלטנו להעלות אותה לדוכן העדים, וזה היה המקום להיפוך תפקידים. היא חופשייה, והוא, האבא שפגע בבנות שלה, אזוק. לה יש קול, והוא דומם ומוכרח להקשיב לה.
"כשהיא עמדה שם היא הזדקפה. מעל לכל, המשמעות עבור הבנות שלה היא עצומה. אנחנו רואים מקרים שבהם האימהות לא מוכנות לקבל את גירסת הבת ומתייצבות לצד בן זוגן. במקרים האלה המצב הופך כמעט בלתי אפשרי עבור הנפגעת.
"אני רואה לאורך השנים לא מעט נשים שמעידות כעדות הגנה של הגבר הפוגע. נשים שמסרבות להאמין שהן חיו כל השנים בשקר, במציאות מדומה, גם כשהראיות שאנחנו מציגים הן חד־משמעיות. גם כשהן רואות את בנותיהן פגועות וחבולות. אימהות שמדברות על הבנות שלהן בצורה שפשוט מטלטלת אותי. אני מתקשה להאמין למשמע אוזניי".
naamal@israelhayom.co.ilטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו