חושבים שההורים שלכם דפקו לכם את החיים? הדרמה הקומית האקסצנטרית "משפחת פאנג", שעוסקת באח ובאחות שבאמת זכו בלוטו בכל מה שקשור להורים גרועים, עשויה לגרום לכם להרגיש שיצאתם בזול.
במרכז הסרט ניצבים אנני ובקסטר פאנג (ניקול קידמן וג'ייסון בייטמן, שגם ביים) - שני אחים שרוטים ולא נשואים, שגויסו בגיל צעיר להיות חלק מהמיצגים הפרובוקטיביים, היומרניים והדי דביליים של הוריהם האמנים (דוגמה למיצג: בקסטר נשלח לשדוד בנק, ותוך כדי אם המשפחה "מוצאת את מותה" כתוצאה מכדור תועה).
כעת הילדים בגרו, ועושה רושם שהשנים בקרקס המשפחתי המטורלל הותירו בשניהם משקעים עמוקים שמקשים עליהם לתפקד ולמצוא את מקומם בעולם. אנני אמנם שחקנית מצליחה, אך חוסר היציבות הנפשית שלה וחיבתה לטיפה המרה מאיימים לחסל לה את הקריירה. בקסטר, מצידו, הוא סופר מרושש שסובל ממחסום כתיבה. שניהם שומרים על קשר זה עם זה, אך לא עם ההורים.
אחרי שבקסטר נפצע בתאונה ומוצא עצמו מאושפז בבית חולים, המשפחה מתאחדת לראשונה זה שנים, ועד מהרה מסתבר שהאב הנרקיסיסט וחסר הרגישות (כריסטופר ווקן) עדיין מעוניין להשתמש בילדיו למטרות אמנותיות מפוקפקות. השניים מסרבים בתוקף, וכעבור זמן קצר ההורים הפגועים נעלמים ומותירים מאחור רכב נטוש מלא בכתמי דם. האם מישהו רצח אותם? או שאולי מדובר בלא יותר מעוד מיצג בטעם רע?
"משפחת פאנג", שמבוסס על רב־מכר מאת קווין וילסון, מעלה שאלות בעלות ערך בכל מה שקשור לחינוך, לציפיות שיש להורים מילדיהם ולנזק הנפשי העמוק שעשוי להיגרם כאשר ילדים מנסים לרצות את ההורים ולא את עצמם. למרבה הצער, במקרה דנן, השאלות הרבה יותר מעניינות מהתשובות. שכן למרות קווי הדמיון המובהקים ל"משפחת טננבאום" של ווס אנדרסון, סרטו השני של בייטמן כבמאי (אחרי "מילים רעות", מ־2014), מתגלה עד מהרה כבלאגן גדול ולא משכנע שמתקשה לרגש, לייצר מתח או לעורר אמפתיה כלפי הדמויות.
הצרות מתחילות במבנה הרופף של התסריט - שמרבה להשתמש בפלאשבקים ועסוק בלקפוץ קדימה ואחורה בזמן שלא לצורך - וממשיכות בהחלטות ליהוק בעייתיות, שמציבות שני שחקנים לכל בן משפחה (שחקן אחד, צעיר יותר, לפלאשבקים, ושחקן אחר לסצנות שמתרחשות בהווה).
לא רק ששתי הגרסאות אינן תואמות זו לזו - לא מבחינת מראה ולא מבחינת האופי (הדבר בולט במיוחד במקרה של ההורים) - אלא שהתזוזה המתמדת על ציר הזמן גם מונעת מקידמן ומבייטמן לטפח יחסים מורכבים ואמינים (השניים ממש לא מתנהגים כמי שחלקו רחם) ומותירה את הצופים עם ערימה של סצנות בינוניות ולעיתים גם טרחניות, שאינן נדבקות זו לזו, ושאינן נבנות לכדי איזשהו שיא. העובדה שפניה מלאי הבוטוקס של קידמן אינם מאפשרים לה לשנות הבעה לא עוזרת כמובן.
בתוך כך, הסרט מתהדר במספר רגעים חביבים. סצנות האקספוזיציה, שמציגות את הגרסאות הבוגרות של אנני ובקסטר, משעשעות למדי ומתכבדות להיות הסצנות המוצלחות ביותר בסרט. בנוסף, בייטמן, שמתעל כאן את מייקל בלות', הדמות שגילם בסידרת המופת "משפחה בהפרעה", מוסיף עוד תפקיד סרדוני וחביב לרזומה, וגם כריסטופר ווקן, שמגיש הופעה נבזית וקרה כקרח, מצליח להעביר את המסר האנטי־סנטימנטלי של היצירה באופן חד ואפקטיבי. אך סביר להניח שעד שזה יקרה כבר לא ממש יהיה לכם אכפת מהמשפחה הלא מתפקדת הזאת. ובצדק גמור.
"משפחת פאנג" ("The Family Fang"), במאי: ג'ייסון בייטמן. ארה"ב 2015
סטיית'ם. נותן את הרושם שאין לו כוח לעצמו
חיסול ממוקד
כמעריץ שרוף של ג'ייסון סטיית'ם, לא קל לי לבשר לכם ש"המכונאי 2: התחייה" הוא ככל הנראה אחד מסרטיו הגרועים ביותר. זהו סרט אקשן מחופף, מפוהק וחסר כל תחכום, שנותן את הרושם שאפילו לו אין כוח לעצמו. ומי יכול להאשים אותו?
נכון, "המכונאי", הרימייק הלא מאוד פופולרי מ־2011 לסרט נשכח מהסבנטיז שבו כיכב צ'רלס ברונסון, לא היה יצירת מופת חיונית ברמה של "קראנק", "קוד שמור" או "המשלח"; אבל בכל מה שקשור לגוף העבודות של סטיית'ם, לא הייתי מהסס לדרג אותו בחלק העליון של הטבלה, מעל לסרטים פחותי ערך כמו "פארקר" או "בחזית". היתה לו תנופה, היו בו אחלה שחקני משנה (בן פוסטר, דונלד סאת'רלנד), וסצנות הפעולה המסוגננות שלו, שבוימו בידי השועל הוותיק סיימון ווסט ("קון אייר"), בהחלט סיפקו את הסחורה הדרושה.
"המכונאי 2", לעומתו, שמשחק את עצמו על המסך כמו העתק מצ'וקמק ונעדר תקציב של "משימה בלתי אפשרית 4", לוקח את סטיית'ם כמה וכמה צעדים אחורה (בטח כאשר לוקחים בחשבון את תפקידי הקרוס־אובר שעשה ב"מהיר ועצבני 7" וב"מרגלת") ומציב אותו בלב עלילה גנרית ולא מושקעת שלא ניחנה באיכויות גואלות.
סטיית'ם שב לגלם את בישופ - מתנקש מחונן בגמלאות, שבילה את השנים שחלפו מאז הסרט הקודם במחתרת. לאחר מערכה ראשונה מסורבלת ומיותרת לחלוטין - שמטרתה היחידה למשוך זמן ולאפשר לסטיית'ם ולכוכבת המשנה האנמית שלו, ג'סיקה אלבה, להסתובב קצת בבגדי ים - בישופ נשאב בחזרה אל תוך עסקי ההרג (בניגוד לרצונו, כמובן) ונדרש לצאת לשלוש משימות חיסול.
כל אחת מהמשימות קשה ומורכבת יותר מהקודמת, אך סטיית'ם מבצע אותן תוך דקות ספורות, ובקלות מפתיעה. האקשן, יש לציין, אינו מרהיב או מלהיב, וגיבורנו הקירח והקטלני, שנראה עייף ומשועמם לאורך כל הדרך, מבצע את מהלכיו במכניות מוחלטת, כאילו הוא מחסל אנשים מתוך שינה.
הופעתו המאוחרת של טומי לי ג'ונס, שמגיח לכמה דקות בתור סוחר נשק ססגוני, אמנם מעוררת את הסרט במקצת, אבל זה מעט מדי, ומאוחר מדי. לסטיית'ם מגיע יותר. וגם לכם.
"המכונאי 2: התחייה" ("Mechanic: Resurrection"), במאי: דניס גאנסל. צרפת/ארה"ב 2016
yishai.kiczales@gmail.comטעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו