כבר כמה ימים שהגשם אינו פוסק מלטפטף על גגה של ירושלים, אי אפשר לייבש כביסה בחוץ, והסמטה הצרה שינתה פניה: הכביסה, התלויה בדרך כלל מכל חרך וצוהר, גונבה אל תוככי הבתים, והחבלים הנמתחים מדלת אל דלת ריקים. חומות של אבן תוחמות את הסמטה, אם אמתח את הידיים אגע בשני העברים. אם ובתה חולפות לצידי, עטופות ברדיד היורד מהקודקוד אל הכתפיים. ביום של קור ירושלמי זה נראה כמו פונצ'ו חורפי. כשאני מסובבת את הראש אחורנית למבט נוסף אני מתחלחלת להבין שאין זה הקור. זאת ילדת טליבאן.
בדרך לבית של חווי, עמוסה בביגוד מכסה כל המסגיר את זרותי, אני מתלבטת בין הסמטאות. במאה שערים, "עיר בתוך עיר", במילותיו של עגנון, הגשם הבריח גם את הכביסה וגם את האנשים, והסמטאות נראות כבציור אירופי. חומות החצרות יוצרות שביל מתפתל, שמצידיו קבועים שערי ברזל ישנים. מאחורי כל שער חצר, וסביבה גבב של בתים זעירים, נושנים, נוטים על צידם, עירומים מצמחייה. שלושה בתים מכאן - ביתו של הרב יוסף שלום אלישיב, פוסק הדור הליטאי. אני דוחפת את אחד משערי הברזל הכבדים, מנוקד חלודה, עולה במדרגות שבורות אל דירה מסוגפת.
הדלת נפתחת מעצמה. בכניסה עומדת חווי, בת גילה של אמי. במטפחת צמודה לראש ובחלוק בית פרחוני היא מגישה אלי זרועות לחיבוק. פניה אומרות אור, אבל במרחק שביני לבינה אני מזהה גם שמץ של חשש, היסוס, ובצידו: "טוב שבאת. טוב שמישהו סוף סוף יספר מי הן באמת נשות מאה שערים".
הקירות בבית ריקים. הריהוט דל. טכנאי של מכונות כביסה, חסיד עולץ בגרבי ברך לבנות, מפזם ניגון בעודו מפרק את המכונה הנושנה. אני מובלת אל חדר אחורי קטנטן שגגו פח, אולי מרפסת שנסגרה פעם. שם, ליד תנור ספירלה הנאבק לבדו בקור, סביב שולחן צר ורעוע, יושבות שלוש נשים נוספות. הן מציירות.
חווי, דבורה, נחמה וחיה. השמות בדויים. הן מסרבות להצטלם, כמובן. גם לא מהגב. כשאחת מהן מזכירה שהיא בת למשפחה בת שבעה דורות בירושלים, חברתה נוזפת בה שזהו פרט העלול להסגיר את זיהויה. עצם השיחה עם עיתונאית דורשת זהירות: אפילו הבעלים אינם יודעים שהן מתראיינות. מדובר במאה שערים, בעדה החרדית, בפלג הסגור והמסוגר ביותר. אלו נשים שלא ידברו גם עם העיתונות החרדית. אחת מהן היא קרובה בדרגה ראשונה של אישה חרדית שעמדה במרכזה של פרשה מפורסמת. שלוש מהארבע גרות במאה שערים, ואחת מגיעה לכאן מבית שמש, אותה בית שמש שריכזה אליה לא מכבר את תשומת הלב התקשורתית.
פעם בשבוע הן מגיעות לבית של חווי, לצייר. שכבות שכבות של צבעי שמן על בד קנבס. הן מציירות הבדלה וקידוש, וקבר רחל (כפי שנראה לפני יובל שנים, מבנה בודד בשדה פתוח), וחסידים מתפללים, וגם כרי דשא ירוקים, נהר כחול-סגול שוצף, יער עד מזרח אירופי. במשיכות מכחול הן דואות מעל החדר הקטן, מעל השכונה, מעל מאה שערים נעולים.
אמהות במשרה מלאה
"מאה שערים" הוא שם קוד. לא כל החרדים הם מאה שערים. מדובר בפלג קטן, אזוטרי כמעט, שהפיתויים המודרניים המתדפקים על מאה שעריו לא מצליחים לחדור אליו פנימה. אי אפשר להגיד עלי שאני לא מכירה חרדים: שני אחים, שתי גיסות, כמה חברות, כל המטפלות במעון של בתי, כל החרדיות בתאי ההלבשה בזארה, העיתונות החרדית והאתרים החרדיים - אף אחד מאלו לא הכין אותי למפגש עם ארבע הנשים בנות העדה החרדית, החיות בשמורת טבע סגורה ומוגנת, מוזיאון חי לעולם האתמול.
המרואיינות בכתבה זו משתייכות לעדה החרדית, המאופיינת באידיאולוגיה דתית ואנטי ציונית בלתי מתפשרת, ונמנעת מכל קשר עם מדינת ישראל ועם סמליה. "העדה" היא פלג קטן שנוצר ביישוב הישן בירושלים וכולל היום כ-10,000 משפחות מתוך כלל הציבור החרדי, שמונה כ-750 אלף איש. מדובר בחסידי סאטמר, חלק מנטורי קרתא, חסידי תולדות אהרון ("הזברות") וותיקי היישוב הישן.
רוב העדה החרדית מתרכזת בירושלים, וחלקה הקטן באשדוד ובבית שמש. חבריה מחרימים את הבחירות לכנסת, אינם מקבלים קצבאות של הביטוח הלאומי ומסרבים לקבל כל תמיכה מהמדינה. מוסדות החינוך של העדה החרדית אינם מוכרים על ידי מדינת ישראל ואינם זוכים לתקצוב כלל. העדה מקיימת בית דין נפרד ומחזיקה במותג הכשרות "בד"צ העדה החרדית". אנשיה מנהלים מלחמות חורמה בנושאים רבים, בין השאר פתיחת כביש בר-אילן וחניון קרתא בשבתות, חילול קברים, קווי מהדרין וחנויות בריכוזים חרדיים. השתייכות לעדה החרדית נקנית בילודה בלבד, ואין חוזרים בתשובה הנכללים בזרם זה.
הן דוברות יידיש ועברית, אבל מגדלות את ילדיהן על טהרת היידיש. אף שמדובר בנשים חכמות מאוד, יודעות ספר, המתנסחות היטב, הן בורות מוחלטות באורחות העולם המודרני. אין להן טלפון סלולרי ולא רישיון נהיגה. בבית אין מחשב, אין טלוויזיה, הן לא יודעות מהו אינטרנט, לא שמעו את המילה פייסבוק. לא הצליחו לנקוב בפניי בשמה של רשת אופנה ישראלית אחת או של זמר ישראלי אחד. הדברים שלהן, תמימים ונעדרי מודעות, מאפשרים הצצה לחומר המשמר שממנו עשויה היהדות החרדית הקיצונית. חיי העוני והדלות הקשים, הנחשפים אגב שיחה איתן, הם החיים היחידים שהן מכירות.
חיה (33) מבית שמש היא אם לחמישה. הגדול עוד מעט בר מצווה, והיא עובדת בגידול הילדים "במשרה מלאה". דבורה (39), אם לעשרה, היא מורה לביולוגיה בבית ספר לבנות. נחמה (46), אם ל-12, היא מורה ליידיש באותו בית ספר. חווי (55), אם לתשעה, מלמדת נשים טכניקות של שמן על בד. מעולם לא עבדה מחוץ לביתה, ועכשיו היא עסוקה בחתונת נכדתה הקרבה.
באצבעות דקיקות הן מושכות את המכחול על הבד. תנועותיהן עדינות מאוד. הן לובשות בגדים על סקאלת החום-כחול-שחור עם מעט פרחים, וגרביים שחורים. פניהן רעננות, נטולות איפור, מתחת למטפחת מתוחה. אני משערת שהשיער מתחת גזוז. רק אחת מהארבע חובשת פאה לעיתים, ורק בשמחות משפחתיות, ועליה כובע. בהתאם להנחיות הרבנים, זו תהיה פאה סינתטית. אחת המרואיינות משתייכת לחסידות תולדות אהרון ("ר-ב? אהרל'ך", לובשי המעילים המפוספסים), והשאר - לחסידויות סגורות אחרות. רוב הבעלים הם תלמידי חכמים שמקדישים את עיתותיהם ללימוד תורה. בעלה של נחמה הוא רב מחנך בישיבה.
ומכאן, רשות הדיבור לנשות מאה שערים. אחרי שדיברנו כל כך הרבה עליהן וכל כך מעט איתן, הן מדברות. אני כמעט לא אפריע להן.
"שומעת חדשות בנייעס"
חווי: "אני אישה חרדית גאה, מאושרת. אין לי רישיון נהיגה. גם לא לבעלי. לבעלי יש טלפון סלולרי כשר (ללא אפשרות גלישה ומשלוח מסרונים; א"ע). אין לנו בבית טלוויזיה ומחשב, וגם לא בבתים של אף אחד מהילדים שלנו, חס וחלילה. אם אני מגיעה למקום ציבורי כמו בית חולים, אני מתאמצת לא להסתכל בטלוויזיה. מנסים להילחם בזה. פעם אחד הבנים שלי היה חייב מחשב בשביל העבודה. כמובן, כשר ובמסלול החרדי, אבל הוא הבין שכשחופרים יותר מדי, מגיעים למים מרים. הוא זרק את המחשב מהבית.
"כשהבת שלי היתה תקופה ארוכה בבית חולים הבאנו לה מחשב קטן, שתראה סרטים. שמנו לה שם סרטים של האחים גרובייס (חברת הפקות של חסידי גור; א"ע), 'ניצוצות של קדושה' (סרטים ברוח חב"ד), סרטים של סאטמר. לא משהו שהיינו מבזבזים עליו זמן, אבל אם כבר, אז את זה".
חיה: "אני יודעת שאנחנו שונים. התקשרתי להזמין דרך הטלפון עגלת תינוק, ושאלו מה הדואר האלקטרוני שלי כדי שישלחו תמונה לבחירת הצבע. כשאמרתי שאין לי, וגם לא לבעלי, הפקידה היתה בהלם. אנחנו לא רוצים שום דבר שזר לרוחנו. אפשר להיות טוב לכל אחד ולא עם כל אחד. לא כל דבר צריך להכניס הביתה".
נחמה: "נכון. אני חיה בתוך שמורת טבע, ואומרת על זה ברוך השם. מכל המשפחה, יש לנו בן אחד שיש לו רישיון נהיגה, וזה רק כי הוא קצת עובד. טוב לנו ככה. אנחנו לא מחפשים להתקדם. ברגע שיהיה לי רכב, אני אחפש לאן ללכת ולאן לצאת. מי שחי חיי תורה, לא צריך מכונית. מי ששקוע בים התורה, לא צריך טלוויזיה".
דבורה: "אם את מתכוונת להציג אותנו כאילו אין לנו תרבות, זו טעות. החרדים אולי לא משכילים, אבל לא פחות אינטליגנטים. אנחנו אנשי ספר. אבא שלי לא למד מתמטיקה אבל היה פותר בעיות מסובכות באלגברה בתוך שניות. אני עוזרת לבת שלי בעבודה שלה בספרות בבית הספר היסודי, עבודה מאוד מעמיקה, בנושא 'יוצרים שכתבו מתוך צער ומצוק'. כאב היוצרים וההשפעה על היצירה שלהם. רשב"ג, רבי יהודה הלוי, אבן עזרא".
נחמה: "שום עיתון לא נכנס אלינו הביתה. לא 'המודיע', לא 'יתד נאמן'. חס וחלילה לא מגזינים צבעוניים דוגמת 'במשפחה' או 'בקהילה'. לא צריך עיתון. אני יודעת כל מה שקורה. איך? הציפורים מספרות. יודעים מהאוויר".
דבורה: "אצלנו בבית יש עיתון אחד, 'מרווה לצמא'. הם לוקחים הרבה כסף למנוי, כי אין בו פרסומות. ('מרווה לצמא' הוא שבועון חרדי הסוקר נושאי רפואה, חינוך ומשפחה, ואינו כולל פרסומות כמדיניות רשמית. דמי המנוי עומדים על 69 שקלים בחודש; א"ע). פרסומות, גם של חרדים, הן דבר שמקלקל את החינוך, הורס את המחשבה. אני לא רוצה להיחשף להוללות של הרחוב. זאת מערכת ערכים של צרכנות ונהנתנות, שלא מתאימה לי".
חווי: "אני דווקא מכניסה 'יתד נאמן' הביתה. לפעמים. וגם שומעת חדשות בנייעס. את לא יודעת מה זה נייעס??? רוצה לשמוע-" היא מחייגת מספר מהטלפון הביתי, ומעבירה את המכשיר לרמקול. על הקו נשמע קול גבר במבטא יידישאי קורא במהירות מבזקים: "קו ביוב התפוצץ בתל אביב... האלופה ברביבאי ממשיכה בקו האנטי חרדי... קרובי משפחתו של האדמו"ר ממיר עלו הבוקר לציון האדמו"ר לרגל יום השנה להסתלקותו..."
חיה: "אנחנו לא מצביעים לכנסת. יש אצלנו כאלה שמתייחסים לזה כאל עבירה. אני לא רואה בזה עבירה, וגם לא מצווה. אני מעדיפה לא ללכת לקלפי, כי לפעמים אני מלמדת במוסדות של העדה החרדית, ואני לא רוצה שיראו אותי בבחירות".
"בילוי? הייתי במסיבת סידור"
הסלנג העדכני היחיד שהן מכירות הוא "חבל על הזמן" ו"סוף הדרך", ביטויים בני עשור ויותר. איך הם הגיעו אליהן? מהיכן הן שומעות על המתרחש במדינה ובעולם? יש, מן הסתם, דיפוזיה מסוימת מהעולם החיצוני אל תוך העולם הסגור שלהן. למשל דרך המוכר במכולת. "אנחנו עולם אחד", אומרת חיה, "הציפורים מעבירות. אנחנו מכירות את העולם החילוני, הוא סובב מכל עבר. אבל אני לא יכולה להגיד שאני מכירה מקרוב. אף פעם לא דיברתי עם חילונים. פעם הייתי עם חילונית בחדר בבית חולים, אז שמעתי את השיחות שלהם".
"על פייסבוק שמעתן-" אני שואלת. אחרי שהן מניעות את הראש ומכווצות את המצח, אני מנסה להסביר להן. מתלבטת מאיזו נקודה להתחיל. כשנחמה מבינה את העיקרון של תוכני גולשים ורשת חברתית היא אומרת: "או. זה בדיוק מה שיש אצלנו. יש לנו הפייסבוק שלנו. אנחנו שומעים רק מה שהחברים שלנו משמיעים לנו, רק מה שאנחנו בוחרים לשמוע".
את לא מסתקרנת-
"אנחנו חיים בגן עדן משלנו. השכונה סגורה. בשבת אין רכב שנוסע, אין רדיו ששומעים. טוב לנו ככה".
ובילויים יש-
"אתמול הייתי במסיבת סידור של נכדה שלי. אף פעם בחיים לא ישבתי במסעדה, בשביל מה? האוכל של הבית הרבה יותר טעים".
אני שואלת אם הן מכירות זמרים או זמרות ישראלים, אולי הן יכולות להזכיר שם אחד או שניים. שתיקה. משיכות המכחול על הבד ממלאות את הדממה. נחמה מציירת רקפות, מוסיפה עוד קווי צבע לציור. אני מעלה שמות, והן דוממות, ידיהן נעות במהירות על הבד. חווי, המבוגרת שבהן, מעיינת בנקודה באוויר ואז נזכרת במשהו: "היתה זאת ששרה 'ירושלים של זהב' במלחמת ששת הימים! נעמי שמר-"
גם את עשרות הזמרים החרדים שצמחו בשנים האחרונות הן לא מכירות. דבורה: "אם שומעים אצלנו בבית מוסיקה, זה רק ניגונים חסידיים. אני גדלתי בבית שבו נהגו לא לשמוע כלי זמר בכלל, שום מוסיקה, מתוך תקנה של אנשי ירושלים כזכר לחורבן הבית. גם ככה קשה לי להתרגל למוסיקה".
חיה: "לפעמים בעלי שומע מוסיקה חסידית בקלטות בטייפ. אבל הזמר הכי חשוב בעולם זה בעלי, והזמרת הכי חשובה זאת אני. אנחנו שרים יחד בבית, ושנינו מזייפים. אני לא מייצגת את החרדים, כי אצלנו גם האישה שרה. לא בכל הבתים זה כך. יש נוהגים שהאישה לא שרה ליד הבעל, בייחוד לא ליד דברי קדושה כמו בשולחן שבת. אנחנו שרים עם הילדים. אנחנו פתוחים, לא כאלה קיצוניים, שמקפידים שצבע המטפחת יהיה כמו אצל האמא ואצל הסבתא. אצלנו אמא שלי יכולה ללבוש מטפחת אחת ואני אחרת".
"דבורה הנביאה? לא בימינו"
עמוד השדרה החרדי, ההקפדה לא לזוז ימין ושמאל ממנהגי הדורות הקודמים, עולה בין המכחולים. נחמה: "הבסיס של להיות חרדי אמיתי זה 'אל תיטוש תורת אמך'. לא לסור ממה שראינו בבית. ברגע שעושים דבר וחוזרים עליו שוב ושוב, הוא מקבל קדושה".
חווי: "אנחנו מכינים בכל שבת בדיוק אותם מאכלים, אסור לשנות אפילו בגרגר מלח אחד. גפילטע פרוס, גפילטע ראש, מרק עוף עם קניידלך, צ'ולנט, אורז, תפוח אדמה".
מה יקרה אם תכיני קוסקוס, או אורז עם צימוקים, או עוף בדבש-
"אם אזוז טיפה, אפילו אשנה משהו קטן, זה מאבד את הקדושה של השבת. אומרים שכשיהודי טורח לשבת, השבת בעצמה טורחת עליו ומתפללת עליו. נשים שמזיעות בהכנות לכבוד שבת על כל הדקדוקים הן בדרגה הכי גבוהה של המצווה".
אתן צופות לילדים ולנכדים שלכן אורח חיים זהה-
נחמה: "הילדים שלי תמימים יותר ממני. יש להם עולם שלם מלא בתורה. רק תורה. אין להם קשר עם העולם החילוני. הם גם לא רוצים".
יכול להיות שיום אחד החרדים יקבלו על עצמם שינוי כלשהו-
דבורה: "החברה הכללית תעבור שינוי. ברגע שכל עם ישראל יהיה שומר תורה ומצוות, לא נצטרך כל כך לשמור על הבדלה בינינו לבין יהודים אחרים. מה שכן יכול להשתנות במשך הדורות זה דברים כמו צבע של גרביים, אורך של חצאית. היום הצעירים דווקא מקפידים על זה מאוד. התלבושת של הגברים, סוג המגבעת, זה לא נובע מהלכה אלא שימור גחלת הגולה, כדי לא לפרוץ את המסגרת החברתית".
נחמה: "אני יכולה לדמיין בעתיד שינוי בלבוש הנשים. חצאיות ארוכות עד הרצפה זה צנוע יותר, אבל בגלל שאמא שלנו לא לבשה כך, אנחנו עומדים על זה שיש ללבוש חצאיות שלושת-רבעי (עד אמצע השו-ק; א"ע). חצאית מקסי נחשבת למשהו רחובי, לא צנוע. אני מקווה שזה ישתנה, כי יותר מתאים לבת ישראל ללכת עם חצאית ארוכה".
דבורה: "ייתכן שההקפדה לדבר ביידיש תלך ותיעלם. כל העניין של היידיש זה שמירה על העבר. זו שפה שלא מתחדשת, והיא עוזרת לשמירת המסורת. עם השכנות והחברות אני מדברת רק ביידיש. הילדים לומדים שתי שפות במקביל. בחיידר לומדים ביידיש אבל קוראים בחומש בעברית. כך הם גם שולטים בשתי השפות וגם לומדים לתרגם משפה לשפה".
נחמה: "יש גופי הלכה שלעולם לא ישתנו, ולעומת זאת, יש מנהגים שבהם כל בית אב נוהג אחרת. אנחנו, למשל, לא כל כך קיצוניים בעניין ההפרדה בין נשים לגברים. אנחנו פתוחים יותר. אצלי בשולחן שבת יושבים כולם בשולחן אחד - כל הילדים, גם החתנים והכלות. הרגלתי את המשפחה לרעיון שיושבים בלי הפרדה. אני לא אומרת שהם מסכימים לזה, אבל כל עוד הם אורחים שלי, אין להם ברירה".
חווי: "גם אני פתוחה מאוד בעניין הזה. הנה, בשבת בא החתן שלי וישב לידי עם כוס קפה בבוקר, בשולחן של חצי מטר. ישבתי. לא קמתי מהשולחן".
דבורה: "כל הסיפור הזה של הדרת נשים הוא בדיחה. אולי נוריד את השלטים בכניסה לשירותים, כי ההפרדה פוגעת במעמד האישה? אישה חרדית היא חשובה, כמו בת מלך ששומרים בתוך הארמון. אנחנו לא שותים יין כל הזמן - האם אנחנו מדירים את היין? חושבים שהוא פחות חשוב? אישה זה דבר משכר, אין מה לעשות. תיכנסי לבתים כאן, תראי איך הנשים מרגישות כמו מלכות. היום עבודות הבית לא תופסות את כל היום. אישה חרדית יכולה להשקיע בחינוך הילדים, בתפילות. לפעמים עובדים גם מחוץ לבית, אבל לא בשביל קריירה".
חווי: "יש צרכנייה למהדרין ברחוב בר-אילן שנקראת שערי עזרה. בקופות יש רק קופאים גברים, אבל בתור עומדים יחד נשים וגברים, משתדלים לא להידחק. בסופרמרקט של ברסלב במאה שערים יש שעתיים רק לגברים, בכל יום רביעי בצהריים. זאת הקצנה, אבל זה ברוח התורה.
"קופת החולים כאן בשכונה היא מרפאה קטנה. אין מקום לשבת יחד גברים ונשים. יש עניין בחסידות של שמירת העיניים, זה עניין גדול מאוד. יום אחד ישבתי בקופת החולים בתור לרופא וקראו את שם המשפחה שלי. אני קמה להיכנס, ורואה שזה הבן שלי בתור. הוא נכנס מהכניסה לגברים ולא ראיתי אותו.
"כתוב שאין גדר לעריות. אם בעלי רואה ברחוב קבוצה של נשים או תלמידות של בית יעקב, הוא יעשה סיבוב ברגל, דרך חצי שכונה, רק כדי לא לעבור לידן. ביהדות לנשים יש כוח. שכחתם את מרים הנביאה, דבורה הנביאה, חולדה הנביאה-"
נחמה: "חווי, בינינו, לא היתה יכולה לצמוח לנו דבורה הנביאה ברחוב החרדי היום. לא בדור שלנו".
"יצירתית במטבח. מה רע-"
זה נכון שההקפדה בענייני צניעות מחריפה בשנים האחרונות-
דבורה: "הנשים שלובשות שאלים ("נשות הטליבאן"; א"ע) נוהגות באופן פסול. כל הרבנים של העדה החרדית יוצאים נגד זה. הן סטו מהדרך. זה לא נובע ממקור הקדושה. זה רק מושך יותר תשומת לב. לגבי ההפרדה באוטובוסים: זה דבר חדש. אני לא בטוחה שזה חייב להיות, הרי פעם ישבו איש ואשתו יחד, אבל אני מבינה למה זה נולד. אנחנו יודעים טוב מאוד שגברים ונשים יכולים להיכשל. בעידן שלנו הנשים פרוצות (הכוונה ללבוש "פרוץ", לא לכינוי זנות; א"ע), והגברים עלולים להיכשל. על ראשו של כל גבר יושבים 24 אלף מלאכי חבלה שמסובבים לו את הראש להסתכל אחרי נשים. בימי בית שני, חכמים הוסיפו מחיצה בבית המקדש, להפריד בין נשים לגברים, ונכתב שהם עשו 'תיקון גדול'. הדורות מידרדרים. אין ברירה".
חיה: "כששמעתי שרוצים לבטל את קווי המהדרין כל כך בכיתי. אני לא רוצה לשבת עם גברים! אמרו שמפלים אותנו לרעה, אבל כשרצו לערב אותנו בכוח, זאת הפעם הראשונה שהרגשתי מופלית לרעה. זה הכבוד שלי. אני לא רוצה שאף אחד יסתכל עלי חוץ מבעלי. אם יכריחו אותי לשבת מקדימה, זו הפגיעה הכי גדולה בכבודי. כשבפעם הראשונה עשו הפרדה בין גברים לנשים בקופת חולים, את לא יכולה לתאר את האושר שלי. מביך אותי להסתובב ליד גברים".
הפרדה בין גברים לנשים קיימת בריכוזים חרדיים בלא מעט מרפאות של כל קופות החולים. מדובר בדרך כלל בכניסות נפרדות, בחדרי המתנה נפרדים או בשעות קבלה נפרדות. בבית שמש ובמאה שערים פועלות מרפאות "מהדרין" של שירותי בריאות כללית במבנים נפרדים לנשים ולגברים, המרוחקים זה מזה מרחק כמה בניינים.
חיה: "אצלנו בבית שמש יש מבנים שונים, ומרכז בריאות לנשים הוא במבנה נפרד. המזכירה היא אישה, כולן סביבי נשים. אני לא צריכה לראות גברים, לשבת לידם בתור. אין לך מושג כמה אני רוצה להודות מקרב לב לקופת החולים, שהתחשבה בנו ונתנה לנו את הדבר החשוב הזה".
נחמה: "דיברו בשמנו על זה שאנחנו נעלבות ונפגעות מההפרדה באוטובוסים. מי שמכם לדבר בשמנו? אני אחרת מהגברים, שונה. זה שאני צריכה להיות בפנים ולא בחוץ זה הכבוד שלי, לא העלבון שלי. נשים, המקום שלהן לא בחוץ. לא להתבלט אלא להיות בצד האחורי, ומשם להשפיע. הדרך הכי טובה להביע את עצמי זה בתוך הבית. נכון, אני מוכשרת. לפני שהתחתנתי הייתי במרכז העניינים, הובלתי את הסמינר, ואחרי החתונה מצאתי את עצמי בתוך הבית. אבל הגעתי להשלמה. אני לא צריכה שום דבר בחוץ. די לי לאסוף סביבי את המשפחה שלי, בשמחה. מי צריך יותר מזה? ביטוי עצמי? יצירתיות? מה רע בלהתבטא ולהיות יצירתית במטבח-"
"אצלנו אין בגידות"
חווי: "אחרי לידה הייתי בבית החולים, ואיתי בחדר היתה מישהי בודדה, עצובה. שאלתי אותה מה קרה, והיא התחילה לבכות: 'הבעל שלך כל הזמן דואג לך, מגיע לבקר'. שאלתי אותה איפה הבעל שלה, והיא אמרה: 'יש לו חברה, בגלל זה הוא לא בא'. אחר כך הם מדברים על הדרת נשים. גם אם אנחנו מפסידות משהו ברחוב, מה שאנחנו מרוויחות זה שהבעלים שלנו נאמנים לנו, ואין בגידות, והבתים שלנו שמורים, והרבה פחות בתים נהרסים. וזה כדאי".
חיה: "יש אצלנו הקפדה גדולה מאוד על אהבה בין איש לאשתו. בבית היהודי חייבים להקפיד על אהבה, וגם על קיום יחסים. זה מצרך מינימלי של זוגיות, וזה מחויב לפי ההלכה. כשיש אהבה - השכינה שורה. זה נושא שמדברים עליו בשקט. הרבנים נותנים דגש, וגם המשפיעים והמחנכים. אני נותנת לפעמים ייעוץ לזוגות שיש להם קשיים, בהתנדבות. באה אלי אישה שהיה לה קשה עם בעלה בצד הפיזי. הרב שהם פנו אליו אמר שזאת חובה לאהוב, גם בצד הפיזי. ככה זה ההלכה.
"כל מה שמספרים על חרדים בזמן האחרון, הכל נובע משנאה. אין שנאה כלפינו בחברה כמו שיש בתקשורת. אני גרה ברחוב שבו היו כל המהומות בבית שמש. מצלמות טלוויזיה ישבו מול הבית שלי מבוקר עד ערב. אני יוצאת בבוקר ללוות את הילדים להסעה, ומצלמות מפשפשות בי מכף רגל עד ראש. כששמעתי אילו דברים אומרים עלינו, הרגשתי שזה לא רחוק ממה שאמרו על יהודים בגולה. אם אני הולכת עם מטפחת ברחוב זה אומר שבעלי יורק על ילדות-"
נחמה: "אנחנו לא רוצים שום דבר מהמדינה. בזמן שהצעירים החילונים התגייסו לצבא ותרמו לעם ישראל בצבא, הצעירים שלנו הקימו משפחות של 12 ילדים ויותר. זה לא לבנות מדינה? זה לא לבנות עם? הכלכלה הרי מבוססת גם על החרדים. מי קונה לחם אם לא החרדים-"
איך באמת קונים לחם-
חיה: "אנחנו חיים ממלגת כולל של בעלי, 900 שקלים. כל השאר - ניסים, ניסי ניסים. גדלתי בבית עני, לא מפונקת. ההורים שלי קיבלו ירושה והצליחו לקנות לי דירה. הסברתי לבן שלי שמי שיש לו כסף הוא מסכן, כי התרגל לפינוקים, ויהיו לו חיים קשים. יום אחד הוא אמר לי בפנים רציניות שהוא חושב שהוא מפונק, ומה יהיה איתו. מה זה פינוק? הילד רצה 'קיצור שולחן ערוך' מההוצאה החדשה, וקנינו לו מייד. או שאני מבשלת לו בצהריים בורגול בחמאה ודבש. זה מאכל זול וטעים מאוד. ברוך השם, הילד מאושר. אני לא מספרת להם מה זול ומה יקר, הם פשוט רואים שאמא דואגת לכל מחסורם".
חווי: "מי שאומר שאני חיה על חשבונו שיבוא ויראה איך אנחנו מתקיימים. אני לא מוכנה לקבל שום דבר מהמדינה הציונית. לא מקבלת קיצבת ילדים. משלמת בכל חודש 280 שקלים לקופת חולים בשביל ביטוח פרטי, כדי לקבל את השירות הבסיסי, כמו שמשלם תייר. על ביטוח משלים אני לא חולמת. פעם הראיתי לאישה חילונית תמונה של המשפחה שלנו, שצולמה לפני כניסת שבת, כשכולם לבושים כמו בני מלכים. היא שאלה אם אנחנו עשירים. אנחנו עשירים ברוח. הכל עניין של קנה מידה.
"עד שהבת שלי היתה בת מצווה, היא לא ידעה מה זה ללבוש שמלה מבד חדש. אני פורמת בגדים משומשים, מכבסת את הבד ותופרת מחדש. לפני 20 שנה הייתי גם תופרת מעילים לילדים. את יודעת מה זה לתפור מעיל? כשהייתי בהריון רציתי בננה, ולא היה לי כסף לבננה. לילד קניתי, כי הוא ביקש, אבל לעצמי לא. אף פעם לא קניתי זיתים מגולענים, גם כשהילדים היו קטנים. זה הבדל של שקל וחצי. כשיש לך פחות, אתה עושה חישובים על כל דבר".
נחמה: "אנחנו חיים ברמת חיים נמוכה יותר, אבל אין אצלנו רעבים ללחם. מי שאין לו אוכל, מקבל חבילות מזון מהגמ"חים. אם מישהו רעב, זה רק בגלל כבוד".
"קונה בגד פעם בכמה שנים"
הן מעולם לא היו בקניון. לא מכירות את שמות רשתות האופנה. "גם לרחוב גאולה אני לא הולכת", אומרת נחמה. "אם צריך בגד לשמחות, אני הולכת לתופרת. בגד ליום חול, רק פעם בכמה שנים, אני קונה אצל גרינהוט ברחוב שטראוס או אצל יהודית, מול ביקור חולים".
חווי: "יש מכירות אצל חרדיות בבתים. הן מייבאות בגדים מחוץ לארץ, אופנות של הגויים, ומוכרות את זה לחרדיות, וזה לא מתאים. קונות ממש בקניונים של גויים ומלבישות בזה יהודיות כאן! למשל טוניקות, ששמים מעל חולצה אחרת. זה צמוד ובולט יותר. לא מתאים לחרדיות".
חיה: "לא זוכרת מתי הפעם האחרונה שקניתי בגד. את העליונית שאני לובשת עכשיו קיבלתי משכנה, שקיבלה מבת דודה שלה. זה הבגד החורפי היחיד שיש לי, ואני אוהבת אותו. את החצאית אמא שלי קנתה לאחותי וזה לא היה טוב עליה, אז העבירו אלי. אני לבושה נחמד. גם בעלי חושב שאני לבושה נחמד. זה מספיק".
איך את מבלה-
"אני קוראת ספרי קודש, אני מחוברת לספרים. לפעמים אומרים שאני כמו גבר. לומדת הלכה, דינים, השקפה".
איך את מפנקת את עצמך-
"מבשלת ארוחת צהריים טעימה לילדים".
נו, באמת.
"עד לא מזמן היה לי מנהג, שביום חמישי בערב, אחרי שאני גומרת לשטוף את הבית לכבוד שבת, אני יושבת לאכול יופלה בטעם תות. בעלי היה מצליח למצוא במבצעים, 4 ב-10, הוא מומחה למציאת מבצעים, היה מחפש בכל בית שמש את המבצע של יופלה תות. היינו מחביאים את זה עמוק במקרר כדי שהילדים לא יתגרו. אחר כך הייתי מרגישה רע עם זה שאכלתי את היופלה. זה סתם בזבוז. הפסקתי".
"הקב"ה נתן לי רק 9 ילדים"
הן רוכנות על הציורים. הבד הלבן משתנה. הציורים מרהיבים, גדושי צבע, עוצמתיים.
חווי: "כשהייתי ילדה קטנה היו באים ציירים למאה שערים, ואני הייתי נדבקת אליהם. אמא שלי היתה קוראת לי, ואני לא הייתי יכולה להפסיק להסתכל. היה כאן צייר גדול שאמר שבמאה שערים כל אבן מלאה נשמה. יש גלריה של אמנות במאה שערים, אבל זה לא אנחנו. זה בעיקר חוזרים בתשובה".
נחמה: "מילדות אהבתי לצייר. בתיכון למדתי ציור, הביאו לנו לבית הספר מורים ומורות גדולים מחוץ לארץ. אמרו לי, 'אם תמשיכי - תגיעי רחוק'. יכולתי להיות ציירת. יכולתי לעשות הון תועפות. אבל זה לא ממלא את החיים בתוכן. בשביל להיות ציירת אמיתית אני צריכה להקדיש לזה את החיים, אבל החיים שלי כבר מוקדשים למשהו - למשפחה. החיים שלי כאישה חרדית הם הכי מלאים שיכולים להיות. יש הרבה ציירים בעולם, אני לא יודעת אם הציור שלי יעניין מישהו. אבל בגפילטע פיש אני יודעת שאעניין: כולם גומרים מהצלחת ונותנים לי מחמאות.
"אני גאה בילדים שלי, תלמידי חכמים. אני גאה בבעלי, רב בישיבה, שיוצר קשר נפשי עם התלמידים שלו ומעצים אותם. חוץ מ-12 הילדים שלנו, יש לנו עוד מאות ילדים, כי 'כל המלמד את בן חברו תורה - כאילו ילדו'. אני מאושרת שנולדתי חרדית. אני מודה על כך בכל יום".
דבורה: "אם אחד הבנים שלי היה רוצה להיות צייר, אני לא יודעת אם הייתי תומכת בו. חבל לי על לימוד התורה שלו, שיבזבז את הזמן שלו על ציור. את שואלת על החלומות שלי. אם לחלום - זה רק על יותר קדושה, יותר תורה".
חווי: "החלום שלי היה יותר ילדים. רציתי לפחות 12, כמניין שבטי ישראל, והקדוש ברוך הוא נתן לי רק תשעה".
אני שואלת אם יש יוצאים בשאלה במשפחות שלהן, ונענית בשלילה. גם לא במשפחה המורחבת. המנגנון החברתי ההדוק, הנישואים בגיל צעיר, מערכת ההגבלות והאיסורים - עושים את שלהם. אני מגלגלת אל החדר את הביטוי הנפיץ "חרדים מודרניים", מרגיז כמו "דתיים לייט", ומחכה לתגובה. רובן לא יודעות על מה אני מדברת. דבורה מכירה את הביטוי, אבל הם לא מפריעים לה. "רואים לפעמים דמויות כאלה פה ושם, צעירים שנראים כמו חרדים ומתנהגים כמו חילונים. בכל דור היו כאלה שסטו לצד השני, אבל פעם מי שהיה יוצא מהחרדיות היו לו אידיאלים. עם אידיאלים אנחנו מסתדרים. היום, כשהמודרניים מאמצים בילויים ורחוביות בלי תוכן פנימי, אני פשוט מרחמת על אנשים כאלה".
יש נקודות חיוביות במגזרים אחרים בחברה הישראלית-
נחמה: "אני אמנם נוטה שמאלה בדעות המדיניות שלי ותומכת בהסכם שלום עם הערבים, אבל מתרשמת מאהבת ארץ ישראל של הדתיים הלאומיים. אצל החילונים אני מתפעלת מבניין הארץ. בקיבוצים יש שאיפה חזקה לאמת. לכן יש שם הרבה חוזרים בתשובה. בלי תורה ומצוות אי אפשר להגיע לאמת".
חיה: "כשהייתי קטנה חשבתי שהכי צדיקים הם ר-ב? אהרל'ך. גדלתי והבנתי שהעולם מתחלק לאנשים חמים וקרים, ולא לחילונים וחרדים. כל יהודי בפני עצמו. כל אחד לפי המעשים שלו. בהתאם לתפיסה החסידית, אנחנו אוהבים כל אדם באשר הוא אדם. יש הרבה מעשים טובים גם אצל החילונים. אנחנו אחרים רק בגישה שלנו בחיים".
הייתן רוצות ליום אחד לצאת החוצה, להיות אדם אחר-
חווי: "אם הייתי חילונית אולי הייתי עושה קריירה, אבל לא היה לי מה שיש לי היום. אני חושבת על הילדים שלי, תלמידי חכמים. על הנכדים שלי, שלומדים תורה. לשמוע את הנכד שלי בן ה-13 אומר חידושי תורה ומפצח סוגיות בגמרא, זה עולם הבא".
חיה: "יש לי ילד בן 8 שחוזר הביתה באחת בצהריים לאכול ארוחה, ואז חוזר לתלמוד תורה להמשך יום הלימודים עד שעה מאוחרת. הילד ישב ושינן את מסכת סוכה כל הפסקת הצהריים. אמרתי לו: 'אתה ילד, אתה צריך גם לשחק'. ככה מחנכים אצלנו, שילד צריך גם לשחק. אז הוא ענה: 'אמא, הרבה יותר כיף ללמוד תורה'. אין שום תחליף לאושר הזה. מי שחושב שאני בכלא, אני מרחמת עליו שהוא בכלל מעלה את זה בדעתו. הקללה הכי גדולה שיכולים לתת לי זה שאחד הנכדים שלי לא ירצה להיות חרדי".
טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו