האחים המוסלמים בדרך לפיסגה

שבועות אחדים לפני הבחירות הראשונות לנשיאות במצרים אחרי עידן מובארק בחרו בחודש שעבר חברי הוועדה לניסוח החוקה את ד"ר סעד אל-קתאני, נשיא הפרלמנט וחבר בכיר של האחים המוסלמים, ליו"ר אותה ועדה חשובה, שעתידה לעצב את חוקת מצרים החדשה ולקבוע מה יהיו הסמכויות החדשות של הנשיא.

הצעד, מן הסתם, עורר דאגה אמיתית בקרב הליברלים בוועדה, גם אם לא היה מפתיע. לאותה ועדה נבחרו 100 חברים, 50 מהם חברי פרלמנט ו-50 מהם אישים מהחברה האזרחית שנבחרו על ידי אותו פרלמנט, ש-47 אחוזים ממנו מיוצגים על ידי האחים המוסלמים. אם נזכור כי הדמוקרטיה המצרית גם העניקה לסלפים ייצוג של 20 אחוזים נוספים בבית, נבין אולי למה הבחירה בסעד אל-קתאני במצרים של היום היא מבחינת תנועת האחים המוסלמים הבחירה הטבעית.

20 אישים מהזרם החילוני שנבחרו לאותה ועדה (כעלי תאנה, מותר להוסיף) כבר איימו כי יפרשו ממנה. הם דורשים ועדה מאוזנת יותר. בית הדין החוקתי העליון של מצרים אף הוציא את נציגו מוועדת החוקה בטענה כי "קיים היום ספק ובלבול בתוך אותה ועדה". האחים המוסלמים לא מתרגשים כלל מהדאגה הפנים-מצרית. הניצחון בבחירות לפרלמנט מאפשר להם, בשם הדמוקרטיה, לקטוף את כל הפירות: אחרי הפרלמנט וועדת החוקה הגיעה העת גם לקטוף את הנשיאות. הפרי היה אמור להיות בשל - מתוך בחירה - רק בקדנציה הבאה ואולי בזו שאחריה, אבל למה לא לקחת את מה שהמציאות החדשה מעניקה להם גם אם רק לפני ימים אחדים לא היתה להם בעיה להבטיח כי לא יריצו מועמד לנשיאות? ביום שבת גילה העולם את השקר הראשון של האחים המוסלמים: חירת א-שאטר, סגנו של מנהיג התנועה, מוחמד בדיע, מתמודד על הנשיאות.

במצרים אולי מודאגים, אבל העיתון "ניו יורק טיימס" מרגיע. חירת א-שאטר מתואר כשמרן אך פרגמטי. העיתון החשוב גם דואג להרגיע אותנו כי פקידי ממשל אמריקנים שנפגשו עימו יצאו נפעמים. א-שאטר, שהיה אסיר בתקופת מובארק, אמור להוציא את כלכלת מצרים מהבוץ ובעיקר לרסן את הקיצונים. אידיאולוגיית התנועה והסיבה להקמתה הן פרטים שוליים. א-שאטר מצטרף לשני מועמדים איסלאמיים שכבר מצליחים להלהיב את ההמונים - השייח' הסלפי האזם אבו איסמעיל ואיש האחים לשעבר, עבד אל-מונאם אבו אל-פותוח. השניים תומכים ב"שריעה" ומתנגדים להסכם השלום עם ישראל. עמרו מוסא, שר החוץ לשעבר נשמע פתאום מתון.

המציאות המצרית החדשה העניקה לתנועה הוותיקה רוח גבית. תחילה אותו חירת א-שאטר טען כי זה לא הזמן להריץ מועמד לנשיאות וכי הדבר מוקדם מדי מאחר שהוא אינו חפץ שגורלה של מצרים יהיה דומה לזה של אלג'יריה ב-1991. א-שאטר הזכיר אז כיצד ניצחון התנועה האיסלאמית באלג'יריה הביא למלחמה עקובה מדם שנמשכה עשור. אז הצבא באלג'יריה הוא שניצח.

אבל האחים המוסלמים מרגישים היום חזקים דיים כדי לצאת למערכה גלויה נגד הצבא. בעידן הדמוקרטי יש להם הסמכות המוסרית לשלוט. הם מזכירים כי הם נמצאים במקום שבו הם נמצאים בזכות הקלפי, ואילו הגנרלים בזכות מובארק.המתיחות בין המועצה הצבאית העליונה לאחים מגיעה כמעט בכל יום לשיא חדש. הבחירות לפרלמנט חיסלו את צעירי המהפכה, הבחירות לנשיאות אמורות לחסל את הצבא.

יש כמובן מי שרוצה לראות בפילוג בין המועמדים האיסלאמיים אפשרות שלא יזכו בבחירות, ויש מי שמבקש לראות בצעירי המהפכה סיכוי למהפכה חדשה שתדיח את האחים. הבעיה היא שהעולם ראה את המיליון שירדו לרחוב. את 84 המיליונים האחרים, לעומת זאת, לא ראינו, ורובם - כך ראינו בבחירות לפרלמנט - לא חוששים כמונו מההשתלטות הצפויה של האחים על כל מוקדי הכוח. הגעגועים למובארק יגיעו מוקדם מהצפוי ואילו א-שאטר כבר יכול לעמול על ספרו "הקלות הבלתי נסבלת של הניצחון".

טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו