זה היה בסוף הקיץ

השבוע ראיתי חצב ראשון. החצב, קוראים וקוראות יקרים, הוא שיעור מולדת בפני עצמו, ולעולם לא אשכח שכבר בכיתה א' לימדה אותנו המורה כרמלה כי אם רואים חצב, זה סימן שהנה הנה גם לקיץ כבר נמאס מעצמו וממש בימים אלו הוא מתחיל לארוז את חפציו המיוזעים ולהסתלק מכאן.

בניגוד למכירות סוף עונה ברשתות, הקיץ הישראלי לא מסתיים אפילו דקה אחת מוקדם מדי, וכשאני רואה חצב אני כבר מרגיש הקלה בעומס החום. מכיוון שגם החופש הגדול תכף מתקפל, ובמרכולים יש יותר מבצעים על כלי כתיבה מאשר על קרם הגנה, נדמה לי שזה בדיוק הזמן לסכם את אירועי הקיץ החולף, שהיה מעל לכל קיץ של פרופורציות.

כבר שלושה שבועות, שזאת פרופורציה די לא מידתית, אוכלים לנו את הראש על כך שהשמחה הלאומית סביב שתי מדליות ארד בג'ודו היתה חסרת פרופורציה. אין כמעט בעל טור בישראל שלא פיזר עלינו את תובנותיו הזועפות לגבי השמחה שלא במקומה. ימים ארוכים אחרי ששככו הכותרות, וחגיגות ג'רבי את ששון פינו את מקומן לשיגרת האסונות המוכרת כל כך, עדיין התקשו כמה פובליציסטים להתמודד עם האינרציה. הם המשיכו לגנות בחריפות את הגאווה והשמחה שעברו כל גבול ואף נחשדו - כמו שכתבו כמה אבירי מקלדת פרופורציונליים במיוחד - בפטריוטיזם פשיסטי. באופן אישי, הייתי מוכן להתייחס ברצינות לטיעון הממוחזר הזה, אלא שמשהו בבטן התחתונה שלי מגיב לא טוב כשטורקיה מגנה את חוסר המידתיות של ישראל, וכשאלופי העולם בהיסחפות ממליצים לכולנו על חוש מידה.

אז נכון, זה היה קורס קיץ באמנות הפרופורציה, ויש לי הערה קטנה להעיר בנושא. ישראל היא באמת כזאת. מתלהבת מדי, ומחבקת מדי, וקצת מגזימה עם ביטויים קולקטיביים כמו "הילדים של כולנו" ו"המדליות של כולנו", אבל היא לפחות עקבית. שיטפון הצהלולים שאפף את ירדן ג'רבי מגיע מאותן תעצומות רגשיות שאנחנו משפריצים בלי חשבון בכל פעם שאיזה ישראלי מכוער מתפרע במטוס או מול דלפק של בית מלון. גם שם הוא עושה בושות "לכולנו" ומייצג את הפרצוף של כולנו, וגם זאת היסחפות פרועה ו... כן, גם חסרת פרופורציות.

במדינות מתוקנות במערב לא נהוג לעשות כזה עניין מכל חוליגן בריטי או ונדליסט בלגי שדוחף קופאי או מנבל את הפה באוזני חדרנית. זו אף פעם לא בושה לאומית והוא בטח לא מייצג אף אחד. רק אצלנו זה כך, אולי מכיוון שרובנו עדיין מתייחסים לישראליות כסוג של משפחה. לכן הכל "שלנו"; לטוב וגם לרע; והכל רגשי ודרמטי, וזה לפעמים באמת קצת מוגזם. ובכל זאת, יפה בעיניי חוסר פרופורציות עקבי, וכן הגישה חסרת החן, שנזכרת בחשיבות המידה הטובה רק כשמשהו טוב קורה ומקפידה לי פתאום על פרופורציות רק בתנאי שהיתה פה הזדמנות לשמחה, חלילה. יאללה, יאללה.

היה לנו קיץ של סלמונלה, וקוליפורמים, ותפקוד ביזיוני של חברות מזון. מוצרים הורדו מהמדף והוזעקו ל"ריקולים" ובאופן כללי הציבור מאמין כרגע ליצרני מזון פחות משהוא מאמין לפוליטיקאים. וזה מעניין, כי בימים האחרונים מתפרסם שחברות ציוד הספורט שהיו בקשר עסקי עם מר לוכטה מבטלות איתו חוזי ייצוג. הטענה היא שעם תום הקיץ חושב רוב העולם שלוכטה שחיין מעולה, אבל בן אדם די מחורבן, וזה לא בא להם טוב. לפיכך הדבר הסביר ביותר לצפות לו הוא שעומרי כספי יעשה אותו דבר למותג הקורנפלקס שהוא מייצג. עניין של הדדיות פשוטה. אם פרזנטור עלול להזיק למוניטין של חברה, יש מותגים שמביישים את שמו הטוב של ספורטאי.

כמו כל חופשה בחייו של הורה פעיל, הקיץ הוא זירת מאבק אינסופית בין עולם האטרקציות, האקסטרים והממבו־ג'מבו לבין האתגר המעייף לייצר חוויה קטנה יותר, שקטה ושפויה. לסיכום הקיץ הנוכחי אני מעניק לעצמי ציון די בינוני. בניגוד לכמה חברים שהם טובים ממני בכל פרמטר, לא עמדתי בפיתוי ויצאתי עם הילדים לפארק מים (כפי שדיווחתי בקצרה בשבוע שעבר).

רבים מחבריי הטובים מצהירים שכף רגלם לא תדרוך בפתחו של פארק מהסוג הזה, ולטענתם, עדיף לבלות לילה בשק"ש זוגי עם המתאבק המצרי שחטף מששון. אני, רכיכה שכמותי, הלכתי על זה. אבל לא לפני שהובהר שזה או פארק מים או לונה פארק. אין כפל מבצעים, ובתמורה הם חייבים להגיע גם לביקור תרבותי במוזיאון המדע ולהביע עניין במשך שעתיים בתצוגת מערכות ההשקיה המתקדמות.

בסוף איכשהו יצא, כצפוי, שבמוזיאון הם נהנו יותר. או כמו שאחד מהם אמר: מי צריך פארק מים אם גם בגינה השכונתית, הממטרות תמיד משפריצות לתוך המגלשה? כדי למנף את ההצלחה החינוכית, ניסינו לקדם תקנה משפחתית חדשה: מול כל אטרקציה שיש לרכוש עבורה כרטיס (יימח שמם של המחירים) תיקבע גם פעילות ללא עלות. היינו בסרט? מחר נצבע מדפים ונעבוד בגינה. ואכן, זה עבד. סיכום הביניים שלי הוא שאטרקציות מהוות פיתוי עבור האזורים הפחות נבונים בראשו של ההורה. החוויות שייזכרו במאגר המשפחתי, הקטעים הקטנים שיעלו חיוך ויעוררו געגועים גם בעוד שנים, הם הרגעים הללו שלא גבו 250 ש' בכניסה.

למשל, בלילה באוהל בחוף אשקלון נהנינו יותר מאשר בסרט "טרזן" החדש. נכון, ב"טרזן" היו המון חיות טרף מזרות אימה, בעיקר בשורה מלפנינו, אבל באשקלון עמדנו דקה ארוכה מול שועל חולות יפהפה. לאור יום. במרחק של 15 מטר. הרגע הזה פתח שיחות מרתקות בעיקר בנושא: איך זה ששועלים תמיד הרבה יותר גדולים בסיפורים מאשר במציאות? הוא שאמרנו, קיץ של פרופורציות ושל מיתוג.

•   •   •

עוד מילה על "טרזן": "טרזן" החדש בעיקר מעורר געגועים לג'וני ויסמילר הישן והטוב, שהיה גם אלוף אולימפי בזכות עצמו וגרם לכולנו לקרוע את המכנסיים בניסיון לקפוץ מהאזדרכת הזקנה של סבא. לשחקן הנוכחי יש יותר ריבועים בבטן מאשר הבעות פנים, ואפילו את השאגה המפורסמת הוא לא מצליח לבצע בעצמו. בכל רגע בסרט שבו שומעים את זעקת טרזן, שהיתה חלק מהפסקול של ילדותי, היא בוקעת מלב הג'ונגל. טרזן שזקוק למיקור חוץ כדי להנפיק שאגה, זה החמגשית האחרונה שאתה רוצה להוציא מהמקרר.

shishabat@israelhayom.co.il(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו