החיים כמקצה אולימפי

כותב שורות אלו מעולם לא היה ספורטאי, אבל לא פעם פקדו אותו עם לילה חלומות משכנעים ביותר שבהם הוא היה שחקן מקצועי. 

בחלומות אלו הייתי חבר צנוע בנבחרת ישראל בכדורגל, ולא סתם אלא אותו שחקן עצמו שמעלה במו רגליו את הכחולים־לבנים לאיזה טורניר נחשק. כדרכם של חלומות, כל זה קרה בגול מהמם. תמיד בדקה האחרונה למשחק. תמיד בבעיטה מפוארת מרחוק שהתלבשה לי יופי על הרגל, ננעצה במשקוף וניתזה פנימה. תמיד נגד גרמניה. 

כשזה לא היה כדורגל, זה היה ענף מופרך שהומצא במהלך החלום עצמו - הרמת משקולות אמנותית, קפיצה לרוחב, הדיפת כדור נוצה. פעם אפילו חלמתי שהוועד האולימפי הכיר סוף סוף במשחק "פינות" והכניס אותו, ואת כל הילדים מהשכונה שלי, למעגל המשחקים.

החלומות האלו היו רגשיים מאוד, משכנעים עד כלות, ותמיד הותירו אותי חצי ער וחצי המום, מחפש בין הסדינים לאן נעלם הפודיום. 

כשלא חלמתי שאני ספורטאי ייצוגי, חלמתי שאני שדרן ספורט. הצעירים של היום יתקשו להבין את זה, אבל בנעורינו החד־ערוציים, רשימת גיבורי הספורט שלנו כללה לא רק אלופים ומדליסטים אלא גם את השדרנים. 

הסגנון והקול המיוחד של כל אחד מהם היו חלק בלתי נפרד מהחוויה ומהאגדה, וכשלא שאפנו להיות אלופי העולם בריצת משוכות או בקפיצה במוט, רצינו להיות פשוט נסים קיוויתי. ולכן, לקראת סוף החגיגה האולימפית של ריו אני מבקש לחשוף כאן סוד אישי כמוס ודי מביך.

נכון, האולימפיאדה הנוכחית היא ממש לא אותו דבר. אין שידור ציבורי. צמד המילים "זכויות שידור" הפך להיות בור שומן שבוחשים בו גורמים ששום דבר לא קדוש להם, ואפילו צמד המילים "תאוות בצע" הוא כבר לא מה שהיה.

ובכל זאת, האולימפיאדה לעולם לא מאכזבת. כל מה שאנושי קיים שם ובשפע. כל יום מביא איתו דרמות ספורטיביות ואישיות, שיאים ודמעות ומדליות, שמחזירים אותי לאחת החוויות האישיות הכמוסות ביותר שלי. 

•   •   •

ושוב אני מצהיר. מעולם לא הייתי ספורטאי. אם לא נחשיב את הקריירה הקצרה כבלם קדמי (מטאטא, כמו שקראו לזה אז) בקבוצת "אליצור בית רימון", שהקפידה במשך שנים לתפוס את המקום האחרון בליגת הקטרגל האזורית של הגליל התחתון. לא תרמתי הרבה לעולם הספורט, אבל עולם הספורט תרם לי המון. 

ובכן, מאז שהיינו ילדים, האחים שלי וגם אני פיתחנו תחבולה מסוימת שעזרה לנו לצלוח משימות ביתיות סיזיפיות ומורטות עצבים. 

משימות היו בשפע, אבל דברים חסרי חן כמו לנקות אבק, לברור אורז, לפתוח ערימה של תרמילי אפונה, או לקרצף תחתיות של סירים, היו הופכים במטה קסם לתחרות אולימפית נוצצת, ואנחנו, חבורת פרחחים מקומה ד' בבלוק, היינו הנציגים עזי הרוח והנחושים שייצגו את קניה, פינלנד ולעיתים גם את ישראל בשלב הגמר של תחרות סידור המחסן, צחצוח הנעליים לשבת, או כמובן - ברירת ערימות האורז האינסופיות (ללא ספק המרתון שלנו), ותמיד תמיד סיימנו על הפודיום, נשכנו מדליות, הזלנו דמעה בהמנון, והתחבקנו מול הצלמים.

אוי, מה שהדמיון היצירתי מסוגל ליצור. כדרכם של ילדים בגילאים האלה, ביצענו את שני התפקידים בעת ובעונה אחת. היינו גם הספורטאים וגם השדרנים. 

כולנו חיקינו בלי בושה את נסים קיוויתי, גדול שדרני האתלטיקה אי פעם. האיש היה מסוגל לשדר ריצות 10,000, 20,000, או מרתון במלואן, בלי לשקוע ולו לרגע בשתיקה מביכה. תמיד היה משהו חדש או קצת פחות חדש להגיד. 

קיוויתי ידע לשלוף עוד פריט אינפורמציה שרק השד יודע מניין נאסף לפני עידן הגוגל. הוא ידע לספר שהאצן הפיני - האגדי, תמיד האגדי - לאסה וירן שותה חלב זאבות, ושההתעסקות התכופה של הקופץ הקובני או הטניסאי התוניסאי בתחבושת האישית שלו היא לוחמה פסיכולוגית. 

תמיד היה באמתחתו עוד להטוט מילולי ועוד אחד כדי לנסח מחדש את הדיווח הדי סתמי על כך שהקנייתי פותח את הצעדים שלו או שהגרוזיני ניגש לניסיון ההנפה השלישי והאחרון. 

קיוויתי, שתרם לשפה העברית ביטויים ודימויים כמו "הוא מתקרב לישורת האחרונה" ו"הם יוצאים לדרך מבלי לפסול", היה גיבור תרבות. בהשראתו גם אנחנו לא סתם קילפנו תפוחי אדמה, אלא היינו "הקולף הקוריאני הענק". 

במשך שנים לא היינו ארבעה אחים שהתבקשו לעזור בעבודות הבית, אלא נבחרת קיפול הכביסה של טרינידד וטובאגו. נלחמנו בשעון, קראנו תיגר על היכולת האנושית, התעלינו על פציעות טורדניות בשריר התאומים ובמפשעה, ולצד כל אלו גם ניסינו לחקות את אנפוף החזנים של נסים קיוויתי ולפרוץ במשפטים כמו "קיפול הכביסה, מלך האיצטדיון, נכנס ליומה השני של התחרות". 

זה היה כל כך אפקטיבי, כל כך מבדר, עד ששום דבר כבר לא נחשב למפרך או סתם מבאס. 

שנים רבות לאחר מכן כמעט שום דבר לא השתנה. למעט העובדה שעם הבגרות הפסקנו לקריין את זה בקול רם. התביישנו. אבל בשירות הצבאי שלי וגם בקיבוץ, כשהיה משהו סיזיפי ומשמים לעשות (והיה!), שוב חזרתי לקול הפנימי של קיוויתי ולטריק האולימפי של ילדותנו. 

ערימות של צלחות בכיור? סיקול אבנים בפלחה? אנחנו מתחרים נגד הנבחרת היוגוסלבית הקשוחה! אפילו המלאכות המתועבות ביותר כמו מיון גזר, חיסון הודים או קטיף פרחי שום השאירו אותי ברמת מתח ועניין שגרמה לחברים שלי לתקוע בי מבטים מוזרים ולתהות אם הכל בסדר בראש שלי. 

ובכן, כן, זאת אומרת, לא בדיוק. ומה יכולתי להגיד להם? שבדיוק כרגע הייתי עסוק בקריינות פנימית? שזה רק נדמה להם שאני אוסף אבנים מהרצפה, אבל למעשה אני מבצע אלמנטים מורכבים, כולל צוקהארה ובורג כפול וממש ממש מתקרב לישורת האחרונה?! 

•   •   •

בשנים האחרונות, אני מודה, זה הולך ודועך. רצה הגורל והחיים המקצועיים שלי לא מזמנים לי הרבה משימות סיזיפיות. גם השדרנים של היום חסרים את הפיוטיות שתכשף אותנו כמו שעשו זאת השדרנים הגדולים באמת. 

ובכל זאת ממש לאחרונה, שוב שמעתי את הקול הפנימי המוכר. היה יום מפרך וחם כמו הגיהינום. קשה היה לראות את הסוף. היה ברור שמישהו אמור להעניק ניקוד לכל זה, ואולי אפילו להעלות אותי שלב. 

כבר שנים שהקריין הפנימי שלי לא עשה את זה ואפשר היה לשמוע שהוא קצת חלוד, ובכל זאת הוא התחיל "במסלול מס' 5, במגלשה האדומה, הנציג הישראלי שלנו". חייכתי לעצמי חיוך קטן. זה היה בפארק מים במרכז הארץ. הילדים היו בעננים, אבל לרוב ההורים הגמורים מסביבי לא היה מזיק נסים קוויתי פנימי שיחלץ אותם מההווה המיוזע ויעיף אותם ישר לאיצטדיון.

(איור: עציון גואל)טעינו? נתקן! אם מצאתם טעות בכתבה, נשמח שתשתפו אותנו