מן הספה אל החוץ

כמו בכל בית נורמלי שבו מחלקים תפקידים, גם אצלנו קיימת חלוקה. אשתי, שבנתה לעצמה תדמית משוחררת וליברלית, מקפידה תמיד לזרוק, לחדש ולהסתכל קדימה בתקווה, ואני, הנחשב שמרן, נהנה לאגור דברים, לטבוע בים של קלטות ולערום ערימות של נייר ומטענים ישנים לטלפונים ניידים.

למרות זאת, עדיין הופתעתי כשהגברת הראשונה ניגשה אלי השבוע, כמה דקות אחרי שהשרב נשבר, והודיעה ש"הספה בסלון חייבת ללכת". הזכרתי לה שמדובר בספה רבת זכויות, ספה נוסטלגית שראתה הכל ושמעה הכל. ספה שחוותה כרבולים רומנטיים של חורף קר וגם מריבות מיוזעות של יולי-אוגוסט, שהקשיבה בבוקר לדיוני חירום בנושא החינוך לילדים ובערב היתה עדה לניסיונות לשקם את כלכלת הבית. ספה שהביטה מהצד על התקפות הרעב הליליות שלי (זיתים, גמבה, קוטג' ובייגלה שטוחים - הכל בסנדוויץ' אחד!) והשתדלה לא להסגיר אותי לשלטונות. הספה הזאת יודעת כל כך הרבה, שבמדינות פחות נאורות כבר היו מחסלים אותה מזמן.

"הספה צריכה ללכת כי היא חוגגת 22", אמרה אשתי, "ספות בגילה הולכות לדיור מוגן של רהיטים, כי כל שנה של ספה זה ארבע שנים של בנאדם".

ניסיתי להיזכר כמה עלתה לנו הספה. היינו אז צעירים, עניים ויפים, וזו היתה הוצאה משמעותית שדנו בה בכובד ראש. אני גם כמעט בטוח שהיה מעורב בעיסקה איזה מעצב איטלקי, משהו עם "אלי" בסוף. בוטיצ'לי, אניילי, אנטונלי... אולי אני מפנטז וסתם מדובר במתחזה מקומי ששמו שמואלי. הכל יכול להיות. היינו אז טיפשים ומאוהבים, והעברנו ימים שלמים לבד על הספה, בוהים בהערצה זו בזה. הילדים עוד לא פרצו, ושלישיית הבנות האהובות שלנו, המכונות גם "מכסחות הארנקים", טרם נכנסה לחיינו עם הלהיט "אבא, תן לי כסף".

הרגשתי שהפרידה מהספה הכרחית, אבל אם כבר נפרדים, לפחות שנרוויח מזה משהו. תליתי מודעה עם נעץ במרכז המסחרי ובינתיים הברקתי את הספה עם חומר מיוחד לעור. משהו איכותי ויקר, שנחשב לבוטוקס של הספות. אחרי יומיים שאף אחד לא התקשר קפצתי למרכז, ושם חשכו עיניי. על המודעה שלי מישהו הדביק מודעה אחרת על איזה כלב ששמו צ'ומפי שהלך לאיבוד. סליחה??? עם כל הכבוד לצ'ומפי, אני הייתי קודם! תלשתי את המודעה בזעם אך החזרתי אותה מייד, ברגע שהבנתי שצ'ומפי אולי איננו, אבל הבעלים שלו בדיוק עומד מאחוריי.

חזרתי הביתה ופירסמתי מודעה בלוח דיגיטלי: ספת מעצבים איטלקית במצב מדהים, 7,000 שקלים, כחדשה! ישבתי וחיכיתי למבול של טלפונים, אבל לא הגיעה שום שיחה. אחרי 24 שעות מורטות עצבים נכנסתי לאתר כדי לבדוק מה עם המודעה ונחרדתי. במקום מחמאות ודברי הלל לספה ולבעליה, מצאתי תגובות של אנשים סוטים שכתבו לי: "במחיר הזה אני רוצה גם את הדירה והאישה שלך" או "צא מבית האח הגדול ותחזור למציאות, טמבל - על איזה כדורים אתה-"

נעלבתי קשות. אשתי, שחשה בחולשתי, המליצה לי לשים את יצירת המופת מחוץ לבית, אבל לא הסכמתי. מדובר ברכוש שנקנה לפני 22 שנה בהמון כסף וצבר במשך השנים גם ערך סנטימנטלי. במקום להשליך אותה לעת זיקנה עשיתי עוד צעד בונה אמון והורדתי את המחיר בחצי. ואז ברבע, ואז בשמינית, ולבסוף הצעתי למסור אותה חינם(!) לבית חם ואוהב. אבל כלב לא התקשר. אפילו לא צ'ומפי. לאן נוליך את החרפה?

"תזרוק כבר את הספה המסריחה הזאת!" צעקה עלי הגברת הראשונה כשהיא מעלעלת בקטלוג ספות חדשות. אין מצב, התעקשתי, מחר אני מזמין לכאן אלטע-זאכן ומוציא ממנו 1,000 שקל ברגע.

המבט המפקפק שלה עלה לי על העצבים. "הכי קל זה לזרוק", עקצתי אותה, "לעבוד ולהרוויח כסף זה קצת יותר קשה. מחר, אחרי שהאלטע-זאכן ישאיר פה 1,000 שקל, את תתנצלי כמו תמיד!"

בבוקר הגיע פואד עם הטנדר. בחור מגודל וחזק עם מבט מסויג תמידית. הוא נכנס, הביט בספה, הביט בי, שוב בספה, ואז ירה בביטול: "200 שקל". אמרתי לו שזה קצת נמוך בהתחשב בכך שמדובר בספה איטלקית של המעצב הנודע אנדראה בוטיצ'לי. חשבתי על 1,000, אבל אני מוכן לסגור גם ב-800 כי יש לי מצב רוח טוב אחרי שמאיר דגן אמר שיש לאיראנים עוד שלוש שנים לפצצה.

פואד כבר פגש בעברו דבילים כמוני, ולכן אמר: "אתה משלם לי 200 כדי שאני אקח את הספה הזבאלה שלך. ודרך אגב, בטלוויזיה אתה יותר רזה".

פתאום שמעתי מכיוון המטבח צחוק רועם ולעגני. אני לא חשבתי שזה מצחיק בכלל. "לא מכל דבר צריך לעשות צחוק", אמרתי לאשתי. נתתי לפואד את הכסף ונפרדתי סופית מהספה. בדרך החוצה היה נדמה לי ששמעתי אותו אומר לעצמו: "איזה אהבל אני, יכולתי להוציא מהניצני הזה יותר".

משפחה שכזאת

בשנים האחרונות חלה הצפה של משפחתיות יתר בעברית שלנו. אולי זה קשור למצב הכלכלי ואולי לאיומים מעמי האזור שמקרבים בינינו, אבל מה שברור הוא שהשפה היום-יומית מוכיחה שכולנו הפכנו למשפחה אחת גדולה. הנה כמה ביטויים ומשמעותם:

אחי. העממי והשמיש ביותר. ביטוי לאחווה גברית שאינה מחייבת היכרות מוקדמת. "יש לך אש, אחי-" מתאים כשפונים למישהו זר ברחוב, אבל "אני צריך כסף, אחי" הוא משפט שיעבוד רק עם חבר קרוב. "אחי" הוא גם ביטוי שבא לחזק בשעת משבר. למשל בעת ניחום אבלים: "תהיה חזק, אחי", בעת פיטורים: "תמצא עבודה אחרת, אחי", ובעת גירושים: "אחי, יש עוד אלף כמוה".

אחינו. ביטוי מתנשא שעובד טוב כשיש בחדר יותר משני אנשים. "ראית את אחינו המסכן? מובטל שנה, אין לו שקל על התחת". אגב, "גיסנו" המוכר מהסידרה "רמזור" הוא בעצם "אחינו" גירסה 2.0.

אבא'לה. מופנה כלפי מישהו מעט קשיש ממך (גם שנה זה בסדר). יש ב"אבא'לה" מעט רחמים, מהולים ביראת כבוד. "תגיד, אבא'לה, גם ב-2009 הקצין מיון היה מניאק-"

אחותי. שם קוד חברי לנשים צעירות. למלצרית: "אחותי, תארגני לנו ארוחת בוקר". למש"קית ת"ש: "אחותי, נשבע לך, סבא שלי מת". "אחותי" לא ייאמר לאישה מבוגרת ממך או הנושאת משרה חשובה. אם תאמר לרופאה: "אחותי, מה ראית ב-CT שלי-" סביר להניח שהתשובה תשלח אותך לחדר מיון.

בקרוב נדון בביטויים היוצאים מתחום המשפחה, למשל סחבק, נהגוס, דוקטור, בעל בית ובוס - כולם, אגב, פניות מתחנפות שנועדו למטרות רווח בלבד.

עד אז - שבת שלום, אחים שלי.

yairn@israelhayom.co.il